פרק רביעי
"גלות" וחרם על העי"ש
חלק שני של הפרק
 
יום אחד הופיע יהושע שטמפפר, חייור ומבוהל, אצל לאזאר ויהודה ראב.
"מה קרה? דייכע חולה?"
"לא, תודה לאל! אבל צרה קשה מזו –תקיפי החלוקה הירושלמית, אנשי 'כולל אונגארן', לא משלימים עם המחשבה שהונו של הגביר שלנו, ר' דוד [גוטמן], ובעקבותיו אולי גם כספי התרומות מחוץ-לארץ – יושקעו בקרקע להתיישבות. לדעתם, נועדו הכספים לתמיכה בישיבות ולחלוקה להם ולמקורביהם. ואתה יודע שהם זוכים בחלק הארי, על חשבון שאר אחינו היהודים, שחיים בעוני רב!"
"אין להם שום סיבה אמיתית להתנגד לנו!" התרגז יהודה.
"אבל הם עוטפים את ההתנכרות לרעיון ההתיישבות בטענות ובתירוצים, כאילו רק הם בעלי אמונה ודואגים לציבור."
"מה למשל?"
"שהארץ אוכלת את יושביה במחלת המאלאריה. שהיציאה מירושלים מסוכנת. שהערבים שודדים וחומסים כל מי שהולך לגור בשדה, ללא חומת מגן. שעניי עירך קודמים – ועניי ירושלים רבים הם וצורכיהם מרובים. ובכלל – שהגאולה היא בידי שמיים ולא בידי אדם, ואסור לדחוק את הקץ!"
"אני לא מבין," התרעם גם לאזאר. "אנחנו, ר' דוד וכל חברי האגודה 'עבודת האדמה וגאולת הארץ', איננו אפיקורסים וכופרים אלא יהודים המאמינים בקדוש-ברוך-הוא, מקיימים את המצוות ומבקשים לקיים גם את מצוות יישוב ארץ-ישראל – מדוע הם רודפים אותנו?"
 
*
לאחר ימים אחדים נקרא ר' דוד [דוד מאיר גוטמן] להתייצב אצל אחד מחשובי הרבנים בעיר.
"במה זכיתי לכבוד הגדול, לראות פניך?"
"הגיעו אליי שמועות, ר' דוד – "
"ומה הן – "
"פֶה... פה... כלום נאה לך, בגילך, להסתובב בשדות עם בחורים קלי-דעת ולפזר כספך על קניית שדות קֵרחים וסלעים שלא יצמיחו דבר?"
"הכסף – כספי. וחבריי אינם קלי-דעת אלא אנשים חרוצים וישרי-דרך המבקשים לייסד מושבה שבה יוכלו לקיים את המצוות התלויות בארץ – לקט, שיכחה ופֵאה, מעשר ותרומות."
"האם אני צריך להזהיר אותך במפורש שתמשוך ידך מהטעות הזו?! האם אני צריך להזכיר לך שלימוד התורה הוא העיקר וראוי לך שתעזור קודם-כל לאברכים שלנו, שממיתים עצמם באוהלה של תורה?"
"ומה אם אסרב?"
"לא כדאי לך שתסרב, ר' דוד, לא כדאי – "
 
"אתה חושב שהאיומים על ר' דוד רציניים?" שאל יהודה את יהושע.
"אני חושש שכן. אנחנו כאן, בירושלים, משתדלים שלא להזדקק לשלטון התורכי המושחת, שמושתת על שוחד, זה הבקשיש, ואשר הצדק מעניין את שופטיו כשלג דאשתקד. אנחנו מנהלים, כמו בגולה, חיי קהילה עצמאית – הרבנים הם גם הבוררים, הדיינים והשופטים. אבל אין לנו בית-סוהר משלנו, לכן ה'חרם' – שמוציאים אדם מקהל ישראל ואוסרים כל מגע עימו – הוא העונש החמור ביותר שהרבנים יכולים לאיים הוא על יהודי. זה גם אחד מסודות כוחם של תקיפי החלוקה. הם מנסים ללחוץ בעזרתו על כל מי שדיעותיו או מעשיו לא נראים להם!"
"והם העזו לאיים ב'חרם' על ר' דוד?"
"כן," השיב יהושע בכאב וכעס. "דע לך – הלחצים חזקים מאוד. האגודה של ר' דוד ואביך – עומדת להתפרק."
 
*
בירושלים יצא באותה תקופה עיתון עברי בשם "חבצלת". העורך, ישראל דב פרומקין, היה אדם משכיל ונאור. יהודה הצעיר התיידד עימו והיה מבאי ביתו. [לימים היכרתי את נינתו, נעמי פרומקין-מור, נכדתו של השופט גד פרומקין, ומשפחותינו בקשרי ידידות זה עשרות שנים. – אב"ע].
לא עברו ימים רבים ויהודה קרא ב"חבצלת", שחור על גבי לבן, את הדברים המרים, שאותם כבר ידע, על אודות כניעתו של ר' דוד:
 
"ראש חברת עבודת האדמה הנוסדה פה נבהל ממשמע אוזניו – אולי גם ממראה עיניו – וייסוג אחור, וכל בני החברה, כמאה חברים, נפזרו לרוח, כי לא קמה בהם, אחרי ראותם, כי לוּקח בחזקת יד מנהלם..."
 
