חלק שני: גיבורי מצודת יורק
 
5.4.03. שבת. יורק. הבוקר מתחיל עם שחייה של כארבעים דקות בבריכה. לפי מצב המגבות, אני הראשון, אבל לאחר זמן נכנסות שתי נשים, אחת שמנה כל-כך ואינה יודעת לשחות, שהיא ממלאת את כל החלק הרדוד של הבריכה. השנייה שוחה קצת, די מהר, אבל אני ממשיך עוד קצת אחריהן, משום שהשתיים תופסות את שני תאי ההלבשה, ולפי תנועות כפות הרגליים, השמנה ניראית כמי שאינה מצליחה להסתדר בתא הצר ולוקח להן רבע שעה עד שהן מסתלקות, ואז אני יכול לצאת ולהחליף בגדים.
חוזר לחדר. מהחלון המראה תמיד יפה. שקיעה על הנהר בערב. יום מעונן ונחמד בבוקר. מסתדרים ומתלבשים ויורדים לארוחת-הבוקר. איזו ארוחה! צירוף של מָלון אנגלי ומיטבח צרפתי. באגטים טריים ופריכים, קרואסונים, גבינות, וחוץ מזה כל המיטבח או המזבח של ארוחת-הבוקר האנגלית – שעועית אפוייה חמה במיץ עגבניות שממלאים ממנה בצלחת בכף גדולה, אמנם טעימה מאוד אבל לא יאומן אלו כמויות שלה צורכים אנגלים בבוקר. כבר לא צריך לאכול במשך הבוקר שום דבר נוסף כדי להפליץ. אחר כך ביצה מקושקשת. ביצי עין עגולות קטנות עשויות כניראה על מישטח גריל-מתכת בתוך תבניות פח, וכל כמה רגעים מביאים ביצי-עין חמות יותר. אחר-כך שתי ערימות הבייקון הוורדרד, משהו, אמנם צריך לחפש את היותר מטוגנים והיותר פריכים, כאשר השומן בשוליים כבר חום, כמו גריבנס, אבל האיכות יוצאת מן הכלל. מלוח. טעים. פריך. אפשר לומר שאני אוכל כמות שמספיקה לשבוע ימים בארוחת-בוקר בפנסיון או מלון אנגלי פשוט, כזה שהיינו בו בלונדון עם ע. ו-א., שם מקבלים שלוש חתיכות בייקון מטוגן לסועד, וזהו.
הבשרים לא מסתיימים בבייקון, אלא שמטעמי כשרות אני לא נוגע בהם (פרופ' גרשם שלום, שאהב שינקן, נהג לומר שאלוהים אינו מתעניין בדיאטה של המאמינים בו) – פרוסות נקניק דם חרוכות-למחצה. נקניקיות-טיגון עבות, ומהצד השני פלטה של בשרים קרים, וזאת אם רצית גם שינקן, או סוגים אחרים של נקניק רגיל. אמנם, אין שום ירק, חוץ מחצאי העגבניות המטוגנות ליד הבייקון, גם זאת מסורת אנגלית טיפוסית, וכמו שאי-אפשר למצוא כיור שבו המים הקרים והחמים מתערבבים יחד בברז, אלא לכל זרם ברז לחוד ורק בתוך הכיור הם מתערבבים, ואם מתערבבים בברז, אז חצי שלו קר וחצי שלו חם – כך אי-אפשר להסביר (ניסינו בעבר) לאנגלי או לאירי שאתה רוצה את העגבנייה לא מטוגנת בבוקר, אלא חיה.
ומסביב שלל עוגות, פירות טריים ומשומרים, מיצים, גביעי יוגורט, בראן פלקס, פתיתים קלויים מסוגים רבים, ריבות, לחם לבן או שחור למכונת טוסטים שפועלת כל הזמן, קפה לא רע שמוגש בקנקן שומר-חום לשולחן. ומאחר שאני אחרי פעילות גופנית של שחייה, אני מרשה לעצמי לזלול, וזאת תמיד מתוך הנחה, שמתבררת כמוטעית, שאחרי ארוחה כזו כבר לא נהיה רעבים כל היום.
