20.11.04. שבת. בערב עם המיסתורית להצגה "קיסריה סופ"ש" מאת גורן אגמון בהפקת תיאטרון בית ליסין באולם בצ"א, הנעים והאינטימי, בתל-אביב. קומדיה חביבה ואנושית, אם כי הטקסט והמשחק של חלק מהדמויות מוגזמים מאוד ודי מעצבנים בסגנון הפרודיה החובבני שלהם. יש השפעה לא קטנה של "סקס והעיר הגדולה" על היחסים בין שלוש החברות שבמחזה – תמי, מאיה ודינה, אבל הן אינן מגיעות אפילו לקרסולי הטקסט והביצוע של הסידרה האמריקאית.

שתי החברות, אורנה פיטוסי בתפקיד מאיה, ונעמה שפירא בתפקיד דינה – מוגזמות ומעצבנות את השכל. גם ההצחקות שלהן נובעות ממשחק מוגזם וולגארי ומטקסט חובבני-לעיתים. מרים גבריאלי בתפקיד אימו של יונתן – משחקת את האם היהודיה-הישראליה מתוך נאמנות של מאה אחוזים לשטאנץ או לקריקטורה.

מצילים את המחזה ואת ההצגה שני השחקנים הראשיים, דפנה רכטר הנהדרת בתפקיד המחזאית תמי, וגולן אזולאי השופע אנושיות וטוב-לב בתפקיד יונתן, איש השב"כ-המוסד הממלא משימות בגליל ובווינה גם יחד. יונתן הוא מעין גלגול של הפרא האציל, כמו המוסכניק, החבר של דנה מודן בסדרה שלה "אהבה זה כואב" בטלוויזיה. בהכללה בוטה אפשר לומר כי מאחר שהמחזאיות הישראליות אינן יכולות או אינן רוצות להתרפק על המיניות הבוטה של הגבר הערבי, בהקבלה לשחור האמריקאי, הן מצאו להן תחליף לפינטוז בדמות הגבר המזרחי החתיך הצעיר, שרבים מסוגו עושים כיום את מיטב התפקידים בקולנוע, בטלוויזיה ובתיאטרון הישראליים.

תפקיד המחזאית של דפנה רכטר הוא קצת מאולץ ולא תמיד הגיוני וסביר. מבחינה עלילתית גם יונתן לא תמיד משכנע. מה, הוא נוסע בשליחות לווינה עם תמונות של בני משפחת אביו שנישא בשנית? הגיוני יותר שהיה נוסע עם תמונות בני-משפחה ערביים, כחלק מזהות בדוייה. ואולם אישיותה של דפנה רכטר היא כה כובשת, ממלאה את האולם, משעשעת ונוגעת ללב, שהיא מחפה על הרבה ממגרעות המחזה ומצליחה ליצור תפקיד מצויין בתוך ובמסגרת מחזה בינוני-ומטה. הייתי ממליץ עליה לתפקיד שחקנית-המשנה של השנה, ואפילו שחקנית השנה אם לא תהיינה מועמדות בעלות תפקידים בולטים יותר.

שאר בעלי התפקידים בהצגה אינם ראויים לציון כלשהו. גם הבמאי אבישי מילשטיין לא מצטיין. לעיתים יש הרגשה שהוא מביים תיאטרון בובות, בעיקר בהופעותיהן של אורנה פיטוסי ונעמה שפירא.

במשך קדנציה של שלוש שנים, שנסתיימה בשנת 2004, שימש מר בן עזר בתור "שופט" ב"אקדמיה לתיאטרון".