חלק ראשון: יריד הגלויות הישנות
 
4.4.03. יום שישי. יוצאים בבוקר במיניבוס של המרכז מירנטון לאוקספורד ומשם ברכבת של חברת "הבתולה" ("וירג'ין") ליורק. המיסתורית בודקת שבע פעמים את לוח הרכבות האלקטרוני ממעל, ואת שני הרציפים, ומדי פעם ניגשת למודיעין כי נידמה לה שהמחשב המרכזי של שירות הרכבות באנגליה, טועה, או שינה ברגע האחרון משהו. תודה לאל, המחשב עובד וה"בתולה" באה בזמן, ברציף 2, ואנחנו גם מוצאים את מקומותינו. מעל לכל זוג מושבים יש חלונית אלקטרונית ובה מופיע בדיוק מיספר המושב ומהיכן עד להיכן הוא תפוס, וכך גם הקונדוקטור, כשהוא עורך את הסיבוב שלו, אינו צריך לשאול מי עלה בתחנת האחרונה אלא רק מסתכל על הכיתוב האלקטרוני מעל למושבים.
מחיר נסיעה לאדם רגיל, שבא לרכבת וקונה כרטיס הלוך ושוב ליורק, הוא 90 פאונד, שזה 720 שקל, ולזוג – 1,440 שקל! פשוט לא יאומן. מרחק נסיעה של ארבע שעות. ואולם, אם אתם סניור סיטיזן, מעל שישים, וקונים כרטיס הנחה לשנה תמורת 18 פאונד לבן-אדם, אזיי זוכים בהנחה גדולה, שנעשית גדולה עוד יותר אם קונים את הכרטיסים לפחות שלושה ימים מראש, וזוכים גם במקומות-הנחה קבועים, שעודם פנויים. בקיצור, לנו זה עלה שליש המחיר, שלושים פאונד לקשיש הלוך וחוזר! הכול בזכות היעילות וההתמצאות של המיסתורית, שביררה וסידרה את הכול!
 עוברים תחנות שנשמעות כמו פרקים בתיאטרון, בהיסטוריה, בתעשייה או בכדורגל: בנברי, קובנטרי, בירמינגהם, דרבי, צ'סטרפילד, שפילד, דונקסטר, ויורק. הרכבת נוחה מאוד, ומה שמעניין הוא שלא חשוב באיזה כיוון נסיעה אתה יושב, כי מרגע שאתה נכנס ויוצא עם הרכבת לבירמינגהם, מתהפך מצב הרכבת כלפי כיוון הנסיעה, וזאת מאחר שבירמינגהם היא עיר גדולה ותחנת הרכבת שלה היא מסוף רב מסילות. לא חוצים אותה אלא נכנסים מדרום ויוצאים בקצה אחר של מניפת המסילות הנכנסות, כלפי צפון.
כאשר מתקרבים ליורק רואים מצד מערב את הריפיינרים הענקיים, ה"לֶבֶּניות", של בתי הזיקוק של לידס, עיר שאותה עצמה אין עוברים. גם לצד מזרח יש לפחות שתיים או שלוש קבוצות של "לבניות" מעלות ענן של ערפל כבד, בדרך כלל שש בקבוצה, וזה הרבה יותר מרשים מן השתיים שנמצאת בבתי-הזיקוק בחיפה, אבל רואים שניבנו באותה שיטה הנדסית ובאותו עיצוב. בכלל, האזור שמפאתי בירמינגהם, דרך שפילד, ניראה קצת כמו פח הזבל של אנגליה. הרבה בתי-חרושת, בשפילד הם כמובן למתכת, והמון גרוטאות וכל מיני סוגים של אשפה. ואילו לקראת יורק, כמו מאוקספורד עד קרוב לבירמינגהם, הנופים הם ממש פסטוראליים. שדות אחו ירוקים עד לאופק הגבעות העגולות, כבשים רועות, סוסים, תעלות ונחלים, חורשות, והכול ירוק-טרי אם כי היום לא שטוף-שמש אלא מעונן.