לידינו יושבת משפחה אנגלית פשוטה. יש כאן הרבה אנגלים פשוטים, לפחות לבושים כך, ממש ברישול, וניראים כתיירוּת פנים. רק פה ושם יפני או יפנית לבד או בזוג. האב נראה כמו גנן צנום. האם קצת יותר מוקפדת בצורה ובלבוש, ולהן שתי בנות, הקטנה מוצקת כתפיים ושמנה כמו חזיר קטן, כבת עשר ואולי פחות, עם פנים של לבנה במלואה. אבל ממולה יושבת אחותה הגדולה ממנה, כבת ארבע-עשרה, יפהפייה, שיער ג'ינג'י חום עמוק, פנים עגולות בצורת לב, ושפתיים נאות שמשלימות את מתווה הפנים הבהירות, עור בהיר, גוף נהדר, חזה קטן וזקוף כבר, עיניים כהות בעלות מבט סקרני וחודר, אם כי מצטעף בצניעות, כאילו אסור עדיין לחשוף את היצרים. ממש ליידי קטנה.
חשבתי לעצמי שכל משפחה כזו, לא רק כאן, היא כמו עלים או ענפים לא יפים במיוחד שכולם יחד יוצרים ומטפחים רק פרח נהדר אחד, גאוות המשפחה, אלא שהמשפחה עצמה לא נהנית מהיופי שיצרה, כי בסוף בא מישהו זר וקוטף לך אותו כשהוא נושא את בתך לאישה או אפילו רק קוטף לך את בתוליה. בכל משפחה כזו אינך יכול להתעניין אלא בבת המתבגרת, בבחינת תוכו אכל וקליפתו זרק.
גומרים את פרשת הארוחה ויוצאים ליום הסיור ההיסטורי ביורק, שמתחיל כמובן במצודת קליפורד. לפני יותר מחמישים שנה קראתי את הרומאן המרגש של הסופר היהודי-אמריקאי הווארד פאסט (שמעתי שמת רק לאחרונה), "גיבורי מצודת יורק", רומאן הירואי, כספרו על המכבים "אחיי גיבורי התהילה", והספר עשה עליי הרבה רושם בשעתו אף כי אינני זוכר דבר מהעלילה שבו לבד מהקץ הטראגי של יהודי העיר. לקראת הביקור ביורק, שעליו חשבתי עוד בטרם נודע לי על יריד הגלויות, וזאת כעיר הראשונה שאני רוצה לבקר בה מחוץ לאוקספורד ולונדון בגלגול הזה – חיפשתי כאן בספרייה בירנטון חומר על אותה תקופה, ומצאתי את ספרו של ססיל רות "היסטוריה של היהודים באנגליה", קראתי וגם תירגמתי לעצמי ולמיסתורית, תרגום קצת חופשי ומקוצר, את עיקרי הסיפור:
בדרכם למסעי הצלב, באביב 1190, התנפלו הצלבנים על יהודי קהילת יורק, גם כדי שלא לפרוע להם את חובותיהם. בייחוד היה חייב להם הברון ריצ'ארד מַליבּיס, Richard Malebysse (Malbis)  שנודע בכינויו "החיה הרעה". הוא אסף מבני משפחות פֶּרסי, פוּלקוֹנבּרידג' ודארל, ובליל סערה בחודש מרס, בעת שריפה בעיר, חבורה של קושרים פרצו לביתו של היהודי ברוך (בנדיקט) מיורק (הוא עצמו מת מפצעיו בדרכו חזרה מלונדון), רצחו את אלמנתו ואת כל שאר היהודים שמצאו בביתו, שדדו כל מה שהיה אפשר להוציא משם והעלו את הבית באש.
למחרת, היהודים האחרים, בראשות רֵעו של בנדיקט, יוסקה – Josce – (אני מתרגם את השמות מהספר האנגלי) שהיה אחד הסוכנים הראשיים של אהרון מלינקולן, ביקשו מחסה יחד עם חפציהם היקרים ביותר במצודה, משאירים רק אחדים מביניהם בעיר, בתור משגיחים. הוַורְדֶן – Warden, מפקד המצודה, עשה מה שהיה יכול כדי להגן עליהם, אבל הם לא נתנו בו אמון וחששו שיסגיר אותם, ולתביעתם הירשה להם להתמקם במגדל קליפורד, קליפורד טאואר, שניצב בנפרד מהמיבצר, הקאסל עצמו.
לילות אחדים לאחר מכן הותקף ביתו של יוסקה, אלה שנותרו בו נשחטו. היהודים המעטים שבעיר הועמדו בפני הברירה להתנצר או למות.
