בכתבתה "פגישה על הגבול" מספרת שירי לב-ארי ("הארץ", "גלריה" 17.2.05) כי ב-15.2.05 נערכה פגישה של סופרים עברים וערבים בגשר שיח' חוסיין שעל גבול ישראל-ירדן, ובמהלכה קרא הסופר א"ב יהושע "לסופרים החיים במקומות זרים להמשיך ולכתוב בשפת אימם, ולא לאמץ את שפת הכובשים והמדכאים שלהם."
ואילו הסופר הערבי קשוע, "בחדות אופיינית, סיפר שבחר לכתוב בעברית משום שרצה לדבר בשפת המנצחים. הוא ציין שישראל עושה הכול כדי לדכא את השפה הערבית. ממילא, אמר, במגזר הערבי אין כמעט חנויות ספרים בערבית, או הוצאות ספרים בערבית."
ענה יהושע לקשוע: "אנחנו מרוויחים מהעברית שלך, ומלבד זאת אתה לא גולה, אתה בארצך... זו אשמתנו שאין חנויות או הוצאות ספרים בערבית? אפילו בגיטאות היהודיים הוציאו ספרים!"
אכן, שפתיים יישק ובמקומות הנכונים. ערביי ישראל הם בארצם ואילו אנחנו כובשים ומדכאים והעברית שפתנו, אבל בגללנו הסופרים הערבים הם כ"חיים במקומות זרים." ומהם המקומות הזרים? משולים הם לגיטאות שבהם המשיכו היהודים להוציא ספרים גם כאשר היו מוקפים בגויים שונאי-ישראל מגיטו ונציה עד גיטו וארשה.
ידידי א"ב יהושע, מדוע אינך נושא בשורתך לַהודים, למען שחרר אותם מן האנגלית המאחדת אותם? ולדרום-אמריקאים, לשחררם מהספרדית שכבשה אותם? ולארצות אפריקה, לשחרר את סופריהן כותבי האנגלית והצרפתית מעול הקולוניאליזם הלשוני? ובאיזו זכות הכרחנו אנחנו את עולי הארצות הערביות והמוסלמיות, ובהם אבות-אבותיך – לדבר בשפת הקולוניאליזם שלנו, העברית? הלא יכלו הם להמשיך לדבר לאדינו וערבית, ואילו אנחנו – אידיש! – כפי שאכן דיברו במושבות העלייה הראשונה וביישוב הישן.