אוכלים בדרך את הכריכים מ"הבית" בירנטון (מרכז הלימוד העברי-היהודי באוקספורד). לידינו יושבת משפחה אנגלית, כניראה מהמעמד הנמוך אבל היומרני ובעל הביטחון העצמי. האב, אולי בן ארבעים ומשהו, ממושקף, לבוש ברישול מדהים, זוג מכנסי משבצות צבעוניות שניראה כמו טרנינג (ועם אותם מכנסיים מלוכלכים אנחנו עתידים לפגוש אותו גם ביום האחרון), שיער הראש, חלקו כבר שיבה, ורובו קשור בצמה ארוכה מאחור, גם הצמה ניראית כמי שלא נחפפה זמן רב, שמנונית, ומשקפיים במסגרת כתומה-חומה, יַעני, אינטליגנט.
האֵם אישה קטנה, שחורת שיער, עטופה במעיל משומש מאוד עם פרווה שחורה, כניראה קר לה כל הזמן.
הבן הקטן, כבן שבע או שמונה, בהיר שיער המסופר קצר, פניו ומצחו מחוטטים כלאחר מחלת אבעבעות-רוח קשה, והוא אינו מפסיק לצרוח ולהתגרד כל הזמן בקול שמעורר חשק להפליק לו סטירה.
הבת, כבת ארבע-עשרה, שיערה בלונד-אדמוני, והיא ניראית הדבר הכי יפה במשפחה העצבנית הזו, פנים נחמדות ופקועי שדיים שכמעט אינם ניראים עדיין, והיא עשוייה כבר לעורר לא רק יצרים של פדרסט – אלא שיש לה נשמה של פְרֵחַה וקול עבה של אישה מבוגרת. כבר בראשית הנסיעה היא פותחת עטיפת ניילון צבעונית של שבועון, מתוך עשרות החפצים ושקיות הפלסטיק שהביאו עימם לנסיעה, ושולה משם פוסטרים, תשבצים, טלנובלות צבעוניות, ואינה מפסיקה להתעסק בהם וכן בדיסקמן, ובאמצע הנסיעה הם ניגשים לדוכן הכריכים, השתייה והספרים שבאמצע הרכבת – וקונים שם רדיו-אוזניות נוסף, שהילדה כל הזמן מאזינה לו ומתנדנדת לקצב המוסיקה.
הם אינם מפסיקים לשתות, לאכול, להרעיש, הילד מפזר משחקים וזוחל מעלה למושב ומתחת לשולחן שבין שני זוגות המושבים, ובתוך זמן לא קצר הם ניראים כחיים במזבלה. אבל כאשר אני חוטף תנומה קלה, המיסתורית מיד מעירה אותי בתקיעת מרפק כדי שהנחרה שלי לא תפריע לשלוות הנוסעים הקרון. המשפחה הזו כל כך עסוקה בעצמה שהם אפילו לא שמים לב איזו השפעה יש להם על סביבתם, אמנם, פעם אחת האב מפליק סוף-סוף את הסטירה לילד, ופעם אחרת הילדה עוזבת את מקומה ליד האב, והאם מתיישבת במקומה. הכול כדי לנסות להפחית את הרעש ואת ההתקוטטות.
לבסוף, לאחר שהניסיונות להסות את הילד לא הצליחו, האב והאם קמים ומסתלקים. האב נישאר כניראה לעמוד זמן ממושך במקום כלשהו ברכבת, אולי בדוכן הממתקים והשתייה, ואילו האם שבה ובידיה פחית בירה גבוהה שכניראה מרגיעה אותה כי היא מחסלת אותה לבדה. ביום האחרון ביורק אנחנו פוגשים את המשפחה הזו עוד פעמיים, האחת ברחוב שבתוך החומה, והאחרת במסעדה של מוזיאון הרכבת, שם האב מתיישב – בשולחן לידינו, אבל למרבה המזל הם כניראה ממהרים ואינם מתיישבים ממש לידו אלא הוא מסיים את הקפה והם מסתלקים. הם כל כך נתונים בטמטום שלהם ובמריבות ההדדיות, שאינם שמים אפילו לב לכך שאנחנו פרצופים שאמורים להיות מוכרים להם לאחר שישבו לידינו קרוב לארבע שעות ברכבת.