הפליטים במצודה נעשו מודאגים יותר ויותר, חוששים מבגידה ומסרבים לתת אמון אפילו במפקד המצודה. זה מצידו פנה לעזרה לשריף ג'ון מרשל, שניסה להחיש עזרה למבצר. באותו לילה, זה היה יום שישי, 16 במרס 1190, ערב שבת הגדול שלפני הפסח, ויומיים לפני יום ראשון של כפות התמרים, לפי לוח הכנסייה, דבר נורא אירע. רבי יומטוב מיוגני – Joigny – [זואני] הפציר בחבריו לאמונה לקדם את גורלם הבלתי-נמנע בדרך של גבורה. אש הוצתה בחפציהם יקרי הערך, ולאור הלהבות, שעד מהרה התפשטו בכל פינות הבניין – ההצעה הוצאה לפועל. מיספר הקורבנות נאמד במאה וחמישים, לבד מאלה שנהרגו בעיר. ביניהם היה ודאי רבי אליהו מיורק, שפסקי ההלכה שלו כובדו גם על ידי הרבנים ביבשת, באירופה. האחרונים למות היו יוסקה ורבי יומטוב, האחרון הרג את הראשון בטרם שם קץ לנפשו שלו.
למחרת, עם עלות השחר, כאשר הצרים התאספו להתקפה הסופית, אחדים מהיהודים שלא נשרפו שוכנעו לפתוח את השער, בהבטחה שחייהם יינתנו להם אם יתנצרו. כאשר יצאו, הם נתפסו ונטבחו עד האחרון שבהם. מיד אחר הטבח, הפורצים נכנסו לקתדרלה (המִינְסטֶר) והכריחו את הכומר האחראי לתת להם את שטרי החוב שהיהודים הפקידו שם. את אלה הם שרפו על רצפת הכנסייה באש שלקחו מהמזבח. כל הנסיבות של המקרה מוכיחות שהסיבות להתפרצות היו כלכליות לא פחות מן הדתיות המקוריות. (רות, עמ' 24).
A History of the Jews in England by Cecil Roth, Oxford, at the Clarendon Press, 1949, pp. 22-24.
מגדל קליפורד מתנשא לבן, ללא גג, חומות מרשימות, במתווה של מעין עוגה מרובעת שמכל צד יש בה בליטה עגולה באמצע. הוא מתנוסס על גבעה ירוקת דשא ועגולה להפליא, כמו פיטמה גדולה או כהר תבור מוקטן, מושלמת מכדי להיות טבעית. גרם מדרגות אחד, חום, ארוך ותלול, מוביל לפתח המבצר בקיר הדרומי שלו, והפתח פונה באופן סימטרי למערכת הבניינים שדרומה ממנו, בצורת חי"ת הפונה אליו, חלקם עדיין מוקף חומה עתיקה של המיבצר ההיסטורי, וכולם משמשים כיום כמוזיאון הטירה או המבצר של יורק, וכפי שמתברר, חלק גדול מהם, מרתפים קרים עם תאים ערומים, רק אבן וסורגים, שימשו עד לפני כמה עשרות שנים בתור בית-הכלא של יורק שבו הוצאו להורג פושעים מפורסמים כדיק טורפין ואנשים בעלי דיעות פוליטיות לא מקובלות, כמו הלודיסטים, הורסי המכונות, במאה התשע-עשרה.
נחזור לקליפורד טאואר. לרגלי הגבעה הירוקה, שמבצבצים בה פרחי נרקיסים צהובים ולבנים, ושלושה ברווזים גדולים מנערים כנפיים בפסגתה, למרגלות חומת המגדל – כאן למטה, למרגלות הגבעה, ליד השלט הרשמי שמסביר מהו המגדל, מונחת באלכסון על האדמה מעין כתובת או מצבה של אבן שעליה חרוט (כדי לחסוך זמן, המיסתורית מעתיקה עבורי את הכתובת):
 
On the night of Friday 16 March 1190 some 150 Jews and Jewesses of York having sought protection in the Royal Castle on this site from a mob incited by Richard Malebisse and others chose to die at each other hands than renounce their faith
ישימו לך כבוד ותהילתו באיים
Isaiah XLII 12
 
כפי שקראנו מאוחר יותר, בכיתוביות למעלה המגדל, איים הם כינוי לאנגליה, וליושביה, או גם ליהודיה, שנקראו בשם Isles. המגדל נפתח רק בעשר בבוקר, ואנחנו קצת הקדמנו. מעניין אפוא לעמוד ליד השלט ולראות תגובות של מבקרים. רבים מהם אנגלים, ויש גם משפחות מעורבות (פקיסטאני עם אישה אנגלייה ושני בנים כהי-שיער), וצעירים, זוג אנגלי, בחורה גבוהה מהבחור ולה עור נהדר אבל פנים גרמיות קצת, אלכסוניות כלפי מעלה אבל אפילו לא סוסיות.
