אולי הם גם שומעים בדיחות?
כבר יותר מארבעים שנה, מאז שלהי שנת 1966 עת עברתי לגור בתל-אביב, אני שוחה בחוף גורדון. לא תמיד. לא קבוע. אבל משתדל שלא להחמיץ תקופות שים החוף התל-אביבי שקט, נקי, ללא מדוזות, עם מציל ולא קר.
בידוע הוא שדגים אינם שומעים, אבל אולי בכל זאת את הבדיחה על "צבוטאותי ותוֹטוֹתי הלכו לים. תוטותי טבע. מי נשאר?"
"צבוטאותי – אַי!" – [הסיפור החשוב מצוטט בספר "עופרית בלופרית"]. כן, לאחרונה, התחלתי לחשוש שמא הדגים שומעים, לפחות את המלצת צבוטאותי.
וזאת על שום מה?
אני עומד לרגע, באמצע השחייה ובמי כתפיים, כדי להיטיב מעל גשר אפי את המשקפיים, עומד מול סככת המציל בחוף גורדון והנה – צביטה בשוק, ועוד צביטה. כמעט נגיסה או ניסיון לנגיסה. אני מסתכל במים, שניים-שלושה דגים לא גדולים מתייחסים לשוק שלי כאל כיכר לחם שאפשר לנגוס ממנה פתיתים. אני מגרש אותם, והם שבים.
עוד לא ראיתי בחיי כדבר הזה. בדרך-כלל אני מפליג בשחייה חמוש במשקפי-השחייה אל הצד הפנימי של חומת הסלעים שוברת הגלים (ומחליקת נשים נשואות אל מותן), צד שהוא מעין בריכה חמימה, ושם מגלה במימיה השקופים להקות של אלפי דגיגים וגם דגים גדולים יותר (במים כל דג נראה גדול מנפחו האמיתי), וככל שאני משתדל לגלוש אליהם כמעט ללא תנועה כדי לצוף בתוכם – ממש מגע כף-יד מהם – הם נמלטים! – כולם כדג אחד, כל להקה של עשרות ומאות פריטים שצבעם אפור-כסוף-שקוף – מתפקדת במים כגוף אחד.
ופתאום, לא רק שהם לא בורחים ממני אלא גם נושכים אותי!
שמעו את הבדיחה על צבוטאותי?
חוצפה שכזאת. ושמעתי על תופעת הצביטה החדשה מעוד רוחצים בחופים הסמוכים.
האם הדגים שלנו כל כך רעבים שנעשו לפתע חצופים וגם מתנהגים בניגוד גמור לטבעם, או שמא סוג חדש של דגים פלש אלינו? בכל מקרה יש לקוות שיישארו קטנים וצבטניים-בלבד ולא יגדלו עד כדי כך שיוכלו לטרוף אותנו כמו ברקודות.
זאת ועוד, אתמול (29.8), בעוד הדגים נוגסים בי – נשמע רעש מסוק צבאי מגיע מדרום, ולפתע עצר בשמיים על מקומו – כי מכיוון מערב הגיע-הנמיך בסיבוב פרסה (מזרחה-צפונה), לנחיתה בשדה דב, מטוס נוסעים של "ארקיע". ורק לאחר שהתרחק צפונה לנחיתה, חידש המסוק את מעופו, גם הוא צפונה לשדה דב. הכמעט תאונה התרחשה ב-08.30 לערך. כאילו נדלק רמזור אדום בשמיים לוויסות התנועה בצומת.
ס. נידח