"אוי, הלחם שלך מזויין?" צהלה, "אוי, אם ככה, כמה הייתי רוצה גם אני ללמוד את האפייה!"
פרק רביעי מרומאן לא-גמור
"ג'ני מלכת הנגב" [שם טיוטה]
לקראת מלאת 50 שנה לעין-גדי בשנה הבאה
 
האלרגיה לא היתה הצרה היחידה שגרם לי המרסס. הוא פעל על עקרון משאבת-דחיסה. שמים בו נוזל הדברה, סוגרים מלמעלה ו"מנפחים" בו אוויר דחוס, תולים על הכתף ומתיזים בצינורית-רסס. לי היו כנראה שתי ידיים שמאליות. לרוע-מזלי פתחתי את מכסה המרסס בעודו טעון אוויר דחוס. המכסה עף לי לפרצוף ופתח את שפתי העליונה. שמו אותי אפרקדן על הקומנדקאר מאחור, כמו את שמרקה, ועם תחבושת-קרח גדולה על הפנים, והעלו לבית-החולים בבאר-שבע. שם תפר אותי רופא מתמחה שהותיר לי שפת-ארנבת שסועה לכל ימי חיי, מקור לרגש נחיתות כרוני ולשפמי הקבוע המצליח בקושי להסתיר את המום שבפניי. הניתוחים הפלסטיים שעברתי מאז לא הצליחו לתקן את הנזק שגרם לי הרופא הטיפש למרות שניתוחים כאלה מצליחים מאוד אצל אנשים שנולדים בשפה שסועה. אחת ממלכות היופי שלנו עברה בילדותה ניתוח איחוי שסע השפה ומאז נותרו בגופה רק הפתחים הרגילים. במשך חודש לא יכולתי לאכול מזון מוצק. רק מצצתי רסק בקשית.
בטרם הושכבתי אפרקדן תחת מחט-התפירה של המתמחה אמרתי לו לתומי שאחת מחברותינו שוכבת כאן לאחר ניתוח אפנדיציט ואולי אגש לבקר אותה אחר-כך.
התופר חייך ואמר: "ככה היא מספרת במשק? מעניין כמה פעמים אפשר להוציא אפנדיציט מאותה חברה!"
לרוע-מזלו עבר אז ד"ר מתתיהו דניאלי ושמע אותו, וכפי שנודע לי מאוחר יותר, המתמחה שתפר אותי ברשלנות והוציא את דיבת חברתנו רעה – לא סיים את תקופת התמחותו בבאר-שבע אלא ממנה הועף כמו טיל. לימים דווקא הצליח ונעשה רופאו האישי של אחד מראשי-הממשלה שלנו ואצלו כבר לא הקפיד כל-כך לגלות את האמת.
 