*
"שמע," אמר יהושע ליהודה, "אני חושש לגורלו של העי"ש [עקיבא יוסף שלזינגר]. נגדו לא יסתפקו ראשי 'כולל אונגארן' שלנו, הקוראים לעצמם 'שומרי החומות' – באיומים. שמעתי שהם מתכוונים להחרים אותו, ברצינות."
"השכל הפשוט שלי אומר שאם העי"ש היה עשיר כגוטמן – הם היו מסתפקים גם כלפיו באיומים בלבד, וחוששים להחרימו ממש!"
 
ממוני "כולל שומרי החומות", שראו בקריאה להתיישבות סכנה למקורות קיומם, התחכמו והוציאו קודם-כל הוראה כי העולים החדשים לא יקבלו את קצבת החלוקה בשנתיים הראשונות לשהותם בארץ. כך רצו לשמור על הקיצבה של התושבים הוותיקים, שהיתה לרוב מקור מחייתם היחיד, ולרפות ידי יהודים נוספים מלבוא ארצה.
ואכן, הדבר כה הרגיז את העי"ש, שבאותה שנה, 1875, פירסם ספר ובו כתב שאם יהודי רוצה לעלות לארץ-ישראל, ואשתו מסרבת לבוא איתו ואינה מוכנה להתגרש ממנו – מותר לו לשאת אישה שנייה על פניה בארץ-הקודש. הלכה זו היתה בניגוד לחרם של רבנו גרשם, שקבע כי יהודי רשאי לשאת אישה שנייה, למרות שהראשונה מסרבת לקבל גט ממנו – רק אם יביא היתר של מאה רבנים, כלומר – ישכנע מאה רבנים שהצדק עימו. העי"ש הוסיף וקבע כי אם אשתו הקודמת של אותו עולה תחזור מדעתה ותסכים לבוא לארץ-ישראל, תוכל גם לחזור לבעלה!
פסיקה מהפכנית זו חיסלה את מעט הסובלנות שחשו תקיפי ירושלים כלפי דיעותיו של העי"ש. הם החליטו ללמד אותו לקח, למען יראו גם אחרים ויפחדו. הם הכריזו עליו "חרם", ביטלו את קצבת החלוקה שלו, הדפיסו ופירסמו כרוז חריף בחוצות העיר ובו קבעו שיש לגנוז את ספרו "בית יוסף החדש", המלא דברי כפירה וחוצפה כלפי שמיים!
 
*
הגיע היום בו תושבי העיר היהודים, השייכים ל"כולל אונגארן", באו לקבל את קצבת החלוקה שלהם. להפתעתם נתבקשו לחתום ולצרף הסכמתם לחרם המוטל על העי"ש, שאם לא כן, נרמז להם, יאבדו את קצבתם!
יהודה, שאביו סירב לקבל קצבת חלוקה, הלך לראות את המעמד, מתוך סקרנות, ולא האמין למראה עיניו: אחד-אחד, ובנמיכות-רוח, חתמו הירושלמיים, בהם מכריו וקרוביו, על כתב החרם. הוא ידע שרובם עושים זאת בגלל עוניים הרב ותלותם בקצבה הדלה, אך היו גם שבעומדם בתור, אולי כדי להרגיע את מצפונם, התלוצצו על אודות מניעיו של העי"ש:
"הוא רוצה לעשות את ארץ הקודש – ארץ מקלט לכל בעל קל-דעת – הנמלט מאשתו בלא גט – "
"ר' יהודי – לא רק שמשאיר שם את המשומשת שלו כשהיא עגונה אלא מקבל כאן פרס ונושא לו אחרת, טרייה, על פניה!"
"ועל חשבון מי הוא עושה חיים משוגעים כאלה?"
"מה השאלה? על חשבוננו! רק יבוא ר' יהודי לירושלים – מיד יתבע גם הוא את קצבתו בחלוקה! הלא לפרנס אישה צעירה הוא צריך!"
 
אך הנה הגיע תורם של יהושע ושל ר' מנחם מאניש שיינברגר, תלמידו של העי"ש – לקבל את קצבתם, ופרצה שערורייה: השניים סירבו בכל תוקף לחתום! – ר' מנחם היכה באגרופו על השולחן עד שהועף ממנו הגיליון שעליו חתמו קודמיו, עיניו ירו ברקים, זקנו הזהוב-אדמוני סמר, והוא נראה בעיני יהודה כנביא שעה שצעק בפנים סמוקים:
"יהודים – צֶלֶם (כלומר – צלב, סמל לעבודה זרה) העמידו לפניכם על השולחן הזה – וכולכם משתחווים לו! מדוע? בגלל שהשתעבדתם לכסף המאוס?! איפה כבודכם? היכן גאוותכם? לאן נעלמה האנושיות שלכם?"
 
