(נשלח לפירסום בעיתונות הכללית)
 
יש לי קרוב-משפחה, צדוק רַאבּ, בן למעלה משמונים. קרוב בקרבת-דם, אבי-סבי היה אחי-סבו. אבי-סבי וסבי עלו לארץ-ישראל בשנת 1875, ואולי שנה מאוחר יותר, כמעט כל המשפחה, ולכן איש מהם ומצאצאיהם לא נספה בשואה. הוריו של צדוק נשרפו באושוויץ. הגרמנים הרסו את ביתו אבל הוא הצליח לעלות לארץ-ישראל ובנה לו בית בגוש עציון.
במלחמת השחרור נכבש גוש עציון בידי הלגיון הערבי וצדוק וחבריו, מגיני הגוש שנותרו בחיים, נישבו על ידי הירדנים, ובשבי עברו עליו חודשים ארוכים עד שהוחזר לישראל.
צדוק ראב בנה בשלישית את ביתו בישראל, הקים משפחה למופת, עבד שנים בקרן הקיימת לישראל במחוז הצפון, וגם עזר רבות לקרובתו המשוררת אסתר ראב בשנות חייה האחרונות בטבעון. בשמונה-עשרה השנים האחרונות, לאחר שיצא לגימלאות, בנה ביתו מחדש בעצמונה שבגוש קטיף, ליד בית בנו, חקלאי שמגדל תפוחי-אדמה בכמויות גדולות גם לייצוא.
"קודם הגרמנים גירשו אותי מביתי," אומר צדוק, "אחר-כך הירדנים, ועכשיו אני מגורש בשלישית – והפעם בידי יהודים."
סיפרתי את הסיפור לאחד מגדולי סופרינו, בלהט ויכוח טלפוני, והוא, בהתלהבות האופיינית לו, אמר: "זה לא איכפת לי בכלל! לא נוגע לליבי! הם מראש לא היו צריכים להיות שם!"
ואני, אינני יודע מה לחשוב.
באמת, אינני יודע מה לחשוב. כל שנות האינתיפאדה השנייה ידעתי, והשמעתי קולי. הייתי במיעוט ותמכתי בברק ובשרון כי ידעתי שאין דרך אחרת. ידעתי שאין דרך לשלום, והפכתי בפי חבריי בשמאל ובמרצ ל"פאשיסט" ול"ימני", ואילו שרון היה בעיניהם פושע מלחמה, בדיוק כפי שהיה בעיני חבריהם הנאורים באירופה.
ואילו כיום אני, "הפאשיסט הימני", אינני מבין את מהלכיו של שרון, ואילו הם, מטנפיו ומוקיעיו של שרון מאתמול, הפכו אותו פתאום לסמל מחנה השלום והם נגררים אחריו כמו טמבלים מבלי להבין ומבלי לשאול מה יהיה הלאה, רק איזו תקווה מעורפלת יש להם כי אחרי הנסיגה מגוש קטיף – יהיה אפשר לסגת גם מכל הגדה ואולי גם מרמת הגולן ולחזור לגבולות 67' ובא לציון גואל! – שהרי סתם ככה יצאנו ב-67' למלחמה קולוניאליסטית, למסע כיבושים אימפריאליסטי במדינות שכנות שוחרות שלום! אבל רק נהיה טובים ונצטמק לגבולות 67' – ומיד הערבים יקבלו אותנו באהבה רבה ונוכל לחיות עימם בשלום ובביטחון כמו לפני מלחמת ששת הימים המיותרת!
אני אינני יודע מה לחשוב. אני לא מסוגל לתמוך בנסיגה מגוש קטיף ואני לא מסוגל להתנגד לה ואני לא יודע אם היא בכלל תתבצע – כי אחרי תשעה באב באים ימי הסליחות של לפני יום כיפור ואחר כך סתיו וחורף ומתחילה שנת הלימודים, והיכן היא תתחיל?
אני אינני יודע מה לחשוב, ונדמה לי שאני חי בתיאטרון אבסורד, רק דבר אחד אני יודע בביטחון מלא – בין אם ניסוג ובין אם לא, שלום לא יהיה, ואילו הטרור הפלסטיני, שכיום התקשורת כאילו עשתה יד אחת להעלים אותו מהכותרות, הטרור רק יֵלך ויגבר.
 
אהוד בן עזר