התגובה העיקרית היא תדהמה וחוסר אמון, כמי שמעולם לא שמעו ולא העלו על דעתם שייתכן בכלל שהתרחש כאן דבר נורא שכזה – וזאת מבלי שהשלט יזכיר את נוראות הצלבנים, שנאת היהודים, שריפת שטרי החוב, ובעיקר את העובדה שבפני היהודים כלל לא הועמדה הברירה בין המרה למוות, הם היו נטבחים גם אילו הסכימו להמיר את דתם לנצרות, מה שאכן קרה לאחדים מהם. לכן נשרפו, או שרפו את עצמם – ככה, למשל, ד. ג. מגיב בהשתוממות כשהוא שומע שיש גם טרור ערבי, לא רק יהודי, ומהיותו סופר חשוב היה ודאי מוצא גם צידוק כלשהו למעשי הרוצחים הצלבנים, שהרי היהודים הרגיזו אותם מאוד בריבית הגבוהה שלקחו מהם, ולא ייתכן שיהודים לא יהיו אשמים במותם בידי אחרים.
המגדל ההיסטורי המקורי היה עשוי עץ ונשרף כולו. מיבנה-האבן הנוכחי, עתיק מאוד גם הוא, נבנה על מקומו, וכל החלל הפנימי שלו, שהוא ריק עכשיו, היה בנוי עץ, שתי קומות. אנחנו עולים במדרגות, מצלמים קצת מלמעלה, ועם הברווזים, נכנסים פנימה ראשונים בשעה עשר, כאשר שער העץ המעוטר נפתח, משלמים פאונד ותשעים פני לקשיש, עוברים את המבואה, והנה, כלום. בסך הכול חלל ריק של מגדל מבוצר, לא גדול, ובו שני מעמדים עם תמונות והסברים וגם מאקט של המגדל והמיבצר שלרגליו. גם עניין היהודים מוזכר בצורה הוגנת, ואם איני טועה גם שריפת שטרי-החוב, ויש שורת פורטרטים של יהודים בימי-הביניים.
אנחנו עולים במדרגות לחלק העליון של המגדל, שהוא מעין טבעת-חוֹמה שמאפשרת מבט פנורמי של שלוש מאות ושישים מעלות לכל עברי העיר. בדרום-מערב רואים אפילו את הלֶבֶּניות הענקיות ואת ענני העשן מהלֶבֶּנִיוֹת של בתי-הזיקוק של לידס. רואים את את המִינסטֵר, זו הקתדרלה המפורסמת של העיר, בצד צפון, בכל הדרה.
זהו. סיימנו את הביקור במקום ההיסטורי, שבעומדך בו למעלה הוא כלל לא מעורר את ההרגשה, אפילו בדימיון, שכאן נשרפו בידי עצמם או מידי אחרים יותר ממאה וחמישים יהודים. הכול מסביב כל-כך פסטורלי ושקט. המראה של הג'ינג'ית הקטינה היפהפייה ליד שולחן ארוחת-הבוקר עם פני הלב המתוקות שלה והשיער האדום הלוהט ניראה לי חי, מסעיר ומוחשי הרבה יותר מהניסיון לדמיין להבות עתיקות בנות מאות שנים, ולהתרגש מהן. אילו הייתי סופר חשוב, הייתי ודאי מרגיש אחרת. חש את משק כנפי ההיסטוריה על פניי.
 
[רק לאחר ימים, בליל ה"סדר" הבלתי-נשכח בבית משפחת פרופ' דייויד פטרסון ואשתו ג'וסי באוקספורד, נודע לי כי במשך כל השנים היה חרם מצד יהודים על מגורים ביורק, ולא היו יהודים ביורק, והחרם הזה הוסר רק לפני כעשרים שנה! – וכן שהווארד פאסט נפטר ממש ימים אחדים לפני נסיעתנו ליורק. וכאשר א. ו-א. באים לכאן עם מדריך אנגליה של המישליין, אני קורא כי השם מגדל קליפורד בא לציין את זכרו של רוג'ר דה קליפורד, שנתפס בקרב על בורו-ברידג' ונתלה בשלשלאות מהמגדל הזה בשנת 1322. כלומר בעת התרחש המאורעות הקודמים, עדיין היה זה מגדל סתם והשם קליפורד טרם קורא עליו].
 
יורדים לתחנת אוטובוס-הסיורים לרגלי המגדל, עולים לקומה השנייה לאחר שמשלמים מחיר הנחה לקשיש עבור טיול של יום שלם, ושומעים רק את סוף דבריו של המדריך על מגדל קליפורד. לי חבל, כי רציתי לשמוע כיצד ומה הוא מספר.