דבריו של ר' מנחם עלו לו ביוקר רב. הוא איבד את קצבתו הדלה והיה עליו להיעזר בבני-משפחתו, שנשארו בהונגריה, כדי שישלחו לו כסף, ולא היו הוא ובני-ביתו רעבים ללחם.
בביתו של העי"ש נתקבלו איומים שירצחוהו נפש אם לא יחזור בו מדבריו. יהודה, מנחם, יהושע וחברים אחרים – עמדו ושמרו בלילות על ביתו, שלא יירצח. הגיעו דברים ליד כך שקרובי העי"ש בהונגריה התחננו אליו, במכתביהם, שיעזוב את הארץ, אך הוא סירב בכל תוקף, אף שנשאר ללא אמצעי קיום, ואפילו התלוצץ על המצב ואמר:
"אוי לי מהמתחדשים (הרפורמים שנקראו בשם נֵיאוֹלוֹגִים בהונגריה, ואשר לדרכם התנגד כי ראה בה פתח להתבוללות) – ואוי לי מהמתכתשים! (החרדים והקנאים בירושלים, שירדו לחייו ולא בחלו באמצעים)."
 
ר' דוד ואשתו, לאזאר ובני-ביתו – לא נזקקו לקצבת החלוקה, אך ראשי "כולל אונגארן" התנקמו בכל זאת גם בלאזאר על-ידי כך שהפסיקו את קצבת החלוקה של אימו הישישה, אסתר ראב, ועתה היה עליו לפרנס גם אותה.
 
ועדיין לא נסתיימו צרותיהם של לאזאר ראב ובנו יהודה בירושלים.
 
המשך יבוא
 
בספר "פרשים על הירקון" מאת אהוד בן עזר (רַאבּ), המוקדש לאימו דורה – מתוארות עלילותיהם של יהודה רַאבּ (בן עזר) וחבריו שעלו מהונגריה לארץ-ישראל. הם חלמו, בירושלים, על הקמת המושבה העברית הראשונה פתח-תקווה, ויחד הגשימו את חלומם בשנת 1878.
יהודה, צעיר המתיישבים, היה בחור אמיץ וקצת שובב. הוא ברח מאישה אלמנה, שהשיאו לו בירושלים. ועם אשתו השנייה, לאה, בת השש-עשרה, התיישב על אדמת מלאבס, היא פתח-תקווה. חפר באר, חרש שדות, שמר על המושבה בחברת ידידו, הפרש היהודי דאוד אבו-יוסף, וממנו למד כיצד להתהלך עם השכנים הערבים.
סדר פסח ראשון, הבאת ביכורים לירושלים, קטטות, מאסר, נטישת המושבה, רצח והתאבדות בבאר הנטושה, שיבה לפתח-תקווה והצגת פורים בסגנון תורכי, שנסתיימה בטבילה בשוקת הבהמות – הם חלק מעלילות הספר, שגיבורו האריך ימים וזכה, כבן תשעים, לחזות בהקמתה של מדינת ישראל.
"פרשים על הירקון" הוא סיפור אמיתי, מרגש ומרתק, הנקרא בנשימה עצורה. הספר יצא לאור בסדרת "נועזים" של הוצאת הספרים יוסף שרברק בע"מ, ביוזמת הבעלים זאב נמיר, בשנת 1989 – עם איוריו של דני קרמן. הספר מדוייק בפרטיו העיקריים, וניתן להסתמך עליו כמקור היסטורי בכל הקשור לתולדות פתח-תקווה, אף כי היריעה הסיפורית מרחיבה ומקשטת לעיתים את הפרטים ההיסטוריים באופן יותר ציורי.
"פרשים על הירקון" מתפרסם בהמשכים לרגל מלאת 130 שנה לייסודה של פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה לארץ-ישראל. שנת יובל זו – תחילתה המדוייקת היא בשלהי קיץ תרל"ח, 1878, שאז נקנתה אדמת המושבה; המשכה בתקופת אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, שאז נחפרה הבאר הראשונה, עלו על הקרקע המתיישבים הראשונים, רובם יוצאי הונגריה, ונחרש התלם הראשון בחנוכה תרל"ט, דצמבר 1878.
אהוד בן עזר: "פרשים על הירקון", צייר: דני קרמן. הוצאת ספרים יוסף שרברק, תל אביב, 1989, 192 עמ'. ניתן לרכוש את הספר המודפס בפנייה להוצאת ספרים שרברק, בלפור 16, ת"א. 03-6293343. למרבה המזל הספר טרם אזל.
[אזהרה: ספר זה אינו נחשב חלק מן הפרוזה העברית הקאנונית וכל הקורא בו קורא על אחריותו-הוא בלבד]