תיאוריה מהפכנית חדשה של פרופ' פלוץ בן-שחר
עשוייה לקעקע את התפיסה ההיסטורית המקובלת
בדומה לתורת היחסות של אינשטיין לפני מאה שנים בדיוק
כמו-כן הומצא מצב היסטורי חדש: עבָר נִזְנָב
מאת כתבנו המיוחד לכנס באוניברסיטת בת-שלמה רבתי: מר סופר נידח
 
התפיסה ההיסטורית המקובלת עשוייה "נקניק חלל-זמני" שבו לכל פרוסה יש עובי והיקף דומים פחות-או-יותר, ומדי יום או תקופה מתווספת ל"נקניק" פרוסה חדשה שווה בחשיבותה לקודמותיה. אמנם, ידיעותינו על העבר, ובייחוד על העבר הרחוק, אינן משתוות לידיעותינו על ההווה ועל העבר הקרוב, ובחלקו המרוחק של הנקניק יש חורים, ואולם ההפרש הכמותי בידע מתקזז במידת-מה על ידי חוק הפרספקטיבה, האומר כי ככל שהעבר מתרחק מאיתנו, כן יש לנו לגביו פרספקטיבה ברורה יותר, בעוד אשר את ההווה נוכל לראות בפרספקטיבה נכונה אולי רק בעתיד – שיתייחס אליו כבר כעבר.
לכך מתווספים שני כללים נוספים. האחד של אריסטו, שאמר כי לעבר יש תכונה כזו שגם האלים אינם יכולים לשנותו. וכנגדו גרשם שלום, שטען, לפחות לגבי היהדות – כי בעבר יש גם מימד אוטופי חבוי שאפשר לגלותו ולשנות באמצעותו את תמונת העבר. תולדות היהדות הם במידה רבה תולדות הצנזורה הרבנית של היהדות, ומתחת לפני התמונה הממוסדת רחשו זרמי מעמקים הרי-גורל כמו השבתאות, שתקופת זמן היא-היא היתה היהדות הלגיטימית, עד שנכשלה, ולא כאן המקום לעמוד על סיבות כישלונה. אפשר לקרוא זאת בספריו ובמחקריו של גרשם שלום, ובייחוד שני הכרכים של "שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו". אכן, כל גמדי האקדמיה וקפצוניהָ גם-יחד, דוגמת פרופ' פלוץ בן-שחר, לא יצליחו לקעקע את מחקריו ומסקנותיו של גרשם שלום גם אם יקבלו פרסי ישראל ופרסי נובל על מחקריהם.
ומה בכל אלה הם חידושיו הגאוניים של פרופ' פלוץ בן-שחר? – (שבין השאר היה מועמד בזכותם  השנה לפרס ישראל לפילוסופיה, חוכמת ישראל, היסטוריה תנ"ך וארכיאולוגיה גם-יחד וכנראה יקבל אותו בשנה הבאה).
הוא טוען שההיסטוריה עשוייה מפלסטלינה. כלומר, אין בה שום דבר קבוע והיא מתעצבת כל יום מחדש. אם בזמנו היתה הבחנה ברורה בין זמן לבין מרחב בהיסטוריה, בא פרופ' פלוץ בן-שחר ומוכיח כי מאז המחצית השנייה של המאה העשרים החל משתנה היחס שבין זמן למרחב בהיסטוריה. לא עוד "נקניק חלל-זמני" המתקדם בזמן ובמרחב אלא מין יצור ערטילאי עשוי מפלסטלינה או כתם צבעוני בנוזל שקוף או על גבי מסך המחשב – משהו חסר-צורה שפני השטח שלו חותרים קדימה ומתרחבים כל הזמן ואילו זנבו מאחור הולך ומתכווץ.
כי, מדי יום –
אנחנו מוקפים בפי כמה וכמה מידע אקטואלי ומעודכן מאשר היה בזמן-אמת לפני חמישים, מאה וחמישים או חמש מאות שנה – לאנשים שחיו בתקופות ההן – על אודותיהן.
ומפני שאנחנו גם מתעניינים פחות ופחות במידע מן העבר ועל אודותיו, ומתרכזים יותר ויותר בהווה, ההולך ומצטמק אמנם ככל שהוא הופך לעבר, וזאת גם אם אמצעֵי שימורו בתור עבר משוכללים כיום פי כמה וכמה ומתקרבים בהיקפם להווה-עצמו – אבל מבחינת חשיבותו והעניין שאנו מוצאים בו, ההווה המתרחק הוא בתהליך בלתי פוסק של הזְנָבָה, כלומר הצטמקות לכדי זנב.
לתהליך הזה השפעה עצומה על התרבות וההיסטוריה האנושית בכל רגע נתון, והביטוי החשוב ביותר שלו הוא ההשתקפות המיידית בתקשורת, בייחוד הטלוויזיונית (כמו בשעות האלה שבהן אנו יושבים בקמפּוּכְּס אוניברסיטת בת-שלמה רבתי ושומעים את הרצאתו של פרופ' פלוץ בן-שחר, המצולמת לשידור הערב בטלוויזיה). מושגים וממשויות כמו נצח, מורשת, תורשה, שפות, דתות, מוסר, מגיפות, אסונות, מלחמות, איומי מלחמה, ספרות, אמנויות, ועוד ועוד – כל אלה אינם מותנים עוד על ידי העבר וגם אין להסיק ממנו עליהם – אלא הם ישנם רק כאשר נחשף קיומם בהווה, קיום בו-זמני של התייחסות אליהם על-פני כדור-הארץ, בייחוד בהווה התיקשורתי, ואולם זמן קצר לאחר שהסתיימו או שהסתיים העניין התקשורתי בהם, הם נזנבים ואיש אינו מתעניין בהם עוד מחוץ לכמה היסטוריונים מהדור הישן.
מה שקוראים זיכרון אינו אלא מבצע יחצ"נות מוצלח פחות או יותר, שבדרך-כלל השפעתו פגה מיד עם תום הקמפיין, כפי שאומר הפתגם הערבי: "אילי פַאת – מַאת." מה שחלף – מת.
עכשיו אפשר לשכוח גם את מה שנאמר עד כה וללכת לצפות בטלוויזיה כדי לראות את ההיסטוריה האקטואלית הולכת ונזנבת בטרם נזנבה כליל.