האוטובוס יורד לאורך החומה, מימיננו, תוך שהמדריך מספר את תולדותיו של כל אחד משערי העיר הקדומים, וומגאט באר, מייקלגאט באר, ועוד, גם שערים "לא-היסטוריים" שנעשו למען המלכה ויקטוריה בביקורה בעיר או מהתקופה שמסילת-הברזל של הרכבת נכנסה לתוך חומת העיר, מצד מערב, מול תחנת הרכבת הקיימת עד היום.
כאשר הוא מגיע לתחנה הקרובה למינסטר, הקתדרלה, אנחנו יורדים מהאוטובוס וצועדים ברגל לעבר הכנסייה הגותית המרשימה הזו, שהיא אחת הגדולות באירופה, נבנתה לראשונה מעץ במאה השביעית לספירה, וזו הנוכחית היא הרביעית שנבנתה על אותו מקום ובנייתה נמשכה כמאתיים וחמישים שנה, ועד היום היא זקוקה להשקעות גדולות כדי שלא תתמוטט מחמת שקיעת הקרקע באחד מאגפיה.
האמת שאני כבר קצת עייף, מפהק, ללכת בראש מורם ולראות עשרות חלונות ענקיים מוארים בזכוכיות צבעוניות, ויטראג'ים, שחלקם מאוד אבסטרקטי והם מתקופות שונות ולכל אחד הסבר משלו וקבוצות של תיירים עומדות ושומעות. לבד מהמיבנה הסימטרי בתכלית של הכנסייה, בצורת צלב, ישנה הסתעפות מעניינת לאולם צדדי נפרד, הנקרא בשם Chapter House מן המאה השלוש-עשרה והוא עגול ומלא דמויות של אנשים ושל חיות מחיות שונות בפסלונים קטנים. והכול חרוט באבן באמנות ובסבלנות של דורות של אמנים. יש גם הרבה שלטי ציון על הקירות לנפטרים מפורסמים, וגם פינות זיכרון, כמו גם מצבות זיכרון בעיר עצמה, לחללי הגדודים של בני יורק ויורקשייר שנפלו במלחמת הבורים באפריקה בראשית המאה העשרים, ובשתי מלחמות העולם, ואפילו מוזכרים הנופלים באל-עלמיין, ויש גם ספר גדול ובו כתובים שמות כל החיילים שנהרגו בקרבות.
יוצאים מהמינסטר אל לב הסימטאות ההומות אדם ביום שבת בצהריים. עושה רושם שכמעט הכול מקומיים, לא תיירים. פוגשים שוק מורכב מדוכנים. מוסיקת רחוב. סניפים של רשתות גדלות כמו דבנהאם ומרקס אנד ספנסר, ושפע חנויות קטנות בעלות גוון היסטורי בבתים שחלקם עתיק מאוד, רואים את קורות העץ הצבועות גם כלפי חוץ. גרוני יבש ואפילו מנה גלידה שנייה (הראשונה נופלת למדרכה בגלל גביע פריך) לא מרווה אותי. אנחנו נכנסים למרקס אנד ספנסר ואני קונה בקבוק מיץ תפוזים וגם מוציא חמישים פאונד במזומן. זה נהוג כאן, אם אתה לא רוצה לסכן את כרטיס האשראי שלך בבנקומט. לקחנו איתנו לדרך תשעים פאונד במזומן, ולמרות שאנחנו משלמים גם בכרטיסי אשראי, הכסף הולך ונעלם. מנה גלידה של כדור וניל אחד עולה קרוב לפאונד וחצי, שנים עשר שקלים. אמנם, אולי גם בארץ זה לא יותר זול.
 
המיסתורית קראה באחד המדריכים כי בית התה הנחשב ביותר ביורק הוא של Bettys  – בֵּטִיס, הנמצא במרכז העיר. אנחנו מחליטים שכדי להשלים את החווייה של יורק, ראוי לשבת שם מאשר בסתם פאב או קפה. כפי שנאמר לנו על-ידי בעל-חנות, ששם קונה המיסתורית ברווז-עץ לאוסף שלה, אצל בטיס צריך לעמוד בתור. ואכן אנחנו עומדים כעשרים דקות, מתבוננים בנעשה בקפה הגדול, שפתוח להצטלבות רחובות כך שכולם רואים את כולם. למעשה המרכז של בטיס, וכניראה גם תעשיית השוקולד והעוגות, הוא בהארוגט, ואולם בפירסום זוכה הסניף שנמצא בלב יורק.