 
תחנת הרכבת של יורק היא מיבנה גדול ומפליא עשוי קשתות פלדה מהמאה התשע-עשרה, והיתה בשעתה תחנת הרכבת הגדולה בעולם. מאחר שהמסילות מתעקלות, בנו את הקשתות לפי עיקול המסילות הנכנסות ויוצאות ולא יישרו אותן, וכך נוצרו זוויות ראייה מפתיעות כאשר מסתכלים לגובה שני טורי הקשתות המחזיקים את גג התחנה השקוף-בהיר לאורך כשלוש מאות מטר אם לא יותר, ובגובה עצום. והרושם שנוצר למעלה הוא של תחרה דימיונית או קפיץ שנמתח תוך כדי עיקולו.
 
כבר ביציאה מהתחנה מתנוססת מולך החומה של העיר, וכל הדיֵק הוא דשא ירוק זרוע נרקיסים, בדרך כלל בצהוב אבל יש גם כתמים ונקודות של נרקיסים לבנים. נהג נחמד מסיע אותנו עד למלון, מרחק לא רב, פחות מארבעה פאונד. בכל הדרך, החומה עם הדייק משמאלנו, ובשפע הדשא המתרומם באלכסון, והנרקיסים עליו בצהוב ובלבן. עיר יפה. ומתברר שהמלון שוכן ממש בנקודה היסטורית, על מקום המפגש של נהר פוס – Foss, הקטן יותר, והנהר היותר גדול, אוז – Ouse, שניהם לא-מי-יודע מה גדולים, ומחלון החדר שלנו נשקף גשרון כחול קטן שעובר מעל לפוס ומתחבר לטיילת שבחלקו המזרחי של האוז, המובילה עד לאזור המוקף חומה.
 
מלון נובוטל הוא של רשת בהנהלה צרפתית, וכניראה הם שולחים מתלמדים צרפתיים לשמש את האנגלית הבסיסית שלהם בתור עובדים וגם פקידים ופקידות קבלה במלון, ובהתאם לכך גם הידע הכללי שלהם בתולדות יורק בעבר ובהווה, ובאנגלית. תמורת 90 פאונד ליום, לחדר לשניים, עם ארוחת-בוקר עתירת קלוריות, ובריכת שחייה – אנחנו מקבלים חדר די גדול בקומה השלישית, שחלונו צופה לא רק למקום מפגש ה"נהרות" אלא גם כלפי בתי-העיר בצד השני של האוֹז, ומולנו גם מיבנה זכוכית מרשים בגובה הקומה שלנו, שמתברר שהוא חדר המכונות של הסכר על הפוס. בניין המלון, המודרני, עשוי כולו לבני בריק אדומות-חומות בגודל לבני הסיליקאט בארץ, (כמעט כל העיר בנוייה בהן, רק החומות והמצודות והכנסיות העתיקות בנויות באבן גדולה לבנה), ולכן בניין המלון משתלב היטב עם הסביבה ורק שלט הניאון המואר הכחול מראה שכאן "נובוטל".
החדר מרוהט יפה, בית-שימוש לחוד, חדר-אמבטיה מרווח ו"חכם", הכול נוח ונעים בצורה בלתי רגילה, וגם חסכונית מאוד. טלוויזיה. פינת קפה חסכונית עם קומקום להרתחה, ושקיות קפה, תה וסוכר, הכול במגש לא גדול המחובר לקיר ובסיס הקומקום החשמלי בתוכו והוא לא תופס כלל מקום. אין הרבה מגירות כדי שלא לשכוח בהם דברים אבל יש הרבה מקום לשים דברים גלויים לעין.
 
אנחנו לא משתהים הרבה כי חבל על הזמן. באנו ליריד הגלויות שמתקיים היום ומחר, ואיננו יודעים את שעת הסגירה, ועכשיו כבר אחרי שתיים בצהריים. מזמינים מונית, והנהג מביא אותנו, תחילה באותה דרך שבה באנו, המרחקים כאן לא גדולים – עד למקום הנקרא York Racecourse שהוא מצבור של אולמות רבים שמשמשים את הקהל הבא למרוצי הסוסים, והבניין צופה על מגרש מרוצי-סוסים רחב-ידיים שלצידו עברנו במונית, המסלול מסומן בו בגדרות צבועות לבן על דשא ירוק רחב-ידיים. בפינת האליפסה של המגרש, ליד האולמות, יש מיבנה מיוחד כבן שתי קומות, אולי חלקו מעץ, שכניראה משמש לניהול המרוצים.
