"ג'ני מלכת הנגב" [שם טיוטה]
לקראת מלאת 50 שנה לעין-גדי בשנה הבאה
 
בגלל הביגוד הפשוט ומזג-האוויר החם והיבש לא היה לא היה לנו מה להתגאות בלבוש ובהופעה. חברנו שמרקה אפילו סנדלים לא נעל אלא פסע יחף כשגופו השמן מתנדנד מצד לצד בחלקות החקלאיות ועל סלעים ובבוץ וגם בשבילי המשק ובחדר-האוכל, אפילו בלילות שישי, כשהוא לבוש חולצה חגיגית לבנה. שמרקה צימח סוליות עבות של עור טבעי שהיו שחורות ומבוקעות כמערות ההרים אשר סביבנו.
ויהי היום ושמרקה אושפז בבית-החולים שלימים נקרא על שם סורוקה בבאר-שבע ושכב במחלקה בחברת צמד בידואים משתעלים משבט אל-עזזמה, יחפנים אף הם וריאותיהם כניראה מורעלות בניקוטין.
כאשר עבר ראש המחלקה ד"ר מתתיהו דניאלי המפורסם על פניהם התבונן בכפות הרגלים הפשוטות קדימה על הסדינים הצחורים ומבלי להרים עיניו גבוה יותר שאל בערבית את שמרקה לאיזה שבט הוא שייך, כי עובי כפות רגליים כזה לא ראה מימיו גם אצל בידואים! – ד"ר מתתיהו דניאלי מדד אותן וציווה לצלמן למחקר המדעי שעליו שקד: "בני-אדם וֵרְסוּס בהמות, תרבות גפיים תחתונות בחברות מידבריות".
אחרי שנים נוסדה בחיפה שדולה פלסטינית חרוצה שראתה במחקרו של ד"ר דניאלי דוגמה היסטורית מרשיעה לגישה גזענית. מזלו של דניאלי, שבינתיים גם נעשה פרופסור, שעלה בידו להוכיח שסוליית כף הרגל העבה ביותר שצולמה למחקרו היתה של שמרקה שלנו!
 
כאלה היינו. שלומפרים. אמנם לא כולנו יחפנים כשמרקה, אך יום אחד כאשר התחדש הוויכוח אם ירדנו לדרגת המוזנחות המידברית שנהגו לכנותה בשם "בדואיזם" סיפר חברנו אברום שפעם נסע לכפר-סבא, דפק בדלת של בית הוריו, אימו פתחה לו ואמרה: "מה יש, בחור? מי אתה?"
אמר לה אברום: "אני מעין-גדי."
 "מעין-גדי?!" בחנה אותו היטב בעיניה, "יש לך ד"ש מאברום שלי?"
 "אני אברום!" ענה לה.
 
ומדוע אושפז שמרקה שלנו? בערוגה בגן-הירק דרס בכף-רגלו בעלת העור הנוקשה – צפע עין-גדי. הנחש הארסי שבר מת ושן (סליחה – שבר שן ומת) אבל ליתר ביטחון השכבנו את שמרקה אפרקדן בקומנדקאר והעלנו אותו לבאר-שבע. לא הצלחנו להזעיק לשם כך את הפייפר משדה-התעופה הבריטי הישן במבואותיה המערביים של באר-שבע, שהיה נוחת אצלנו פעמיים בשבוע ומביא דואר ונוסע אחד במושב האחורי. היה רשימה מסודרת של חברים טסים, וכאשר הגיע תורי היתה זו הטיסה הראשונה בחיי והקאתי חמש דקות מעל המקום שעליו עומדת כיום העיר ערד.
גם אותי צילם ד"ר מתתיהו דניאלי, שהיה גם הרופא האזורי של חבל סדום, כאשר הגב שלי נעשה לתפרחת בצקית אדומה לאחר שריססתי את אדמת הכרם בקוטל עשבים חריף בשם סיינוקס.
לפני שהייתי אופה הייתי כורם.
חשבתי שמתאים לי להיות חקלאי, ונכשלתי. המזל של החקלאות הישראלית והאסון שלה – שכמעט איש מהעוסקים בה, הוא או אבותיו, לא נולדו איכרים ולא חיו בכפר מדורי-דורות. אילו היו כאלה היו שייכים, כמו בעמים אחרים, למעמד השמרני, חסר-ההשכלה ואפילו מפגר, שאינו מוכן לאמץ שיטות עיבוד חדשות אלא דבק באורח החיים של אבות-אבותיו. החקלאות הישראלית לא היתה מגיעה להישגים בקנה-מידה עולמי, שאותם פיתחו חקלאים משכילים שהיו פתוחים לחידושי הטכניקה והאגרונומיה. האסון הוא שרוב בניהם ובני-בניהם המשכילים של אותם חקלאים מוכשרים – לא המשיכו בעבודת האדמה אלא פנו למקצועות אחרים, עירוניים, שאיפיינו ומאפיינים את העם היהודי בגולה.
ד"ר מתתיהו דניאלי אמר שמימיו לא ראה התפרצות אלרגית כה חמורה, והלעיט אותי גלולות פירובנזמין ירוקות שניראו לי יעילות עוד בטרם בלעתי מהן, ולו רק בגלל העובדה ששם אבי בנימין – והוא צילם את גבי הפורח שניראה כקציצה לפני הטיגון. אולי השתקפות האור, החום והריחוק במקום הנמוך ביותר בעולם גרמו לכך שכל דבר קטן קיבל אצלנו מימדים גדולים הרבה יותר ממידתו, ממש מיתולוגיים, כאילו היינו אנשי כת סרך היחד שנשארו חיים מתקופת המגילות הגנוזות ואולי עוד מלפני כן, מימי התנ"ך.
לימים, כשעבדתי כמורה בבית-ספר ערב למבוגרים ביישוב עולים בהרי ירושלים, ועבד אז ב"קול ישראל" קריין בשם פלטי בן-ליש. שאל אותי אחד התלמידים: "זה ששומעים ברדיו הוא אותו פלטי בן-ליש שנשאר מהתנ"ך?"
 
[המשך יבוא]