כל חיי אזכור גימנזיסטית צעירה מבית-הספר הריאלי בחיפה, שדפקה יום אחד על דלת חדרי כאשר שכבתי על המיטה מחזיק את הבולבול ביד אחת ומדפדף בחוברת של תמונות עירום בשנייה. זה היה לפני-הצהריים, שני חבריי-לחדר היו בעבודה, ואילו אני הרשיתי לעצמי להתבטל לאחר משמרת-לילה במאפייה. בצריף כבר פעל באותה תקופה מזגן שהחליף את הטפטפת, והיה נעים להתפנק בקרירות האפלולית לעומת החום הכבד בחוץ הממיס לך את המוח והזין כאחד. בבתי-השימוש של הקיבוץ הצעיר לא היה אפשר לאונן. אלה היו קבינות עץ עם חורים על בור של צואה, ירושת מחנה-הצבא של היאחזות הנח"ל. אם לא החזקת היטב בידיך מכאן ומכאן כאשר כרעת, היית עלול ליפול לחרא שהסריח למטה בחום של ארבעים מעלות בצל.
כאשר המקישה פתחה – קודם את דלת-הרשת ואחר כך הדלת-עצמה, סונוורו עיניי מהאור ומקטע ההר שהחזיר גם הוא את האור ברקע מאחוריה. עיניה היו זקוקות לשניות אחדות כדי להסתגל לחשיכה בצהרי-יום ובינתיים הצלחתי להחזיר את הבולבול למכנסיים הקצרים ולשלשל את חוברת העירום בין המיטה לקיר.
התלמידה ביקשה לקנות לחם לחבריה לטיול. יכולתי לאכול אותה, כל-כך הייתי מגורה. היא הקישה על דלת-הרשת רגע לפני השפריץ, שאחריו חשבתי להירדם. היא נשארה לעמוד בפתח ולא נכנסה פנימה.
יצאתי איתה למאפייה, הייתי מטושטש מהאור והחום ולא יכול להסיר את עיניי מהחזה הקטן הבתולי שלה, שהיה כלוא בחולצת טריקו לבנה. גם אחוריה היו מושלמים, אם כי מכנסי החאקי הרחבים שלבשה הסתירו אותם.
נתתי לה יותר לחם משנתנה לי כסף. וטרי. בקושי הצלחתי להסתיר את הזיקפה שביקשה לחמוק החוצה מבעד למכנס, תחתונים לא היו עליי. כדי שלא תשים לב לַבּוּשה שלי נתתי לה מקל אפוי טרי מכוסה סומסום שחום. משהו. שום מאפייה בעולם לא הגיעה לרמה שאליה אני הגעתי שמה, במקום הנמוך ביותר בעולם. הגימנזיסטית הכניסה את מקל-המאפה המסומסם לתוך פיה לאט-לאט, קולטת אותו בשפתיה, לועסת, וכל אותו זמן עיניה נעוצות בי. המאפייה מלאה ריח של סומסום נגוס טרי. כניראה היה משהו נואש וחמדן במבטיי, כי הנערה הכריזה לתומה, במין חופשיות מהממת:
 "חבר אופה, נכון שאתה אוננת בדיוק כשנכנסתי לחדר שלך?"
 "איך...? איך..." נתקעו לי המילים בפה מרוב תדהמה.
 "בדיוק גמרנו בגימנסיה את השיעורי-הדרכה על בחיי המין אבל אף פעם לא ראיתי איך בדיוק אתם גומרים. אומרים שיש ללבן הזה שיוצא מהפיפי שלכם ריח חזק?"
מרוב מבוכה אמרתי: "זה קשור לעבודה שלי."
 "איך?"
 "אי אפשר להכין מחמֶצֶת-לבצק בלי טיפות זרע אחדות כמו שאי אפשר לגבן גבינה בלי לטפטף לחלב כמה טיפות פפסין."
 "אוי, הלחם שלך מזויין?" צהלה, "אוי, אם ככה, כמה הייתי רוצה גם אני ללמוד את האפייה!" התרפקה עליי בערגה קצת חשודה כשהיא מחככת בי את חולצת טריקו עם קצה פטמה בתולית חצופה, "ומה מוסיפות האופות למחמצת?"
 "מה הבעייה?" הייתי לכוד כבר בקורי השקר, "חולבות את האופים כמו שרפתנים חולבים את הפרות ודירניקים את העיזים..."
 "חבר אופה, אז אתה מוכן להראות לי איך?"
 "איך מה?"
 "מטפטף לך הפפסין..." אמרה במילים כל-כך מתוקות שרציתי לנשק את השפתיים שלה, ממש, "אבל כאן חם מאוד," אמרתי, "אולי נחזור לחדר?"
צחוקה התגלגל. "קוראים לי מֵלָנְכּוֹלִי, ההורים שלי עוד נולדו ברומניה ואני עוד לא פתוחה," הלכה לפניי חובקת את כיכרות הלחם הטרי שלי מהלילה ואני חושב אולי אמרה בטוחה, "אבל אני עושה מה שאני מרגישה, עכשיו מתחשק לי לקבל ממך שיעור באפייה מפני שכל מה שאבא ואימא שלי יודעים לעשות זה לריב להתגרש, ולגלגל קָבָּבִּים מסריחים על האש."
הרגשתי במבטי הקינאה הננעצים בי כאשר צעדתי לצריף עם מלנכולי המוזרה והיפה המדברת בחרוזים. קיוויתי שֶׁשׁוּשְׁקינד או אריאל לא יחליטו לחזור פתאום באמצע יום העבודה כדי לקחת משהו. המזגן עבד. עיני שנינו התקשו להסתגל לאפלולית ונתקלתי במלנכולי מאחור או אולי בכוונה עצרה. כיכרות הלחם הטרי נפלו על העיתונים שבהם רופדה הרצפה ואני תפסתי מאחור בחזה הקטן הבתולי שלה והתחלתי לסחוט אותו כשאני צובט את הפטמות בסיבוב בין אצבע לאגודל ונושק לפלומת העורף שלה. ניסיתי להוריד לה את המכנסיים כדי לתקוע מאחור בלי לפגום בבתוליה. נתגלה חריץ תחת לבן ושני פלחים, שהמשכם ניראה מבטיח ורחב מאוד. מלנכולי אמרה, "לא, לא! לא בא בחשבון!! לא מזמוז ולא זיון! אני צמחונית! מוכנה רק לראות איך אתה משפיך כמו כשהפרעתי לך קודם!"
היתה לי ברירה? השתרעתי על צידי על המיטה, הפעם עם הפנים אליה ולא אל הקיר, ביקשתי ממלנכולי להרים את חולצת הטריקו שלה ולקרב את השדיים אל פי, זה היה מראה מדהים! ניסיתי לתפוס ולנשק אבל היא מיד חמקה עם שדיה הצחים כלפי מטה ועקבה בעיניים כיצד אני משפשף את הבולבול, שכבר לא היה צריך הרבה כדי להתיז עליה ועל העיתונים והלחמים...
 "הלוואי שאתה היית אבא שלי..." תפסה לרגע במתיז שלי ומצצה את שאריתו. "אוף, כמה טוב לכם, אתם, האופים," אמרה, "כמה טוב לכם!"
אספה את הכיכרות ויצאה. מיד התחיל הכלב השחור של שמרקה לנבוח, כניראה בגלל הריח של השפיך על כיכרות הלחם הטרי. יצאתי וזרקתי עליו אבני-מידבר אחדות כשאני מסתכל בערגה על מכנסי החאקי הרחבים של מלנכולי צחת-העור מהמוצא הרומני המתרחקת לכיוון אכסניית הנוער שבה חנו המטיילים מהריאלי בחיפה.
 