הכניסה עולה שני פאונד לאדם. על פני שני אולמות קרקע ואולם אחד בקומה ראשונה נדחסים 128 דוכנים שבכולם יש פעילות ערה ונלהבת של מעלעלים. אלפי גלויות מסווגות בקופסאות ובמדורים, ועשרות אנשים, כולם אספנים, צובאים על כל דוכן ומסתכלים בעשרות ובמאות גלויות שרק מתוך הזיכרון הם אמורים לדעת אם יש להם אותן או אם הן חסרות להם.
אנחנו מסתובבים קצת עד שמוצאים בדוכן 98 את מוכר הגלויות העתיקות הנחמד שפגשנו ביריד בקידלינגטון (כפר ליד ירנטון שייחודו בהיותו הנקודה המרכזית ביותר באנגליה), וסיפר לי שהוא מיורק ומתקיים יריד הגלויות הגדול ביורק. שמו ביל בנט והוא ניראה ונשמע כרווק זקן ואוהב חיים. אמר שהוא מוכן לבוא לבקר בישראל אם נסדר לו בחורה! מתברר שהוא-עצמו לא נותרו לו גלויות ארץ-ישראל עתיקות, שזה התחום שאני אוסף, והוא מייעץ לנו לשוטט סביב ולחזור אליו יותר מאוחר. תחילה חשבתי שזה מעשה אצילות מצידו והשארתי קצת כסף לקנות גם אצלו, לבסוף התברר שאין לו גלויות נוספות בתחום הזה על אלה שכבר ראיתי בקידלינגטון.
עוברים מדוכן לדוכן וזה מאוד מפתה. אמנם בתשעים ותשעה אחוז מתוכנן הקופסאות המסווגות הם מאזורים שונים בבריטניה עצמה, או לפי נושאים: קטרים, מטוסים, צפלינים, פרחים וכדומה, אבל בכל מקום שאנחנו שואלים על "הולי לנד" או "פלשתיין", מוציאים בוכטה של גלויות, לעיתים היא נחבאת בתצוגה עצמה ולא שמנו לב לה. כל הגלויות מוחזקות בעטיפות ניילון שקופות כך שאינן ניזוקות כאשר עשרות ידיים ממשמשות ובודקות בהן. אני מוכרח לומר שהמיבחר לא מי-יודע-מה אם כי יש הרבה. אין ממש גלויות יפות ונדירות. מצד שני, ברוב המקומות המחירים מאוד יקרים, החל משניים וחצי ועד חמישה פאונד לגלוייה, שזה כארבעים שקל, שלא לדבר על היקרות ממש.
אני מחפש שנים רבות גלוייה מסויימת, לא יפה במיוחד, אבל היא היחידה שחסרה לי באלבום הגלויות של נרינסקי, שמכיל 118 גלויות ארצישראליות ושאותו קניתי לפני שנים אחדות אצל פרידל גידלביץ (גידָל) בהרצליה, אחיו של הצלם הידוע ומחבר האלבום על יהודי גרמניה, טים גידל. הגלוייה היא מס. 79 ושמה: The Source of Brook Cherith ורואים בה כמה סלעים על רקע השמיים, אפילו אינני יודע מאיזה מקום בארץ הצילום. את צילום הגלוייה צירף לי גידלביץ עם האוסף, שחסרו בו עוד אחת או שתיים, שאותן דווקא השלמתי בקלות יחסית מתוך גלויות שהיו אצלי.
את הגלוייה הזו לא מצאתי, אמנם היו בדוכן אחד כמה נרינסקי אבל לא זו. ואולם ביל בנט הציע לי דרך מצויינת למצוא אותה. בירנטון מכר לי בהנחה, עם שלושת הגלויות, גם את הירחון-העיתון של אספני הגלויות באנגליה, מחודש אפריל, Picture PostCard Monthly, והנה מתברר כי עורך הירחון, בריאן לונד – Brian Lund, יושב באולם המבוא של התערוכה ואפשר לפרסם אצלו מודעה קצרה ובה כתובתי ואיפיון הגלוייה שאני מחפש, והבקשה תופץ בקרב כל המנויים שהם סוחרים ואספנים.