סוף-סוף מפנות שתי גברות אנגליות, שסיימו את ה"הי טי" שלהן, שולחן ליד קיר הזכוכית הגדול הגובל ברחוב, ואנחנו מתיישבים. כבר צהריים אבל מחליטים רק על "הי טי", תה לשניים עם שלוש קומות של כריכים קטנים של שינקן, חמאה, ריבה לחמניות מתוקות ופרוסת עוגה. "איזה תה?" שואלת מלצרית מבוגרת, נחמדה, בעלת פני סוס חביבות שהן די נפוצות באנגליה, אולי בהשפעת קמילה פארקר ג'ונס, אהובתו של הנסיך צ'ארלס, שעבר בדיוק בימים אלה ניתוח שבר, ייתכן מפני שהתאמץ יותר מדי לרכוב עליה. לא לחינם הקדיש כניראה יונתן סוויפט האירי חלק שלם ב"מסעות גוליבר" שלו לארץ הסוסים, כי אכן אפשר אולי למצוא באנגליה סוסים יפים יותר מנשים שדומות להם.
אני אוהב מאוד תערובת תה ארל גריי, אבל מאחר שיש תערובת מיוחדת של "תה בטיס", אנחנו מחליטים לקחת אותה, ואכן לא מתאכזבים. מקבלים מערכת עשוייה כסף של קומקום תה, כד מים רותחים להוספה, כד חלב, קוביות סוכר, ספלי חרסינה יפים ושלוש קומות  של מגדל "הַי טי".
או שאני צמא מאוד, אבל סביר יותר להניח שהתה הוא שיוצא מן הכלל – חריף, מזכיר קצת את התה המרוכז והחריף שסוחרי איסטנבול ואנאטליה משקים בו כל מי שנכנס מרצונו או מתפתה לבוא לחנותם. אני לא מפסיק להוסיף מים ולשתות עוד ספל ועוד ספל ולגמוע את הטעם המריר, בלי חלב, רק עם קוביית הסוכר בפה. בקיצור, כמובן שביציאה אנחנו שואלים אם יש לקנות את התערובת הזו, ומקבלים קופסה של שמונים שקיות בשלושה וחצי פאונד, שלושים שקל לערך, לא זול, אבל בשובנו "הביתה" לאחוזת ירנטון אני שופת שתי שקיות בתיון והן לא נגמרות, עוד ועוד מים רותחים, והתה נותר חזק וטעים. מה יש לומר, קנייה טובה. אני כבר רואה את עצמי מזמין בדואר תערובת תה של בטיס. זה אפשרי. קיבלנו ברושורות. יש אפילו קורסים שלה לאפייה ולבישול, ויש מבחר עצום של ביצי שוקולד לחג האיסתר, שזה מנהג אצלם כאן, הביצים, מכל הגדלים, החל מעשרה פאונד לביצת שוקולד מעוטרת בצורה אמנותית מאוד, אפרוחים, פרחים, בעיקר נרקיסים לבנים – ועד 125 פאונד לביצת ענק, משוקולד חלב או כהה-מריר, שגדולה כמו המחצית העליונה של הדוגמנית שמחזיקה בה בצילום. הביצה הזו  שוקלת חמישה קילו, ואפשר להזמין אותה בדואר (הביצה, לא הדוגמנית) בטווח של עד מאה מיילים מהַארוֹגֵט. כל הביצים עבודת יד והן מוצגות לראווה בחנות שמשלימה את הכניסה לקפה בטיס.
מאחר שכבר צהריים מגיע גם הזמן שלי לרדת לבית-השימוש למטה (יש גם קומה שלימה למטה, אותו קפה בטיס ממש אבל גם קצת ניראה כמו פאב), בדרך כלל אני נצרך להטיל מימיי פעם על כל שלוש פעמים של המיסתורית או של כל מטייל אחר בחברתנו. ובכן, בית-השימוש נקי ותרבותי מאוד (בבית-השימוש בנובוטל, בכניסה, פרושים מול משתנת הגברים שני הגיליונות הראשונים של העיתון קוסמופוליטן מאותו יום, כך שאתה יכול לרפרף על הכותרות תוך כדי הטלת מימיך, והמיסתורית אומרת שאם יש למישהו בעיות בפרוסטטה והוא מתקשה בהשתנה, לפחות הוא מספיק לקרוא יותר בעיתון!)