 ממש באותם ימים נישאו שני זוגות מחברינו, מאורע שחייב אותי לבלות ללא-שינה את הלילה שלפני החתונה, ולאפות מאות בּוּלְקָאלַאך, לחמניות-ביס קטנות, רכות, למסיבת הנישאים, ושתי חלות-ענק – – ולפנות-ערב טקס החופה בנחל דויד, קריאת מגילת הנישואים של חברי המשק, הכתובה על קלף בידי סופר סת"ם מהמושבה, אשר אני, המשורר המקומי, חיברתי את משפטיה – ומה הפלא שכאשר החלה המסיבה עם התקרובת והריקודים – עיניי נעצמו והלכתי לישון.
לא רק לחם אפיתי אלא גם חלות, פיתות מקמח לבן עם בצל, מקלונים מצופים סומסום וכמובן הלחמניות שנקראו בשם בולקאלאך. עבדתי בלילות, שאז היה פחות חם.
 
בהזמנות שהדפסנו לחתונות שילבנו פסוקים על עין-גדי שמופיעים בתנ"ך כ"אשכול הכופר דודי לי בכרמי עין-גדי" – עד שנגמרו הפסוקים. מזכיר המשק, שכמו רבים מחברינו היה בעל כוח המצאה שאינו נכנע לעובדות, ציטט בהזמנה לחתונת שני הזוגות האחרונים בתור מוטו את הפסוק: "כציץ יפרח בכרמי עין-גדי".
כאשר שאלו אותו חברינו מניין לקח את הציטוט ואם אכן הציץ רומז לציצים, וכאשר מהפקולטה לארכיאולוגיה באוניברסיטה הירושלמית התקבל מכתב השואל אם נמצא הפסוק על קרע קלף של מגילה גנוזה או חרס עתיק במידבר יהודה, שאם כן – זוהי תגלית בעלת חשיבות מדעית והיסטורית עצומה, כי בתנ"ך הוא לא נמצא – ענה מזכירנו שמצא את הפסוק בתנ"ך הסיני!
 
בימים ההם התהלך בחבל ים-המלח הסיפור על כך שבתקופת הראשית של מפעל האשלג, בקליה שבצפון, ואחר-כך בסדום שבקצהו הדרומי, כאשר רוב הפועלים היו חברי גדוד-העבודה שממנו נוסדו קיבוצים ברחבי הארץ – היו שולחים למפעל מהגדוד את הבחורות הפחות-יפות ואת אלה שטרם הצליחו למצוא להן חתן, שתעבודנה במיטבח, ובמרפאה. וראה זה פלא – אף אחת מהן לא נישארה רווקה! במקום הנידח והמבודד והנמוך ההוא הן זהרו כזוהר הרקיע.
החברות שלנו מאוד לא אהבו את הסיפור כי יוצא ממנו שכאילו אם היו בסביבה יפות מהן, לא היו נוצרים זוגות הנשואים שכולם מקרב חברינו! ומי יודע אם היו משיגות לעצמן בקלות כזו חתן שם למעלה, בתחרות הקשה עם כל שאר בנות-גילן, היפות לפחות לא פחות מהן.
 
[המשך יבוא]