לאחר שמוזיאונים חשובים בישראל הורידו למרתפיהם חלק ממיטב היצירות מן העבר, בייחוד הציור הארצישראלי מתקופת "תור הזהב" של המחצית הראשונה של המאה ה-20 (כך שבקושי יש מה להראות למבקרים, לחוקרים, לתלמידים בגיל מעל גן-חובה וכיתות א'-ב', ולתיירים) – והם מקדישים את מיטב קירותיהם ואולמותיהם למֵיצגים, לציורי-קיר, לסרטי וידאו ולאמנים חיים מתוקשרים ומפליאֵי גימיקים, מהם שרלטנים, מהם מוכי שיגעון-גדלות, רובם אינם יודעים לצייר אפילו זין של חמור, וכולם כאחד מלחיצים אוצְרים –
– החליטה גם הנהלת התזמורת הפילהרמונית שמִן העונה הבאה ואילך תנוגנה בעיקר רק יצירות שנכתבו במחצית השנייה של המאה העשרים, והלאה. מי שרוצה מוסיקה קלאסית שישמע ב"קול המוסיקה" או יקנה תקליטורים עם קונצרטים של מתים.
חנויות הספרים כבר מזמן לא מציגות על מדפיהן את מרבית הקלאסיקה של הסופרים המתים, אבל למרבה המזל יש לפעמים ספרים חדשים שאפשר לקרוא אותם, כי אם הרומאן לא קריא – קשה לתעתע בקהל, ואולם הקהל הישראלי בדרך-כלל פתי מאמין לכל דבר "תרבותי", שהרי אם היה מדובר במזון, איש מ"המבינים באמנות העכשווית" לא היה מכניס לפה קקי וקקפוניה.
מזלו של האוכל הטרי שבדרך-כלל אין הבדל בינו לבין האוכל הטרי של העבר. אמנם בתנ"ך לא נזכר מיונז אבל יש נזיד-עדשים ואהרוני, שכך ודאי קראתהו אימו, שהרי לכל איש יש גם שם-חיבה(*), והקלאסיקה של האיצטומכא לא השתנתה, כי כידוע "אפשר לרמות את בנות-האדם אבל לא את בני-המעיים!"
במוזיאון ד'אורסיי שבפריס מתכוונים ללכת בעקבות אוצְרינו ולהוריד את תמונותיהם של אנרי רוסו, גוגן, ואך-גוך והמתים האחרים – למרתפים, ולהקצות את הקירות למיצגים, לווידאואים ולציורי-קיר (מריחות) של אמנים צעירים חדשים ומתוקשרים היטב שאינם יודעים לצייר אפילו זין של חמור. אפילו אותי ביקשו להצטלם לווידאו יושב בערב ערום בחצר ביתי במושבה עם הכרס המשתפלת כאבטיח בשל מאוד והביצים המתנודדות וצולה במגרפה בין גחלים קַרטושְׁקֵעס במדורה של ילדותי עם סבא חנוך יששכר ליפסקי מלודז'. שֵׁם הווידאו: "ביצי השלום ותפודי המלחמה". אם תגיעו לפריס, קיפצו לראותני צף בד'אורסיי ואל תלעגו לשומניי.
 
(*) מדרש תנחומא, פרשת ויקהל: "אתה מוצא שלושה שמות נקראו לו לאדם. אחד מה שקוראים לו אביו ואימו. ואחד מה שקורין לו בני אדם ואחד מה שקונה הוא לעצמו. טוב מכולן מה שקונה הוא לעצמו." – פרשה שנכתבה בהשראת השיר של זלדה.