אחד הזיכרונות מבסיס טירונים של הנח"ל, לפני יובל שנים, הוא סידרה בחולות הבתוליים של אשדוד, בטרם היות העיר, ואנחנו, שמכירים כבר את המזון הבלתי-אכיל והמשלשל של מטבח-השדה הצבאי, כותבים מבעוד מועד התראה למשפחות לשלוח לנו חבילות מזון. טלפונים לא היו אז לרשותנו, והחופשות נדירות.
התחכם פיקוד הפלוגה והוציא הוראה שלא לחלק את החבילות במשך כל הסִדרה, כדי שלא נאכל טוב יותר ממפקדינו. וכך נאספו החבילות באוהל המשרד, ובבוקר היום האחרון, כולנו עומדים ב"חגור פילים" כבד להחריד ובנשק לקראת המסע הרגלי חזרה לבסיס – חילקו לנו בבת-אחת את כל החבילות, ממש בהנאה סדיסטית – קחו אותן על גבכם כמשא נוסף במשך כל המסע או איכלו את תכולתן כעת או תזרקו אותן.
ואני זוכר אותנו עומדים בשמש ודוחסים לפינו ובוטשים ברגלינו בחול את מיטב המעדנים (שהורינו חסכו מפיהם ושלחו לנו במאמץ רב, כי הימים עדיין שלהי תקופת הצנע) – ואיש מאיתנו אינו מכבד במזון את המפקדים, שעומדים סביב וצוחקים למִשְׁבּתֵנוּ כאילו היינו בהמות.
ומדוע אני נזכר בסיפור דווקא בערב פסח? כי הוא חוזר על עצמו מדי שנה: במחנות צה"ל ובכל מוצביו, גם הרחוקים ביותר – ישנה הוראה, לדעתי בלתי חוקית – שלא להעביר חבילות מזון בדואר לחיילים בימי הפסח מחשש לחמץ. הם נידונים לחיות כל חול המועד על הדיאטה הצבאית הכשרה של פסח, על המצות, זאת למרות שרובם אינם דתיים, ולמרות שחבילות המזון נשלחות לרשות הפרט שלהם.
אין עוד ציבור בארץ שכופים עליו כך את הפסח! – ומדובר בציבור שמקריב את רווחתו, את חירותו ואת חייו כדי שחוגי אוכלוסייה רבים, שהם ובניהם אינם משרתים בצבא, יוכלו לחגוג את הפסח על פי דרכם, ועליהם איש אינו כופה לחלל את החג או לאכול בניגוד לאמונתם כדי להגן על מדינתם! –  – אינו מפריע להם להפוך את ביעור החמץ לסוג של טמטום חסר תקדים!
לכן בערב פסח תשמ"ה אני חושב שחיילי צה"ל הם יהודים טובים יותר מכל אותם יהודים חרדים ודתיים שעושים פסח כשר למהדרין על חשבון החיילים, בהם גם לא-יהודים, ועל חשבון זכויות האזרח הבסיסיות של המשרתים בצה"ל – שלא לרעוב בפסח ולקבל אוכל מהבית.