סופר נדווח מְדַנֵחַ: עשרות סופרי ילדים ונוער, השייכים לארגון סומליו"ן (סופרים ומשוררים לילדים ולנוער) פשטו ביום חמישי האחרון, 7 באפריל 2005, על העיר דימונה, זאת לאחר שתרמו במרוכז מאות ספרים מפרי-עטם לספרייה העירונית על-שם מאירהוף. מפגש ראשוני התקיים בספרייה הנהדרת, המעוצבת בטעם רב ובה שפע פעילויות בגילים שונות ובשפות אחדות. רשומים בה 18,000 מתוך 40,000 תושבי העיר, מהם 10,000 שואלים פעילים.
הסופרים התפזרו בבתי-הספר ברחבי העיר ונפגשו עם התלמידים, כולל בבית-הספר "אחווה" של העברים (לשעבר "הכושים העברים"), לשם נשלחה (באופן סמלי במקרה) הסופרת לבנה מושון. בתום סבב הפגישות נערכה סעודת צהריים חגיגית וחריפה-בחלקה של האורחים עם "פני העיר" ובראשם ראש-העיר מר מאיר כהן, שבא לפוליטיקה מתחום החינוך ומתעתד, לדבריו, לחזור בבוא היום לחינוך. דבריו היו מלאי "גאוות יחידה" וללא שום תלונות, ברוח של – אנחנו יכולים להסתדר לבדנו. הסופרים אף נתכבדו איש-אישה במדליית דימונה עליה חרוט הפסוק הבלתי-נשכח: "וקינה ודימונה ועדעדה" (יהושע ט"ו פסוק פ"נ).
מטעם סומליו"ן בירכה קצרות היו"ר, הסופרת נירה הראל, שיחד עם מנהלת הספרייה העירונית בדימונה, הספרנית גילה גבאי, יזמו והכינו את המפגש לכל פרטיו. במשתתפים היו בין השאר הסופרות/ים – יעל בן-ברוך, דליה בר-אל, חנה בר, עפרה גלברט-אבני, רבקה גלשטיין, אירית וייסמן, חווה חבושי, יעל מדיני, נגה מרון, אירית קופר, מאשה קלו, ברוך תור-רז, חיים אברהם, תקווה ויינשטוק, חסידה פעיל, עופרה גלברט-אבני, שוהם סמיט, זהבה קור, נורית יובל, דוד בן-קיקי ופוצ'ו – שגם העלה בדרך היורדת לנגב זיכרונות משירותו כמקלען במלחמת תש"ח – וכיצד הצליח בטעות לא להרוג ולא ליהרג.
 
*
השתתפו בביקור גם הסופרים אלימלך שפירא, הנס כריסטיאן אנדרסן, בלייך ופאנטאלייב (מחברי "רפובליקה שקיד", מהם הושפע מאוד מר סופר נידח כאשר יסד את המכתב העיתי)  ומר א. בן עזר, אשר בשנת 1958 גר שנה בדימונה בתור מדריך שכיר של "הנוער העובד" ומורה בבית-ספר ערב והיתה לשהותו שם גם השפעה מסויימת על כתיבת ספרו הראשון "המחצבה" (1963). באוטובוס היורד דרומה סיפר מר א. בן עזר במיקרופון כי בדימונה איבד את בתוליו. הסופרות/ים לילדים ולנוער, שערכו סיור מיוחד בן שעה בעיר, באוטובוס הצמוד שהביאם מתל-אביב – העסיקו עצמם לא מעט בחיפוש אחר בתוליו של חברם מר א. בן עזר שאבדו בעיר 3 שנים בלבד לאחר ייסודה, לפני 47 שנים, זאת אומרת, בעודה ממש קטינה – ולא העלו אפילו חרס בידם, כי בתולים שאבדו הם כשלג דאשתקד, ואם אצל נשים עוד אפשר לתפור (כפי שמספר בזיכרונותיו ד"ר י.ז. יליד בגדד), הנה אצל גברים אין מה. (*)
חוסר הטעם בהתנהגותו של מר א. בן עזר התבטא גם בכך שאת מפגשו עם תלמידי כיתות ה', שהיה אמור להיות מוקדש לעידוד הקריאה – סיים בשיחה רווייה ביטויים הדדיים בספרדית עם הילדות שבקהלו, והנושא? – השחקנית גבְּריאלה ספאניק והטלנובלה החדשה שלה "האסירה"; ומה מאוד נעצבו הילדות מעריצותיה לשמוע כי בירחון "ויוה פלוס" האחרון נכתב שמאוריציו איסֶלָס, שמשחק בטלנובלה לצידה של גבריאלה (גוואדאלופה) את אהוב-ליבה (דניאל) – הוחלף באמצע הצילומים כי היתה לו פרשה לא-נעימה של יחסי-מין עם הקטינה ליברטד, היא גנסיס, בתו של הזמר הוונצואלי הוותיק "אל פומה" (חוסה לואיס רודריגז), שגם היא מאוהבת  בו – במאוריציו (דניאל), במהלך הטלנובלה. ואולם אפשר להתנחם בכך שגנסיס ואביה עומדים לבקר בישראל. המורות לא כל כך הבינו את שיחתו של מר א. בן עזר עם הילדות הנלהבות.
 
(*) ימים אחדים לאחר האיבוד המוצלח ההוא בא מר א. בן עזר אל רעו הטוב, שעדיין גר אז בפתח-תקווה, אורי שולביץ, (שלימים היה למאייר ולסופר מחונן לספרים מצויירים בניו-יורק), ואמר לו (בן עזר לשולביץ) בגאווה: "אורי, אני חושב שאני כבר יכול להיות סופר!"
"מדוע?"
"סוף-סוף ידעתי אישה!"
ענה לו שולביץ: "צר לי לאכזב אותך אבל דע לך שרוב בני האדם מזדווגים, גם החיות, ובכל זאת הם לא נעשים מכך סופרים!"