דברים שאמר מר א. בן עזר בערב שהוקדש לספרו של אמנון רובינשטיין "השמיכה", סיפורים מחוברים ונפרדים בגוף ראשון יחיד. הוצאת שוקן, 2005, ב"משכן אמנים", הרצליה, יום רביעי, 6.4.05, בהנחיית ורדה גינוסר ובהשתתפות דן שביט, יוסי שריד ואמנון רובינשטיין.
 
אני אנסה הערב לאפיין את הרומאן של אמנון רובינשטיין לפי שישה חתכים או מרכיבים שכמו מזמינים את הקורא להתעכב עליהם.
 
א. כולנו יחד וכל אחד לחוד
 
זוהי הרגשה ישראלית מאוד, שבאה למשל לאחרונה לכדי ביטוי בהצגה מעולה שלא זכתה לשימת-לב ראוייה, והיא "מילאנו" של שמואל הספרי בתיאטרון הקאמרי; הצגה על רקע ההווי של אוהדי קבוצת הכדורגל הפועל תל-אביב, הצגה שבה כולם שרויים יחד בהווייה הישראלית הדביקה והאותנטית כל-כך, לטוב ולרע, אבל גם כל אחד עומד לגורלו לחוד.
אמנון רובינשטיין מגדיר את ספרו לא כרומאן אלא כ"סיפורים מחוברים ונפרדים בגוף ראשון יחיד." המחוברים הם ה"כולנו יחד" והנפרדים הם ה"כל אחד לחוד" ב"גוף ראשון יחיד."
אי אפשר לומר שפרק השמיכה הראשון של חיים או סיפורו של רונן נכדו בפרק השני ומותו בשלישי – הם המנוע או המניע של עלילת הרומאן, אף כי הם מניעים חלק ניכר ממנה. יש גם מקריות רבה בגורלות של כל אחת מהדמויות לחוד, אבל יש התחברות הגיונית, סינאופטית, בהצגתן יחד, כמבטאות את ה"כולנו יחד" של תקופה ושל מקום, וככה ניבנה הרומאן.
 
ב. סוד הקיצור והצמצום
 
הרומאן של אמנון רובינשטיין קצר מאוד. 178 עמודים במתכונת קטנה, שלפחות ארבעה-עשר עמודים מהם אינם קשורים לעלילה עצמה אלא הם מבוא ומעין ביבליוגראפיה. אומר בקיצור: לפעמים הרבה יותר קשה לכתוב רומאן קצר מאשר רומאן ארוך. קשה שלא להיסחף, וכאן מדובר ביריעה מעין-ביוגראפית של אנשים שונים וגם ביריעה היסטורית כל כך רחבה.
כאשר אתה מסיים את הספר אתה חוזר ובודק אותו מתחילתו וכאילו קורא אותו ברפרוף פעם נוספת כדי לסדר לעצמך את כל הקשרים בין דמויותיו. לכאורה יש בו קטעים לא מוסברים, לא מיד-מובנים, וכאילו לא ריאליסטיים, אבל הקריאה החוזרת מאשרת שהכול בו הגיוני ומדוייק כמו שעון, רק צריך לדעת להרכיב נכון את החלקים המפוזרים, וזה גם במדוייק העיקרון האמנותי של הרומאן.
 