ואולם האטקרציה הנוגעת ללב במסדרון של בית שימוש הגברים בקומה התחתונה של קפה בטיס ביורק הן שלוש מראות ישנות וקצת סדוקות, שמשמשות עד היום לגברים תזכורת להסתדר ולהתכפתר בצאתם, ועל המראות – חמש מאות חתימות שרוטות בלבן על זכוכית – של טייסים בריטיים, קנדיים ואמריקאיים ששירתו בשדה-התעופה הצבאי ביורקשייר, ואשר לדברי ההסבר הנילווים לתצוגה הזו, מצאו בקומה התחתונה של בטיס מקום בילוי והרגשת בית בחופשותיהם הקצרות שבין גיחה לגיחה לאדמת גרמניה או מול מפציצי הלופטוואפה, פעולות שרבים מהם מצאו מהן את מותם ולא חזרו. יורק הופצצה פעמים אחדות במהלך המלחמה. לבד מהחתימות תלויים שם צילומים מאותה תקופה, וסמלים ומכתבים של הרא"פ, רויאל אייר פורס. וגם הסבר שחלק מהמוצגים המקוריים הועבר למוזיאון הצבא, ושמו במקומם רפליקות, אך לא הזיזו את המראות עצמן. הן שמורות להפליא ואיש לא מעלה בדעתו לפגום בהן או להוסיף עליהן את חריטתו כיום. יש גם תמונה של מכונית שעליה מתנוסס השם "בטיס" בביקור של חלוקת עוגות ושוקולד לחיילים בשדה. חתיכת היסטוריה מרגשת, כמו בסרטי המלחמה הבריטיים והאמריקאיים בשחור-לבן, שתיארו ותיעדו את טייסי הרא"פ, שעליהן אמר צ'רצ'יל בשעתו שמעולם לא היו רבים כל כך חייבים כל כך הרבה למעטים כל כך.
מסיימים את פרשת בטיס עם ההשתנוֹת, קופסת התה בשקית הנייר וברווז-העץ של המיסתורית, וממשיכים בסיור. מגיעים למרכז מסחרי חדש-יחסית בקופרגאט, לא רחוק מקליפורד טאואר, הכול בתוך העיר המוקפת חומה. תור ארוך לפני מוזיאון הוויקינגים. מלא ילדים ובני-נוער, לא בשבילנו. מה עוד שכבר במוזיאון המדע והטבע בוואשינגטון למדתי שכמעט לא נשאר שום שריד ארכיאולוגי אמיתי מהוויקינגים. בסמוך יש עוד אתר מפורסם, בית פיירפקס, בית מהמאה השמונה עשרה בסגנון גיאורגיאני. שבעה פאונד לאיש כניסה. מחליטים לוותר. כבר ראינו מספיק רהיטים עתיקים בחיים, ומחר נבקר ביורק קאסל מיוזיאום, המוקדש לתיאור היסטורי של החיים ביורק במרוצת הדורות.
אני מתעקש לחזור לסיור המודרך באוטובוס, שאותו הפסקנו באמצע, כדי לשמוע פעם אחת את הכול. אוטובוס אחד, של  החברה האדומה, השמיע תקליט וירדנו ממנו. עתה אנחנו מצליחים להשחיל מבט, ליד הכניסה למלון הילטון, בטאואר סטריט, גם למוזיאון צבאי קטן המוקדש לקורותיהם של שני הרגימנטים של יורק. דה רויאל דרגון גארדס והרגימנט היורקשיירי של הנסיך מוולס, במשך מאות שנים, ואם אינני טועה הוא מסתיים בקורותיהם במלחמת העולם הראשונה. שעת הסגירה כבר קרובה ולכן מניח לנו הממונה להציץ בלי תשלום רק לעבר חלקו העליון של המוזיאון.
עולים שוב לאוטובוס המודרך שצבעו ירוק, ושומעים מפי מדריכה את סיפור המעשה של יורק ושעריה וחומותיה פעם נוספת. מה שמעניין הוא שעכשיו עוברים ליד רחוב הנקרא עד היום Jewberry והוא לרגלי החומה, מחוצה לה, לצד מזרח, ומתברר שכאן עמד הרובע של היהודים, שאחרי מה שקרה ב-1190 לא שבו למרכזיותם ולתפארתם הקודמת ביורק, ולאחר זמן גם גורשו היהודים לגמרי מאנגליה.
