7.10.04. יום חמישי. את הידיעה על פיצוץ מכונית התופת במלון הילטון-טאבה שמענו במכונית, כאשר יצאנו מהצגת "נישואי פיגארו" מאת פייר אוגוסטין דה-בומרשה בתיאטרון "גשר" באולם "נוגה" ביפו. בימוי יבגני אריה, תרגום: בן בר-שביט. תפאורה יבגני אריה ומיכאל קרמנקו. ובתפקידים הראשיים: פיגארו – יחזקאל לזרוב. סוזאן כלתו – אפרת בן-צור. הרוזן אלמביבה – ישראל דמידוב. הרוזנת אלמביבה, אשתו – רות חילובסקי. כרובינו – יבגניה דודינה. מרסלין, מנהלת משק הבית – אמנון וולף, ואחרים. וכמו כן – תותח מימי נפוליון שיורה שלוש פעמים, תזמורת בלבוש המאה השמונה-עשרה בספרד, וגלעד קלטר בתפקיד בומרשה, המלווה את סיפור המחזה שלו מתא הלחשן. המוסיקה של אבי בנימין מעוררת כל פעם חשק לשמוע את מוצארט אך ממשיכה במקומו בנעימת ריקוד מהמאה העשרים או בסתם מוסיקה צורמנית וקולנית. התרגום של בן בר-שביט מתחכם מדי בעברית שלו, ולולא היתה רצועת מסך-טכסט ברוסית ובעברית, היה קשה לעמוד על הברקותיו, כי חלק מהשחקנים דיברו באקצנט לא ברור, כאילו היתה זו טורקית, שתורגמה מילולית בכתוביות לשתי השפות. בייחוד עיצבנה דודינה בחיוך מטומטם ובהיגוי צרפתי בתפקיד כרובינו – דוברת רוסית שמדקלמת עברית באקצנט צרפתי בתפקיד אישה שמשחקת נער שמתחפש לאישה! – וזה בכלל לא מצחיק אלא פאתטי, מלאכותי ובהצגה הזו גם חסר כישרון איכותי.

בקיצור, מין בורלסקה על בורלסקה או פארסה של פארסה. כולם מדקלמים. הולכים בצעדי ריקוד מתואמים. בקושי מצחיקים פה ושם. זוג צעיר מאחוריי אמר בתחילת המערכה השנייה, אחרי ההפסקה, שהם עדיין לא מבינים מה בדיוק קורה על הבמה. אין כאן מה לתת ציון לאף אחד, מחוץ לתפאורה, כרגיל בהצגות של יבגני אריה, שלרוב עיקר כוחו בתפאורה. הציון הכללי לכל השאר הוא בדרך-כלל 7.

הטקסט המעניין היחיד שקרוב להצגה הוא סיפור חייו המדהימים של בומרשה, בתקופה שלפני ולאחרי המהפכה הצרפתית. הסיפור מובא בתוכנייה ללא שם כותבו ואפילו ללא תמונה של בומרשה עצמו.

במשך קדנציה של שלוש שנים, שנסתיימה בשנת 2004, שימש מר בן עזר בתור "שופט" ב"אקדמיה לתיאטרון".