"כאשר המדינה הוכרזה אימא שלחה אותי למכולת של מילברג!"
לא אחד מאיתנו שואל את עצמו וגם נשאל – איפה היית ביום הכרזת המדינה, יום שישי, ה-15 במאי 1948, אחר הצהריים?
ובכן, יש אנשים שנדמה להם שהיו שם ואז אבל הם טרם נולדו, ויש אנשים שנדמה להם שהם נלחמו אז אבל הם לא נלחמו, ויש כמובן אנשים, והם כולם מן השש מאות וחמישים אלף שמנה אז היישוב העברי, שהביאו את המדינה ושאלפים מהם נהרגו נפצעו במלחמת השחרור, אשר לימים שונה שמה והפכה למלחמת העצמאות.
ואני?
הייתי אז נער בן שתים-עשרה וטרם היו לי אופניים (שקניתים רק לאחר שנה ממתנות הבר-מצווה) וכך לא היתה לי אפילו הזכות של הנערים הבוגרים ממני לחלק את הפתקים מחנותו של דוד אוורבוך ("הכורך") לחברי "ההגנה", שהיו מעין "צו קריאה" לשמירות.
את חלקי למאמץ המשפחתי עשיתי בשליחויות למכולת. למכולת של מילברג, למטה, בקצה המערבי של רחוב פיק"א, כאשר בין המכולת לבין הווילה היפה של ראש העיר יוסף ספיר מפריד רק ביתו של משה סלור (שהוא להערכתי דוד של בן עמי קדיש מארה"ב, אחי אימו רבקה קיידיש-סלור).
ובכן, כאשר כל מי שיש לו מקלט רדיו, ולא היו אז רבים כאלה, נצמד לשידור הישיר לשמוע את טקס הכרזת המדינה, נזעקה אימי דורה כי חסרו לה כמה וכמה מצרכים לקראת השבת, ואוטוטוטו מילברג סוגר בגלל השבת!
וכך, בעוד מרבית אנשי היישוב העברי בארץ-ישראל, מי שהיו סמוכים לרדיו, ישבו והאזינו בחרדת קודש ובדמעות להכרזתה של המדינה ולקריאת מגילת העצמאות, אני עשיתי דרכי עם סל גדול במורד רחוב פיק"א, בואכה מילברג, ורק שמעתי למקוטעין מהחלונות הפתוחים, מהבתים שהיה בהם רדיו ויושביהם הגבירו בכוונה את עוצמת הקול לטובת השכנים שאין להם – שמעתי למקוטעין את טקס הכרזת המדינה. כך הלוך, וכך חזור עם הסל הגדוש במעלה הרחוב עד ביתנו שהיה במקום גבוה, הבית הרביעי מצד רחוב רוטשילד.
כשהייתי בסוף כיתה אל"ף עברתי ניתוח אפנדיציט (התוספתן) והפסדתי חודש לימודים, והנזק והפיגור שנגרמו לי, אמנם רק בחשבון, לימים מתמטיקה – נמשכו עד בחינת הבגרות בסוף השביעית (כיתה י"א).
דבר דומה לגבי טקס הכרזת העצמאות ההוא. משהו ממנו חסר לי עד היום, בעשור השמיני לחיי. קשה לי להתפעל מכל דבר גדול או מעמד חשוב, אלא אני עוסק רק בקטנות ורק בגללן מזיל לעיתים דמעות של התרגשות או של צער, כמו בנאומו של אל פצ'ינו בסיום הסרט הנהדר והבלתי נשכח "ניחוח אישה".