אני משתדל להקשיב מה תאמר המדריכה בסוף הסיור על קליפורד טאואר. ובכן, היא מאריכה בסיפור הריבית, מדברת על כך שרק ליהודים היה מותר לקחת ריבית, כי הדת הנוצרית אסרה זאת על הנוצרים, וכיצד שקעו אצילי העיר בחובות כבדים ליהודים, מדברת על המוֹבּ, ההמון, האספסוף, שהתנפל על היהודים, ועל האש שגרמה למותם. אף לא מילה אחת על מסעי הצלב, שיש לי רושם שרוב האנשים הרגילים כאן לא שמעו עליהם, אף לא מילה על החלטתם של היוצאים למסע הצלב להתחיל את המלחמה, הפרעות, השוד והרצח ביהודים המקומיים, ועל כך שהיהודים נקטו בצעד של ייאוש ומתוך חוסר ברירה. הכול מסתכם בריבית הגבוהה ובהתנפלות האספסוף. הסופר ד. ג. היה ודאי נהנה לשמוע את ההסבר הזה, הממעיט באשמתם של רוצחי יהודים וגם מבין למניעים שלהם. אני לא כל כך נהנה לשמוע, ולפני שאנחנו יורדים אני מעיר למדריכה שאנחנו מישראל ויש לנו יחס מיוחד לסיפור הזה. היא אומרת שבאמת הרגישה שהאנגלית שלנו מיוחדת. והיא עצמה משמשת גם כרברנד אנגליקני, אבל לא נכנסנו לפרטים ולא הארכתי בדברים איתה, כי לא ניראה לי שיש טעם בכך. לאמיתו של דבר, מרוב חזרות על הסיפור של קליפורד טאואר, כבר קצת קשה לי להפריד בדיוק מה היא אמרה – ששונה ממה שכתוב ונאמר במקומות אחרים.
חוזרים ברגל למלון, שוב תועים קצת. עייפים מאוד. אני בכל זאת יורד מיד לשחות ומצליח לשחות לבד איזו חצי שעה עד שבאה משפחה עם ילדים קטנים, ואני מסתלק מיד לאחר שהם גומרים להשתמש בתאי-ההלבשה, וקופצים למים.
אנחנו מחליטים שמספיק הלכנו היום, כשמונה שעות, ומוטב לנו לאכול במלון במקום לצאת שוב לעיר. למסעדה קוראים גארדן בראסרי, והתפריט אמור להיות צרפתי. בשמונה וחצי אנחנו יורדים, ויוצא שיושבים, כמו בבוקר, ליד קיר הזכוכית החיצוני, ואני – פניי מול הבריכה. ומה אני רואה? שעת הלוליטות הגיעה. גם השמנה הקטנה, גם שתיים אחרות, כהות שיער, ומי מופיעה בסוף? – האחות הגדולה בת הארבע-עשרה, הג'ינג'ית בהירת העור ובעלת הפנים היפות, בבגד-ים שני חלקים תכלת-אפור וחזה צעיר ובטן שטוחה, ויורדת למים ועולה, יורדת ועולה ורצה ומשתובבת בבריכה, נוטפת, השיער האדום שלה רטוב. מה יש לומר, גם לאכול מרק בצל צרפתי מעולה עם באגט פריך וחמאה בצד, גם לראות את הלוליטות משתעשעות – זה כבר כמעט כמו מה שמוחמד הבטיח לשאהידים בגן-עדן. במנה העיקרית אנחנו מתחלקים, צלי ברווז ברוטב תפוזים עם ירקות מאודים. לא רע אם כי פחות מצטיין מהמרק הכהה, שהיה מלא טעמים של יין, ציר בשר מרוכז, בצל, גבינה וטוסטים קטנים של באגט מצופה גבינה. המיסתורית לקחה יין ואני כוס קולה גדולה עם קרח. למרות שקר בחוץ, אני צמא רוב הזמן. כבר תשע וחצי בערב ואת הבריכה סוגרים בעשר. פותחים בשבע בבוקר. אני שואל את עצמי מדוע היא לא באה קודם, הלוליטה הג'ינג'ית, כאשר אני שחיתי בבריכה?
מאחר שאין למסעדה קרום בתולים, סליחה, קרם בְּרוּלֶה (שרוף) ואפילו לא סורבֶּה, אנחנו מוותרים על המנה האחרונה. כל הארוחה עולה עם הטיפ פחות מעשרים וחמישה פאונד, שזה לא נורא, אם כי לקחנו רק מנה עיקרית גדולה אחת. אפילו הביאו למיסתורית צלחת נוספת עם התוספות של הירקות המאודים, וניגשו כל פעם לשאול אם האוכל טעים לנו. כולם צרפתים צעירים דוברי אנגלית בסיסית.
הולכים לישון מוקדם. יום עמוס היה.
יכולתי להוסיף כאן שבלילה חלמתי שהג'ינג'ית קופצת ערומה לקערית מרק הבצל ואני מלקק ממנה את רצועות הבצלים המבושלות ביין ואת כתמי הגבינה הצהובה שדבקו בעורה הצח, וגם מנגב אותו בשערותיה האדמוניות ובפרוסות באגט פריך, אבל מה לעשות, הייתי כל-כך עייף שלא חלמתי זאת.
[המשך יבוא]