ג. השימוש בחומר היסטורי ודוקומנטארי
 
אני מאוד קרוב ברוחי לז'אנר המשלב חומרים היסטוריים ודוקומנטאריים ברומאן בידיוני. עשה זאת בשעתו יורם קניוק באחד הרומאנים הטובים שלו "הסיפור על דודה שלומציון הגדולה", ועשיתי זאת אני לפני כארבעים שנה ברומאן "אנשי סדום" ואף נתתי בסופו את רשימת המקורות, ואילו במהדורה החדשה של הרומאן משנת 2001 אף הוספתי אחרית דבר שמגלה את כל המי-ומי והמה-ומה שמרכיבים את הרומאן. ולימים השתמשתי בחומר דוקומנטארי מן העיתונות, הקשור ל"פרשת לבון", לכתיבת הרומאן "לא לגיבורים המלחמה", וזאת כרקע להשתגעותו של גיבור הרומאן.
השימוש בחומר דוקומנטארי מוסיף לרומאן או לסיפור אמינות בלתי רגילה, משרת את כוונתו האידיאולוגית של הכותב, וגם משמש פתח לבדיחות פרטיות, כאשר הסופר ממציא ושותל פרטים בדויים בתוך הרקע ההיסטורי. ביסמארק אמר פעם שהמדינאי משתמש גם באמת לצרכיו. וזה, הערב, מתאים פעמיים. כי אמנון רובינשטיין הוא מבחינות מסויימות גם מדינאי ומעכשיו גם סופר בידיוני, והסופר הבידיוני משתמש גם באמת, במובן של שימוש בחומר היסטורי, דוקומנטארי ואוטוביוגראפי – בתוך הריקמה הבידיונית של ספרו, ואז גם האמת נעשית לחלק מהבידָיון. יש היום שכותבים ביוגראפיות בדויות-למחצה. משום-מה בעיקר עושות זאת נשים. זה בעיניי די מיותר משום שהתוצאה אינה ביוגראפיה אחראית וגם לא רומאן בידיוני. ויש כמובן גם תופעה הפוכה, של סופרים שכותבים אוטוביוגראפיות אמיתיות או בדויות תחת הכותרת של "אמת דיברתי", אבל במקום להיכלל במדור ספרי העיון של רשימות רבי-המכר הם נכללים במדור הרומאנים. אמור לי מי אתה ואומר לך אם הביוגראפיה שלך חשובה, והיא בקטגוריה של רומאן, או שהיא לא חשובה ואז היא רק ספר עיון, או בכלל לא.
היריעה ההיסטורית הרחבה שפורש בפנינו אמנון רובינשטיין בַּ"שמיכה" הקצר שלו, היא בדרך כלל מאוד סטרייטית. הוא לא מעוֵות. זה טוב מבחינה היסטורית כי הקורא, בייחוד הקורא היותר צעיר, מפליג לתקופות שעליהן כמעט שאינו יודע דבר.
וזה לא כל כך טוב מפני שלעיתים ההיסטוריון מתגבר על הסופר, והרקע ההיסטורי נותר קצת בכלליותו, ואין בו מה שהייתי מכנה ב"מלאכת הכתיבה" פריצוֹת ממזריות שמעבר לשילוב בין גורל הגיבורים לבין הפרשה ההיסטורית; אמנם כאן שילוב מאוד הדוק כמו למשל בתיאורי ההעפלה והמאבק בבריטים ובאוניות הציד והגירוש שלהם, או החיים במחנה בקפריסין.
 
ד. ההתיישבות היהודית בקפריסין
 
אינני יודע אם אתה יודע, אמנון, שיש גיאולוג ברחובות בשם יעקב ניר, שמקדיש את מרבית זמנו לחקר פרשת המושבות היהודיות בקפריסין. [טלפונו ואי-מייל שלו שמורים במערכת, וניתן להתקשר אליו דרכה]. ומתוך כך שלא הודית לו ולא כללת אותו בביבליוגראפיה, אני מניח שלא ידעת עליו. חבל שלא שאלת אותי על אותה תקופה בקפריסין והייתי מפנה אותך אליו. אילו נעזרת בו היית יכול להעשיר את הקטעים הללו ברומאן, שהם פחות ידועים מפרקים היסטוריים אחרים בו. מדובר בתקופה של לפני כמאה שנים ויותר. לא איכנס כאן לפרטים, לשם כך צריך להתרענן שוב בידיעותיו של יעקב ניר, רק אומר שאבי המנוח ניהל בשנות השלושים למאה הקודמת חווה חקלאית בקפריסין, שהיתה שייכת ליהודי עשיר בחדרה בשם ד"ר ברין. כאשר ביקרתי עם אשתי בקפריסין לפני כשמונה שנים במלון פָּאפוֹס אַמָאטוֹס הופתעתי לראות עד כמה מנהל המלון דומה לי ולמשפחת אבי בפניו, ולי – גם בגילו, ועלה בדעתי לכתוב סיפור או רומאן בשם "אחי הקפריסאי". והדברים אינם כל-כך בידיוניים כי היה סיפור שכזה על איש פתח-תקוואי אמיתי שעבד שנים רבות בקפריסין ומספרים שהקים לו שם משפחה רזרבית.
ועכשיו אנחנו חוזרים מקפריסין לישראל, כמו ברומאן של אמנון רובינשטיין.
 
