במדור "מכתבים" בעיתון "הארץ" מהיום, 22 בפברואר 2005, נדפסו השורות העבריות הבאות:

העברית היא שפתם

בתגובה על "פגישה על הגבול" מאת שירי לב-ארי ("הארץ", גלריה, 17.2)

הסופר א"ב יהושע קרא "לסופרים החיים במקומות זרים להמשיך ולכתוב בשפת אימם, ולא לאמץ את שפת הכובשים והמדכאים שלהם." כלומר, ערביי ישראל הם בארצם, ואילו אנחנו כובשים ומדכאים והעברית שפתנו, אבל בגללנו הסופרים הערבים הם כ"חיים במקומות זרים." ומהם המקומות הזרים? משולים הם לגטאות שבהם המשיכו היהודים להוציא ספרים גם כאשר היו מוקפים בגויים שונאי-ישראל; ואם לדייק, מגטו ונציה עד גטו וארשה.

מדוע ידידי א"ב יהושע אינו נושא את בשורתו ליהודים, למען שחרר אותם מן האנגלית המאחדת אותם? ולדרום אמריקאים, לשחררם מהספרדית שכבשה אותם? ולארצות אפריקה, לשחרר את סופריהן הכותבים אנגלית וצרפתית מעול הקולוניאליזם הלשוני? ובאיזו זכות הכרחנו אנחנו את עולי הארצות הערביות והמוסלמיות, ובהם אבות-אבותיו, לדבר בשפת הקולוניאליזם שלנו, העברית? הלוא הם יכלו להמשיך לדבר לאדינו וערבית, ואילו אחרים יידיש, כפי שאכן דיברו במושבות העלייה הראשונה וביישוב הישן.

אהוד בן עזר

תל אביב

קורא יקר, אתה הבנת מה כתוב כאן? מה קורה בסמטוכה של הפיסקה הראשונה? מאיפה צץ עניין הגטו? ממתי נעשתה האנגלית לשפת הכובשים המאחדת את היהודים? קורא יקר, אתה חושב שמר בן עזר אידיוט? – הלא הוא חתום על מה שעיניך קוראות.

מזלך שכבר בגיליון הקודם ראית את הנוסח המקורי של המכתב שנשלח לעיתון, והנה הוא שוב לפניך, קרא והשווה את רמת העריכה השערורייתית השוררת כיום בעיתון "הארץ" ומה הם מעוללים לטקסטים הנשלחים אליהם. לסופר נידח נודע כי עריכה ממין זו היא הסיבה שפרופ' אמנון רובינשטיין חדל לפרסם את מאמריו ב"עיתון לאנשים חושבים" ועבר לעיתון אחר.