חילוץ הקצין שנקלע לג'נין, בידי שוטרים פלסטינים, פתח חגיגה תקשורתית שהעלתה על נס את גבורתם והתנהגותם יוצאת הדופן של השוטרים. הגדיל לעשות אלוף (מיל') אורי שגיא, שבראיון לרדיו השווה אותם לחסידי אומות העולם בזמן השואה.
אכן, השוטרים נהגו כראוי והם ראויים על כך לכל שבח. אולם כדאי להעמיד את הדברים בפרופורציה ולבחון את החילוץ על רק האירוע כולו ומהותו.
אילו קצין של המשטרה הפלסטינית היה נקלע בטעות לשטח ישראלי, הוא לא היה חושש לחייו, וחזרתו לרש"פ ללא פגע כלל לא היתה מוזכרת בכלי התקשורת, כיוון שהיא המובן מאליו.
ההתלהבות מהחילוץ, נובעת מכך שזהו אירוע מובהק של "אדם נשך כלב". שהרי חוק הטבע הוא, שתוחלת חייו של יהודי באזור שבשלטון פלסטיני היא דקות ספורות. אם יהודי נקלע לג'נין והצליח להיחלץ משם – אלו חדשות יוצאות דופן באופן קיצוני, ולא בכדי הן הוגדרו כ"נס גדול".
המהות האמיתית של האירוע היא שאנו כבר התרגלנו לעובדה שיהודי אינו יכול לצאת חי משטח פלסטיני, והשלמנו עם כך. ואכן, האירוע החל באופן "טבעי", בניסיון לינץ' של המון פרוע, כדרכו של עולם, עד שקרה ה"נס", שהשוטרים נהגו כפי שניתן לצפות משוטרים בכל מקום בעולם.
מדוע השוטרים, באופן חריג ומפתיע, נהגו כך? דומני, שהלקח החיובי המשמעותי ביותר מן האירוע, הוא שכנראה צה"ל לא איבד לחלוטין את כושר ההרתעה שלו.