הרעיון ניראה לי מאוד. ובאמת, כאשר יצאנו מהיריד עצרנו אצל האיש הגבוה והנחמד הזה, עשיתי אצלו חתימה לשנה על הירחון, שלושה מיספרים לאוקספורד והשאר לישראל. חשבתי לעשות זאת מרגע שדיפדפתי בירחון, וזאת משום שמופיעות בו גלויות צבעוניות רבות בנושאים שונים, שיכולות להעשיר את אוצר התמונות שלי לצורך עטיפות ספרים, וגם גורמות הנאה. כך למשל, בחוברת אפריל יש עשרות גלויות של קאריקטורות על היטלר וגרינג. מה שהעלה בי את הרעיון לשלוח לו מהארץ את הגלוייה של החייל האוסטראלי המחרבן, ובהיפוך – מוסוליני, שאותה זכרתי מילדותי בשנות מלחמת העולם השנייה, ולאחר כיובל שנים מצאתי אותה בחנות עתיקות קטנה של בחור מוזר במקצת בפינת אחד הרחובות הנכנסים לשיינקין, אינני בטוח אם החנות קיימת עדיין. לגלוייה הזו כעטיפה  רציתי לכתוב רומאן, ועדיין לא התייאשתי. מר לונד אומר שישמח לקבל ממני לפירסום את הגלוייה, וכן ישלח לי את הפרטים כדי שאוכל לנסח מודעה, במחיר כארבעים פני למילה, על הגלוייה החסרה לי.
מבין הרכישות שעשיתי: גלוייה משנות המנדאט המתארת עליית חלוצים בנמל יפו, חמי טבריה  הניראים כמו הכנה לציור של גוטמן, סתתי-אבן ערבים בירושלים, קוצרים עם אלומות בשדה ליד ירושלים, וזורק רשת-דייגים על רקע סירות בנמל יפו. חוץ מזה היו עוד שתי גלויות חשובות לי, שרק אחת מהן קניתי, והיא בסדרה שטרם פגשתי, British Official Photograph, ולפי זו שקניתי, מס' 233, הסידרה מחזיקה מאות גלויות, שכולן צולמו בארץ-ישראל (ואולי גם במצרים) בתקופת כיבושה בידי הצבא הבריטי בשנים 1917-1918, ימי מלחמת העולם הראשונה. יש הרבה גלויות, כולן בצבע חום, של חיילים בריטיים, של שבויים תורכיים, של קרונות-רכבת, אבל אותי תפסה אותה גלוייה אחת שהכיתוב שלה אומר:
Troops bathing at Ferrekieh. Palestine
ורואים בה חיילים בריטיים, חלקם ערומים, רוחצים במה שניראה בעיניי טחנת הקמח פרוכיה שעל הירקון, שאותה אסתר ראב מזכירה לא פעם בזיכרונות שלה, ויש לי הרושם שהיא זהה למה שקרוי טחנות או גשר שיח' אבו-רבח, על הירקון. על כל פנים, המקום ניראה לי דומה למראהו בשנות ילדותי במושבה, אם כי כבר אז היה די חרב. צריך לבדוק בספרו של שמואל אביצור על הירקון כדי לקבוע במדוייק את מקומה של פרוכיה.
את מקצת הפרטים האלה אני מסביר לבחור הצעיר המחזיק את הדוכן, וגם שמצאתי בקובץ גלויות ארץ-ישראל שלו את הגלוייה, שיש לי, ממקום הולדתי, "בפרדסי פתח-תקווה".
הגלוייה של פרוכיה עלתה חמישה פאונד שהם כארבעים שקל, ובכך הוצאתי יחד כעשרים פאונד, שהם כמאה ושישים שקל. לא נורא. אם הייתי בא לבד הייתי ודאי מבזבז יותר אבל המיסתורית היתה כל הזמן עצבנית בגלל המחירים, אם כי עזרה לי בכל מקום בסריקה מהירה של הגלויות.
הגלוייה האחרת, שאותה לא קניתי, היא מבט מהאוויר על מחנה הגדנ"ע באר אורה בתחילת שנות החמישים של המאה הקודמת, כאשר הייתי שם שבועיים עם הכיתה בתקופת לימודיי בתיכון חדש, והיו לי משם זיכרונות רומנטיים של אכזבה מנערה בת-גילי, שגיליתי לה את אהבתי אליה, ויכולתי למקם בדיוק, מבחינה טופוגראפית, את המקום שבו ישבנו, וגם את עמדת השמירה שממנה יצאה בלילה בת-כיתתנו דליה כ. (לימים דליה פ.) ז"ל וצעקה: "אני רוצה את צֶפֶּל! אני רוצה את צפל!" – אבל הגלוייה לא היתה זולה, והאיכות שלה גרועה, ויש להניח שאמצא יום אחד בארץ צילום דומה טוב יותר.
