ב-1920 הוקם בין פתח-תקווה לכפר-סבא המושב עין-חי. כאשר ביקשו המוסדות הלאומיים לתת לו שם קבוע, הציע דודי ברוך בן עזר מפתח-תקווה להנציח את משה לייב לילנבלום, מראשי "חיבת ציון", ומאז נקרא המקום כפר מל"ל (עד שנטמע ב"הוד השרון") – ובני הכפר, לרבות ראש הממשלה הקודם אריק שרון – נודעו כמל"ליים.
אך לא רק הם. מל"ליים היה שמם של האבטיחים מהזן שהיה בשעתו הנפוץ ביותר בארץ-ישראל, והוא פרי הכלאה מִקרִית ומוצלחת, שהתרחשה במיקשה בכפר מל"ל, בין הזן צִ'ילִי לזן הערבי המקומי, הבַּלָדִי, הנקרא גם בשם אִמְחֶסְנִי, שבית גידולו המובהק ביותר היה בעמק חפר.
לדברי יוסף מרגלית מכפר מל"ל, שהיה עורך הירחון החקלאי "השדה" במשך עשרות שנים, ההכלאה בין הזן צִ'ילִי לזן הערבי המקומי אִמְחֶסְנִי התרחשה במִקְשָה של שני האיכרים הוותיקים מרדכי זילברג וברוך בורשטיין – זכרם לברכה כאבותיו וכמטפחיו של האבטיח המל"לי.
האבטיח המל"לי, שנקרא ברבות השנים, בטעות, "אבטיח הגליל", היה "פרי" כדוּרי בגודל בינוני, שנשמר היטב במשך ימים רבים. קליפתו קשה, צבעה ירוק-כהה, למעט "לחי" לבנה – זכר לעובדה שבעת הגידול לחי זו מונחת על הקרקע, מוסתרת מהשמש. ציפתו אדומה ומכילה עד שמונה וחצי אחוז סוכר, (ריכוז גבוה מאוד ביחס לאבטיח), והזרעים לבנים עם שוליים שחורים. היה אפשר לשטוף אותם, להמליחם, לייבשם בשמש או לקלותם בתור פיצוחים. הזן צ'ילי מוצאו מארה"ב, וגם לו פרי בגודל בינוני, אבל קליפתו דקה ונוטה להסתדקות, צבעה ירוק עם פסים כהים, ציפתו הכילה שמונה אחוז סוכר וזרעיו שחורים לגמרי.
ההכלאה המופלאה של צ'ילי בבַּלַדִי התרחשה בימים שזני פירות וירקות חדשים נוצרו לא רק באופן מדעי, במוסדות מחקר. בתקופה ההיא גם לא סבלנו מהעגבניות הקשות, הנוראות, הקפואות-מבפנים, שכופים עלינו לצרוך כיום, אלא נהנינו מעגבניות בָּלַדִי ומֶרִימֶנְד כרסתניות ורכות-לב, שאין טובות מהן לסלט (למרבה המזל יש כיום עגבניות "שרי", שלעיתים גם מגיעות לטעם הנכון). אלה היו ימים שירקות ופירות נולדו כפרי של אהבה מקרית בין שיחים בשדה או בין עצים במטע. כך נולד במקרה על עץ בפרדס גם ה"שמוטי-דם", שדודי ברוך בן עזר, שטיפח אותו, קרא לו בשם "שרה", על שם שרה אהרונסון הג'ינג'ית, גיבורת ניל"י, שאותה אהב.
היו בעבר בעלי מקשאות עקשנים שהמשיכו לגדל מדי שנה את "אבטיחי הגליל" המל"ליים. לא עוד. יוק. עכשיו אנו נידונים לזרוק לזבל לא פעם אבטיחים שקנינו והם נפוחים, פריכים כצמר-גפן, סרי-טעם וחסרי מתיקות אמיתית, אבטיחים שכל "מעלתם" היא שאין בהם גרעינים.
בשעתו ערכתי סיור מקצועי מרתק עם שמשון עוֹמֶר, מרכז מקצועי ראשי לדלועיים, האחראי על גידול האבטיחים בישראל, ועוֹמָר זֵידאן, ששימש בתפקיד סגן מנהל שירות ההדרכה למקצוע ומנהל מחלקת הירקות במשרד החקלאות. למדתי מהם כי רק שבועיים מקטיפתו הם חיי המדף של האבטיח חסר-הזרעים, ה"סִיד-לֵס", שאותו אנו צורכים כיום, בעוד אשר האבטיחים המל"ליים, "אבטיחי הגליל" בעלי הקליפה הירוקה-כהה והלחי הבהירה, החזיקו מעמד גם ארבעה שבועות. זו הסיבה שבילדותנו היו ההורים אוגרים בסוף אוגוסט אבטיחים מתחת למיטות, והכלל לגביהם היה – אבטיח טוב הוא בעל עוקץ יבש.
היום, כאשר בשוק מצויים רק חסרי-הזרעים, מומלץ לקנות אבטיחים בעלי עוקץ ירוק, קרוב ככל האפשר ליום הקטיף, ולשים לב שהאבטיח שמור ונמכר במקום מוצל. לדעת שמשון עומר ראוי שעל כל אבטיח יצויין במדבקה יום התפוגה, וזאת משום שהסוחרים מבקשים בדרך-כלל להיפטר מהאבטיחים הקודמים שבמלאי, וכך הקונים זוכים באבטיחים ספוגיים ובשלים מדי, כי איפה אתה משיג אבטיח טרי שעברו רק שלושה-ארבעה ימים מיום קטיפתו במיקשה?
ומדוע כבר לא מגדלים אבטיחים מל"ליים למאכל? כי הם מניבים רק כ-4 טון לדונם ועונתם קצרה, בעיקר יולי-אוגוסט, ואילו חסרי-הזרעים מגיעים ל-8 וגם ל-10 טון לדונם, ועונתם מתחילה כבר במרס. אך גם אם יחזרו לגדל את המל"ליים – לדעת שמשון ועומָר, "הציבור הישראלי המפונק כבר לא מוכן לצרוך אבטיחים בעלי זרעים!"
הרשימה התפרסמה בקיצורים אחדים המתחייבים ממתכונת הטור הדו-שבועי בעיתון "ישראל היום" מאתמול, 29.8.07, תחת הכותרת: "סודות הגרעין: על אבטיחים וישראלים".