ה. ממעמקים
 
אם איני טועה הרי הפרק "מכתבו של שאול" בעמוד 72 הוא הפרק החזק, הנועז והמדהים ביותר בספר, פרק שבו אמנון רובינשטיין משתחרר קצת מאחריותו לאיפיון הלשוני, העלילתי והתקופתי של הדמויות, ומעז לצלול למעמקים. זה גם הפרק האופייני ביותר לדרך הכתיבה המיוחדת של הרומאן. ברקע מהדהדת כמובן פרשת התאבדותו המיסתורית של נחמיה ארגוב, שלישו של דוד בן-גוריון, שאם איני טועה היתה קשורה בהסתבכות עם המרגלת מארי האגן, ולמיטב זיכרוני לא היתה קשורה כלל לפרשת לבון. ואילו אמנון רובינשטיין, בעיצוב דמותו של שאול, עוזרו המתנדב של בן-גוריון בתקופה שבה כבר היה בן-גוריון שקוע בתביעה להקמת ועדת חקירה משפטית, בעקבות ועדת השרים, בעקבות פרשת לבון – שאול זה בא מכיוון אחר, מעיתון "למרחב" של "אחדות העבודה", ובא מרקע מיני אחר, הוא הומוסקסואל נסתר, ומכתבו מסביר את התאבדותו לאחר שבחור ערבי שעימו שכב מאיים לסחוט אותו בכך שיחשוף את הסיפור בשבועון "העולם הזה", שכזכור חרט תחת כותרתו את המילים הבלתי-נשכחות: "ללא מורא, ללא משוא פנים". בפרק הזה, יותר מאשר בתיאורי ההתעלסויות של אנינה ושל רֵייצ'ל, הולך המספר עמוק יותר עם גיבורו ונוגע בעוצמת-רגשות ובאזורי-נפש שבפרקים אחרים אולי לא צלל לכל עומקם. אינני רוצה להישמע פטרוני מדי אבל הייתי אומר שזהו פרק בידיוני שנכתב בידי סופר אמיתי, לבד מפגם אחד: זה סיפור מאוד ריאליסטי, ובתור שכזה קשה לתאר ששאול, במפגשו הראשון עם הבחור הערבי, לא זיהה את מוצאו. ואני מעדיף שלא להרחיב בנימוקים לכך.
 
