אחת ההצגות הטובות ביותר שעלו על במותינו בשנים האחרונות
לרוץ ולראות
12.1.04. יום שני. בערב אני הולך לבד, כי למיסתורית לא מתחשק, היא אחרי יום עבודה וגם לא ידעה שהיום ההצגה – להצגת "מזריץ'" של תיאטרון "צוותא", בשיתוף סמינר הקיבוצים ותיאטרון הקיבוץ. את המחזה, המבוסס על קורותיהם של שניים מהמשתתפים האותנטיים בימי מלחמת העולם השנייה, לייב גולדברג וריטה כ. – כתבו אפריים סידון ואיציק ויינגרטן (שגם ביים את ההצגה), בשיתוף השחקנים, ומסופר בו על קבוצה של יהודים צעירים, נשים וגברים, שהסתתרו בעליית גג בגובה שבעים סנטימטר מעל בניין הגסטפו בעיר מז'ריץ שבפולין בתקופת השואה, עד לשחרור העיר בידי הרוסים.
מתוך יותר מארבעים הצגות שכבר ראיתי בשנתיים האחרונות, היתה זו אחת המרגשות והמרתקות ביותר. הקהל ישב כולו מרותק. הגה לא נשמע. השחקנים היו כולם מעולים, למרות שאינם ידועים כ"מקצועיים", הבימוי היה מצויין, וזו פעם אולי נדירה בתיאטרון הישראלי שאני רואה חבורה של שחקנים מתנועעת יחד כקבוצה, והדבר אינו מפריע לי משום שהם אינם מתנהגים כתיאטרון בובות כוריאוגראפי – כפי שהדבר קורה, לצערי, תחת ידם של במאים לא מעטים אצלנו, שטביעות אצבעותיהם בבימוי חשובות להם יותר ממשחק השחקנים, כאילו מדובר היה בבלט ולא בתיאטרון, וכאילו אי אפשר ששחקן ידבר וכל השאר לא יפריעו לו – ואז המיקרופון הסמוי, העוויתות של הקולגים על הבמה וניסיונם המסוגנן לגנוב מהמדבר את מלוא תשומת-הלב, והתפאורה המגלומנית והמסוכנת-לעיתים, והמוסיקה היוצרת חיץ בין ההצגה לבין הקהל, כל אלה ושאר תופעות דומיננטיות היוצרות את החולירע התיאטרוני. המחזה מרשים, בנוי נכון, במידה, ודווקא מבחינת אי הופעתם של הגרמנים ושל אכזריותם – הוא מתעלה לאחד משיאי הדרמות שנכתבו על השואה, כמו הסרט "החנות ברחוב הראשי", שנעשה על פי סיפורו המופלא של לדיסלב גרוסמן, שגם שם כמעט הכול מתרחש בחנות ולא בזוועות החיצוניות. הבמה הלא-גדולה משחזרת את עליית-הגג שבה התרחשה הדרמה במשך חודשים ארוכים וממושכים. במהלך כל ההצגה, שניתנת ללא הפסקה – אף לא אחד מהמשתתפים מצליח להזדקף כי אין אפשרות לכך בעליית-הגג. הם זוחלים כל הזמן וכל מה שנאמר ומתרחש ומדהים ביניהם נעשה בזחילות, ומדי פעם "יוצאים" שניים או יותר גברים להביא מים ומזון בחסות החשיכה. תחושת הריאליזם שיוצרת חבורת השחקנים המופלאה הזו היא ממש בגדר בל-ייאמן. אתה שם איתם כל הזמן. צריך היה לתרגם את המחזה ולהציגו במקומות רבים בחוץ-לארץ. היה אפשר גם לעבד אותו לסרט מעולה כמו "הפסנתרן". למרבה הצער הוא לא זכה בשום פרס בתחרות פרס התיאטרון לפני שנה, שבמסגרתה היה מועמד, אך עדיין ניתן לראותו.