– כמו כאשר קראתי את דבריו של הסופר עמוס עוז בפסטיבל סופרים בינלאומי בירושלים:
"זה לא מקרה שבשנה שקשה לאהוב את ישראל, קל יותר לאהוב את ספרותה. הספרות הישראלית מגישה לעם הישראלי את החשבון – על דיכוי הפלשתינאים (כוונתו כנראה – אויבינו הפלסטינים), הכיבוש, המלחמות, העוולות החברתיות הפנימיות, ספר אחר ספר." ("הארץ", 12.5.08).
בא לי להקיא כשאני קורא דברי בלע ורשע פוליטיים כאלה, שרק הצביעות יכולה להציל אותם מחשש של בּוּרוּת. מי שאומר אותם אינו מדבר בשמי ובשם ארצי. לעולם, לעולם הייתי אומר שטויות כאלה. ואילו הייתי נחשב סופר ישראלי ומוזמן לפסטיבל לומר את דעתי (כמובן שלא הוזמנתי כי אינני נחשב), הייתי אומר כך:
"סופרים חשובים במדינת ישראל מלקקים את התחת לאויביה ומשתינים עליה וגובים היטב את החשבון שהם מגישים על כך מבית ומחוץ – ואלה, בין השאר, הסיבות שכל כך אוהבים את נאומי קידום המכירות ה'מוסריים' שלהם וגם את ספריהם המתחסדים – ולא אוהבים את מדינת ישראל הנלחמת על חייה יום-יום ונתונה בסכנת השמדה, מדינה שכל כך נעים לקרוא שהיא עצמה אשמה בכל הסבל וההרג שבא עליה! – ממש-ממש כמו שנעים לדעת שהיהודים הרעילו את הבארות בימי הביניים – רק שאז לא נמצא להם עמוס עוז שיתנצל בשמם בפני הגויים."
אבל אני יודע שגם אתם, חלק ניכר מהקוראים הישראליים, גם קוראי המכתב העיתי – תמשיכו ליהנות דווקא מדברי מי שמאשים אתכם בכול ונוטע בכם את האמונה השקרית המטומטמת – שאם רק היינו "מתנהגים יפה" – לא "דיכוי", לא "מלחמות" ולא "כיבוש" – היה כל העולם הערבי והמוסלמי שסביבנו מחבק ומנשק אותנו כל כך חזק עד שהיה בא לציון גואל והיינו מתראים, חלקנו – מי שישרוד את חיבוק השלום הערבי (ובייחוד אם יש לו תמלוגים בחו"ל או נחלה באוניברסיטה בארה"ב ופרסים)  – מתראים היינו כפליטים ישראליים על גדות ההאדסון.
נ.ב.
"הארץ", "גלריה", 14.5.08, שירי לב-ארי: נדין גורדימר לעמוס עוז: "אבל אתה מסכים שמה שקורה עכשיו בשטחים הוא בושה לעם היהודי והישראלי?" עוז מסכים. היא פונה לקהל: "הופעלו עליי לחצים לא לבקר בישראל והחלטתי לבוא. אני רוצה להזכיר לכולם כמה נחוץ שאויבים ידברו זה עם זה."
מילא גורדימר, שמבינה בתולדות ישראל כמו שאני מבין בהכנת קציפה של רגלי צפרדעים במסעדה אוּבֶּרְג' דֶה לִיל (שלושה כוכבי מישלין), ומוטב לה שהיתה נשארת בביתה שבדרום-אפריקה המשוחררת במקום לפטם אותנו בשטויותיה הצדקניות שבוודאי לא הזיקו לה בקבלת פרס נובל בשנת 1991. אבל עוז? תגיד לנו, במה עלינו להתבייש? בכך שאם מחר נעזוב את הגדה כמו שעזבנו את עזה ונמלטנו מדרום לבנון תתבסס גם שם איראן ואפילו דירתך בתל אביב תימצא בטווח הגראדים כאשקלון? עד כמה אפשר להיות צבוע בדרך אל הפרסים הגדולים?