 
לאחר שמיצינו את יריד הגלויות, וברור שאין צורך לבוא לשם פעם נוספת מחר, אנחנו יוצאים לחזור ברגל למרכז העיר. קצת טועים עד שמגיעים לרחוב היפה והעשיר בְּלוֹסוֹם סטריט, המסתיים מול חומת העיר, ובאחד משעריה היפים, מייקלגאט באר. אגב, כל מבקר חדש בעיר מתבקש ללמוד כי ביורק, גאט – Gate פירושו סטרִיט, רחוב, ובאר – Bar פירושו שער ולא פאב. בדרך אנחנו עוברים בתי-מלון יפים, אם כי לא גדולים מדי, והם משתלבים באופי של הרחוב היפה. המחירים – מאוד יקרים.
מאחר שלא אכלנו כלום מלפני-הצהריים, ברכבת, אנחנו תופסים כריך רב-קומות של עוף בקארי עם חביתה, ובקבוק קולה-וניל, יש דבר כזה, וממשיכים לצעוד חרף העייפות. נכנסים קצת לתוך העיר עצמה ומקבלים מושג מהסימטאות, מנהר האוֹז החוצה את העיר שבתוך החומה, הסירות וספינות-הטיול שעליו, הגשרים, והכול יפה ומעניין וכל הזמן מחליף-זוויות וגם אפשר לתעות ואיכשהו חוזרים תמיד לאיזו נקודה מוכרת. ויש גם ויכוחי ניווט, כי החומה מקיפה את העיר כמעט בשלוש מאות ושישים מעלות, לבד מפתחים אחדים היכן שעובר אחד הנהרות. אבל בעינֵי המיסתורית, לפעמים, כל קיר בחומה הוא אותו קיר! אך למען האמת גם אני טועה לא מעט וכך עד ליום האחרון. לב העיר הוא פשוט מבוך, וזה גם יופיו.
יורדים לגדה המזרחית של נהר האוז, מגשר אוזגאט, והולכים ברגל לכיוון המלון. לערך לפני הגשר של בישופגאט סטריט אני מסתכל שמאלה והנה מתנוסס לו על גבעה מגדל קליפורד, קליפורד גאט, שכמובן מיד רציתי לגשת אליו אבל המיסתורית עייפה מדי ואנחנו ממשיכים עד נקודת המפגש של האוֹז והפוֹס, עוברים את הגשרון, שיכול גם להיפתח למעבר סירות גבוהות, עוברים על פני קיר זכוכית גדול, לצד מערב, שמאחוריו מסתתרת "בריכת השחייה" של המלון, שניראית כאמבטיה גדולה, ועולים לחדר. שותים קפה עם ביסקוויט סקוטי טעים של המלון. המיסתורית הולכת לנוח ואני מיד מחליף לבגד-ים ומשקפי-שחייה ויורד למטה, לשחות.
לא לפני שאני ממלא, בשמי ובשם המיסתורית, טופס שבו אני מצהיר שאני בריא, יודע לשחות, יודע שאין השגחה בבריכה ויודע היכן ללחוץ על כפתור המצוקה בעת הצורך. כמו כן אני מקבל מיספר קוד, 7402, שרק לאחר שמקישים אותו אפשר לפתוח את דלת הכניסה היחידה לבריכה.
חם מאוד בפנים. אין שירותים ואין מקלחות. רק שני תאים להחלפת בגדים, קומות אחדות של מגבות טריות וריחניות, כיסאות וכורסאות גן. הבריכה ניראית כמו עוגב שמתפרש בעיקר לצד ימין, לא סימטרית, מעוגלת בקצותיה, כולה אולי שלושה-ארבעה מטר על שנים-עשר מטר, חצייה עומק של מטר ועשרה וחצייה מטר ושמונים סנטימטר. אחרי שחייה של כמה בריכות, המים נעשים ממש חמימים. הבריכה אמנם קטנה אבל אני לגמרי לבד. לבד? לא בדיוק, קירות הזכוכית שלה גובלים מצד אחד בפואייה ובדלפק הקבלה של המלון, ובזווית – עם חדר-האוכל שהוא גם המסעדה של המלון, ורק קיר הזכוכית המערבי פתוח חשוף החוצה. בקיצור, אמנם יש וילונות אבל למעשה כל מי שמסתובב בבריכה חשוף במידה מסויימת לאורחי המלון שמחוצה לה.
