מר א. בן עזר, מנומס כמו טומי לפיד,
 תוקף באופן חסר-תקדים, מעליב, גזעני ופוגע מאוד,
 את יחסה של החברה המוסלמית לנשים
 
בחקיקה במדינות ערב יש אפליה גלויה נגד נשים, קיפוח ברור של זכויותיהן ופגיעה בהן כבני אדם. עדיין מתייחסים אליהן כאל מי שפוסלות את הטהרה, גורמות לטומאה, או מעוררות פיתוי ושחיתות. המפליא הוא שרוב הערבים בכל הרמות והמישורים – הן ממשלות, הן מוסדות והן אנשים פרטיים – עדיין מסתכלים על בעיית האישה כבעיה דתית, ולכן הם סבורים שצריך לטפל בענייניה באמצעות פרשנויות שוביניסטיות שאבד עליהן הכלח...
שיפור מצב האישה לא יבוא באמצעות פתרונות שפג תוקפם ושחוסר תועלתם הוכח. החוקים המעניקים רק מחצית הקול לאזרחים [כלומר מתעלמים מקולות הנשים], מפחיתים מזכותן של הנשים, מסווגים אותן כבעלות הגיון חלקי, מפחיתים מחשיבותן, מטילים ספק ביכולתן, מתירים להכותן ולגרשן, מאפשרים לכלאן בין ארבעה קירות, מאפשרים לנהוג בהן כפי שבעליהן רואים לנכון, מאשרים למוכרן ולקנותן על פי הסכמים חוקיים וכאשר הן כושלות [ועושות מעשה אסור על פי ההלכה] הם מברכים על הוצאת נשמתן בברבריות – אלו הם חוקים שבודאי אינם מתאימים עוד לזמן שבו הכלבים והחתולים בעולם המפותח נהנים מזכויות רבות יותר מאלו שמקבלות הנשים הערביות ואפילו מאלה שמקבלים הגברים הערבים...
 
המצב הראוי לגינוי של מעמד האישה המוסלמית מקבל ממדים הזויים כאשר אנו שומעים כי פשעי הכבוד מתרחשים לא רק באזורי הבדואים, אלא חוצים יבשות ואוקיאנוסים ורודפים אחר נשות הקהילות האסלאמיות החיות בבריטניה ובסקנדינביה, או כאשר אנו קוראים דו"ח של יוניצ"ף המצביע על אסון דמוגראפי בהודו משום שמשפחות המבקשות להוליד בנים נפטרו מארבעים מליון עוברים ממין נקבה על ידי הפלה מרצון. 
גם דרך החיים בעולם האסלאמי מדגישה את פרימיטיביות היחסים החברתיים בין גבר לאישה. במסגרת יחסים אלו תפקיד האישה הוא ויתורים יומיומיים וריצוי הגבר בכל האמצעים מחשש לגירושים. זאת, בחברות שלא הצליחו עד ימינו להעניק לאישה את הזכות לחיות לבד מבלי להתחתן, כלומר להיות עצמאית מהגנת הסמכות האבהית... חוסר היכולת של החברות המוסלמיות לקלוט את האישה כישות בוגרת יוצר את כישלונות המודרניות אצלנו, משום שהמודרניות פירושה קודם כל זכותו של הפרט – גבר או אישה – להיות הבעלים של גופו ושל שכלו...
 