ו. קינתה של אום-דאוד
 
בתוך ה"כולנו יחד וכל אחד לחוד" נכנסת גם קינתה של אום-דאוד הפלסטינית אשר בנה דאוד נרצח בידי אמנון החייל, שהוא בנה של אנינה ונכדו של חיים המעפיל, והוא גם אחיו הבכור של רונן הפסיכי, שנהרג כזכור בידי אלי, מאהבה של אימו, אנינה, זה אלי שאותו העריץ רונן והאמין שרק הוא, אלי – יכול לשחררו מהסיוט של לבוש הזכוכית שלו, בשבירתו.
 אמנון, בשירותו הצבאי, רוצח את הילד הפלסטיני מתוך סערת רגשת מנוגדים. מצד אחד, הדחף לשחרר את השבוי, כמו אצל המספר ב"השבוי" של יזהר או ב"על חודו של כדור" ליצחק אורפז, דחף שמתנגש, מצד שני – בדחף המטורף להרוג את הנער הפלסטיני במנוסתו, זאת כבר לאחר ששיחרר אותו, וזה מה שאכן קורה.
קינת אימו אום-דאוד, שגם היא כבר חלק מהיותו "כולנו יחד וכל אחד לחוד" על פיסת ארץ זו שבין הירדן לים – קינתה ניתנת במלוא ההזדהות של המספר עם המניעים שלה, שפירושם נקמה, שפירושם כי לעולם לא יהיה שלום, או כדברי המפקד הפלסטיני לה, לאם השכולה:
"מאות ינקמו את דמו של דאוד – ינקמו את דמו בתל-אביב, בחיפה, בנתניה, בקיבוצים, בבתי-הקפה, בבתי-הקולנוע, בכל מקום בו הם חיים החזירים הציוניים." (עמ' 102).
המונולוג של אום-דאוד מדגיש פן נוסף ברומאן, שהייתי קורא לו "הפן הנייטראלי". דומה כי המספר אינו נוקט עמדה אלא כאילו מרחף ופוגש את דמויותיו בפינות רבות של מקום וזמן והתרחשויות היסטוריות, ומתאר אותן ומביא בנאמנות מסוגננת את דבריהן מנקודות מבטן שלהן – אך מבלי לשפוט אותן. כאילו הוא מהאו"ם, אבל או"ם אובייקטיבי.
זה בסדר גמור מבחינה ספרותית ואנושית, והלוואי שהיו ערבים מרחמים עלינו ומזדהים איתנו כמו שיש בתוכנו שמרחמים עליהם ומזדהים איתם. אבל כדאי אולי לזכור את מה שברנר כתב כבר לפני יותר מתשעים שנה, ב-1911, במאמרו "הז'אנר הארצישראלי ואביזריהו":
"כמדומני שלא טעיתי הרבה באומרי לך שעד עתה אין מקום בעצם לז'אנר מחיי פלשתינה, אפילו באותה מידה שיש מקום לז'אנר בספרות בכלל. מובן מאליו שיכול הוא חוואג'ה מוסה לכתוב מחיי הערבים כנפשו שובעו, אני – ביישוב היהודי קא עסקינן."
ברנר שלל את העניין שמצא חוואג'ה מוסה, משה סמילנסקי, בחיי הערבים במחזור סיפוריו "בני ערב". ברנר אמר שאמנם יכול להיות שקיים מקרה פרטי של אהבה בין יהודי לערבייה, כמו בסיפור "לטיפה" של סמילנסקי, או גם להיפך, אבל אין לעשות ממנו הכללה. הדבר רחוק בתכלית ממרירות המציאות שבה אנו חיים. ולחובבי הנוסטאלגיה – מדובר בשנת 1911.
ולכן מנקודת-מבט היסטורית רחבה יותר, ציונית, התיאור שלך, אמנון, גם הוא מקרה פרטי מאוד: נער פלסטיני אחד שנהרג באשמתנו, כמו הנער מוחמד דורא שהפך לסמל טלוויזיוני בעולם; כאילו, מתוך הנאה או שיגעון או קפריזה הסתבכנו וקטלנו אותו, וזה בערך כמו לרחם על חייל בריטי שנהרג מידי מעפילים כאשר השתתף בגירושם מהארץ לקפריסין וירה בהם, כן, גם לוֹ היתה אימא, ולדאוד יש אימא, ורק לעשרות ומאות הילדים הרצוחים שלנו אין אימהות –
כן, המונולוג שלך-של-אום-דאוד יערב מאוד לטעמה של כנופיית ההיסטוריונים החדשים, שאין לחשוד בך שאתה קרוב להם בדיעותיך, להיפך, אבל הם מבססים את שנאתם להיסטוריה הציונית שלך ושלי, של מרביתנו – מבססים את השנאה ואת ההכחשה העצמית על יסוד רגש העליונות הישראלי המטורף, שמאפיין לא רק אותם, ושעליו עמד כבר לפני כארבעים שנה יהושפט הרכבי, באומרו שיש ישראלים שאינם מוכן להודות שנבצר מאיתנו להגיע לשלום אמיתי עם הערבים ועל כן הם מאשימים בעיקר את עצמנו, כאילו בנו תלוי הכול, והם מקלים ראש בעוצמת ההתנגדות הערבית לעצם קיומנו כאן, ללא שום קשר למעשינו הטובים או הרעים.
ובנימה אופטימית זו נסיים ונאחל לך, אמנון, ספרים ומחקרים נוספים בכל תחום, ובאשר לתחום הבידיוני – שתמשיך לצלול עוד יותר ובאותו אומץ אל נבכי היצר, ותן קצת מנוחה להיסטוריה שבה אתה בקיא כל כך.