לא שחיתי בבריכה מאז ראשית החורף, כאשר החלו הגשמים ושמחה ל. חדל לחמם את הבריכה שלו בכפר-שמריהו. ואני אומר לעצמי שהזדמן לי התענוג לשחות, אחרי הפסקה ארוכה, דווקא בביקור בעיר שבה כמעט בדיוק לפני 813 שנים, שרפו המקומיים את היהודים בקליפורד טאואר הלבן, שאותו ראינו לשמאלנו בדרך למלון לפני שעה קלה. אני שוחה כארבעים דקות. עדיין בכושר, ועולה למעלה לחדר ועוד מספיק לישון שעה קלה.
 
בערב אנחנו שואלים במלון על פאב או מסעדה שהם ממליצים לארוחת-ערב, והם אומרים שמרחק כמה עשרות מטרים שמאלה, ברחוב פישרגאט, יש פאב נחמד בשם מייסון ארמס, (השם ניתן לו ודאי מהתקופה שהבנאים היו גילדה רצינית מאוד ומהם צמח מיסדר הבונים החופשיים).
נכנסים לפאב, באמת נחמד. אני לוקח בירה מקומית גדולה בשם טֶטְלי, בדיוק כמו השם של התה המפורסם. טעמה מריר קצת וחריף אבל בהחלט ערב לחיך. לוקח גם סוֹרְד פיש, דג החרב, אמנם לא בעטיפת קז'וּן, שאז הוא טעים ביותר, אבל גם כך היה אכיל יחסית לדג בְּארץ שאינך מכיר את דגיה, ועימו פלטה ענקית של צ'יפס ספוגי-במקצת, ירקות מאודים, שעועית חמה במיץ עגבניות, ועוד תוספות מתוספות שונות. המיסתורית לוקחת קידני פאי. היא אוהבת את זה. הכול יחד עולה כארבעה-עשר פאונד, עם השתייה, בירה קטנה גם למיסתורית, בהחלט לא יקר.
לידינו מצרפים שולחן של צעירים וצעירות. לפי האנגלית הברורה שבפיהם, חלקם איטלקים. כולם שותים בירה בכוסות גדולות, בתוך השעה שישבנו כבר הגיעו לסיבוב שני, הגברים, גם הבחורות שותים ומעשנים, עם זאת נשמעו מאוד תרבותיים ומשכילים, והשיחה רצינית. אמנם, הבחורה היפה ביותר שישבה שם, ופניה אליי, דיברה חלק ניכר מהזמן בפלאפון שלה. הם התבדחו בעיקר על ההורים שלהם, על מוסד הנישואים, וניסו להישמע כמי שחושבים שכל הנושא כלל לא איכפת להם, ובחיים הם לא ייכנסו למלכודת הזו שבה תקועים ההורים שלהם, בייחוד האימהות.
 
אחרי הארוחה אנחנו מרגישים צורך לטייל עוד קצת וחוזרים לכיוון המלון וממשיכים בפישרגאט סטריט עד שמגיעים לחנות משקאות קטנה בפינת רחוב, מימין, המתחבר לפישרגאט, ובחנות בחורה לא רזה מוכרת בירה, יינות וממתקים. אנחנו שואלים אותה על בירה מקומית והיא מוציאה לנו בקבוק של "בלאק שיפ", כבשה שחורה, ומספרת על שני אחים שהאחד מהם נחשב לכבשה השחורה משום שעזב את השותפות בברוארי, בית מיבשל השיכר המשפחתי, ופתח לעצמו ברוארי חדש. היא מציידת אותנו גם בעלון על אודות ההיסטוריה של הבירה היורקשיירית הזו, ואנחנו חוזרים עם בקבוק מאוד דקורטיבי, שניקח אותו איתנו לירנטון ונטעם בתנאים נוחים יותר מאשר החדר במלון.
 
חוזרים למלון, מסתכלים קצת בחדשות בטלוויזיה על המלחמה בעיראק, והולכים לישון. אני ישן מעשר וחצי בלילה עד שבע בבוקר.
 
[המשך יבוא]