בנוסף לכך שולטים אנשי הדת [המוסלמים] החשוכים ומשתלטים על המחשבה של הציבור כדי להשריש את נחיתות האישה באמצעות הפרשנויות השוביניסטיות שלהם התקפות עד היום לטקסטים הדתיים. פרשנויות אלה תומכות באפליית האישה, כמו האגדה על כך שחווה נבראה מצלעו של אדם והיא כפופה לו ומעוּותת מבריאתה ואם מנסים ליישר את הצלע היא נשברת. פרשנויות אלה עדיין קיימות בשנת 2005. באחד מערוצי הלוויין האסלאמיים פורש הפסוק הקוראני בדבר הכאת נשים כאילו הכוונה היא להכאתם בקיסם מכות שאינן פוצעות או שוברות עצמות, ונמנעות מסטירה על הפנים. הידד, איזו גאוניות בפרשנות ובחידוש קריאת הטקסט הדתי!...
האם הגיוני שנשמע בתוכנית דתית לרגל חגיגות השמונה במרץ 2005 [יום האישה הבינלאומי] שיח המאפשר הכאת נשים על פי חוק? האם בעלי שיח זה והאנשים שסביבם לא מכירים את המסורות המיוחסות לנביא בדבר האיסור להכות נשים?... האם הם לא מכירים את חוקי זכויות האדם ואת ההסכמים הבינלאומיים האוסרים להפלות נשים?
השאלה הנשאלת היא מה העניקו המדינות הערביות והאסלאמיות לנשים ביום חגן העולמי? אני מביט[ה] לעבר האופק ולא רואה דבר. אינני רואה אלא את הידוק הטבעת סביב האישה עד כדי כך שמונעים ממנה שיהיו לה פנים בבעלותה. זהו רכוש הגבר ואסור שהיא תסיר מהם את הכיסוי. על איזו מודרניזציה יכולות מדינות אלו לדבר בסוגיית האישה, בשעה שהגבר בעולם הזה מחוקק חוק לסקול את האישה אם הפרה את מוסכמות ההלכה משום שהיא פגעה בכבודו.
 
במאה העשירית לעג המשורר אבו אל-טיב אל-מותנבי לשירת האהבה והעדיף בהמת רכיבה על פני אישה ומסע במדבר על פני אהבה. במאה השתיים-עשרה התייחס חכם הדת המקורב לחוגי המיסטיקה המוסלמית, מחמד אל-ע'זאלי לתשוקה כאל סטייה מדרך הישר, כהידרדרות וכן כאל "מחלה של לב ריק". במאה השלוש-עשרה כתב הדרשן וחכם ההלכה אבן אל-ג'וזי ספר "בגנות היצר", ובמאה הארבע-עשרה, לראשונה בתולדות ספרי האהבה אצל הערבים, ייחס חכם ההלכה החנפי עלאא אל-דין מע'לטאי את התשוקה לנשים.
וכך אנו מגיעים לימינו, אל גלימות הצמר השחורות ההופכות את הנשים לבעלי חיים חסרי פנים או לגושי בשר הנמכרים במכירה פומבית שבטית, ואל הצעיפים המכסים את הראש והפנים ומעוררים כיסופים חולניים לתכריכים הלבנים ולגופות העטופות… אם תתבוננו בגופן של הנשים העוטות חג'אב תקראו עליו את השלטים הבאים: אסור לחזר, אסור לאהוב, אסור להביט, אסור לנגוע. אם משהו מזה מותר הרי שזה מאחורי החג'אב ותחת הסיסמא "אם פרקתם עול, הסתתרו," או: "אם פרקתם עול אל תניחו לאיש לפרוק עול אחריכם."
היום, למרות כל התוכניות למאבק בטרור ובכינוסיו, ממשיכים חכמי ההלכה של הטרור, המשתוללים ביחס לכל דבר שיש לו קשר לנשים, גברים, אהבה, שנאה ומין... לאסור לחגוג את חג האהבה כדי שהגבר יישאר אפוטרופוס והאישה תישאר יצור שכמעט ואינו ראוי לחיות וכמעט ואינו ראוי להיראות ושמגופו נודף ריח הגיהינום...
טרגדיית המין והתשוקה אצל הערבים המוסלמים מגיעה היום עד כדי כך שהמשכילים והנאורים שבהם מבקשים לקבוע בחוק את סוג הזנות המכונה "נישואי הנאה" ואלו מביניהם המביעים הזדהות עם בעיית האישה, הפעילים והפעילות למען זכויות האדם והמשכילים והמשכילות החופשיים מחרישים כאשר מזכירים בפניהם דברים מובנים מאליהם בדבר חרות האדם הבוגר לקיים את היחסים שהוא רוצה עם מי שהוא רוצה וזכות האדם להיות אדון לגופו, לליבו, לפניו, לידיו וללשונו...