על "ערפילית האגדות" מאת נורית יובל
דני ספרים, 120 עמ'
ב-3.10.04 ראיינתי את משה בן-שאול המנוח, שהיה כידוע, רב-תחומי מאוד – משורר, סופר, סופר ילדים, עורך, מתרגם, מעצב תפאורות ו... מאייר. באותה שיחה שאלתי אותו מדוע נחשב המאייר לסרח עודף של מחבר הטקסט, הרי לא אחת המאייר בונה את הספר ומבטיח את הצלחתו. הוא ענה תשובה מתחמקת*), והפנה אליי את פניו המחייכות, כאומר: השאלה איננה רלוונטית לגביי – אני הרי מאייר את עצמי!
נורית יובל, כמו משה בן-שאול, שייכת לזן הנדיר של יוצרים מחוננים שכותבים ומאיירים בעצמם את כתביהם. אני סבור שבשלושים השנה האחרונות לא היה ילד שלא התמוגג מ"טוב לחיות עם חיות" שלה, או מ"קלמר הזבובים", "ספר לסבתא", "הבלון הכחול", "ספר החופש הגדול", ועוד עשרות ספרים שחיברה –ואת כו-לם איירה בעצמה! מי שחיבר אי פעם ספר ילדים יודע איזו עגמת נפש יכול מאייר לגרום לסופר, ולעומת זאת, עד כמה יכול מאייר טוב להרנין את ליבות הקוראים הצעירים ולגרום נחת רוח להוריהם. אמנם עשרות סופרים ייחלו ומייחלים לכך שנורית יובל תאייר גם את ספריהם. סופרים והוצאות ספרים נהנו מכישוריה, והציורים המלבבים שלה מעניקים חיים לאותיות ולמילים. בשנתיים האחרונות אני שוקד על כתיבת ערכיהם של סופרים שיצרו אחרי 1948, ונדהמתי להיווכח עד כמה רבים מספור הם סופרי הילדים שביקשו שנורית יובל תאייר את ספריהם, ולשמחת לבב הכול – זכו לכך.
מי שבמקרה לא הזדמן לו לקרוא ספרי ילדים בארבעים השנים האחרונות, אני מבקש להזכיר לו שנורית יובל הייתה המאיירת והגרפיקאית של האנציקלופדיה העברית, הייתה חברה בצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית, הייתה מאיירת הבית של "דבר לילדים", ערכה את עיתוני הילדים "פילון" ו"פילוני", כתבה לילדים – שירים, סיפורים, אגדות, סיפורים מחורזים, משלים, ספרי משחקים, סיפורי תמונות – וכל אלה, כאמור, באיור המלבב הייחודי שלה. היא תרגמה יצירות מספרות ילדים קלאסית, וגם אותם איירה, כפי שאיירה עיתונים, ועשרות רבות של ספרי עמיתיה סופרי הילדים.
בידי ספר החדש "ערפילית האגדות" שממש תענוג להחזיק אותו ביד, עוד לפני שמתחילים לקרוא. העטיפה מעוטרת בציור יפהפה המתאר את הילדה אביגיל (גיבורת הסיפור הראשון – "חגורת הכסיל") יושבת על גדר אבן נמוכה, לידה חתולה סקרנית, והיא משוחחת עם הכוכבים. זהו ציור מזמין ומסקרן, והילדים שיפתחו את הספר, ילמדו שאביגיל באמת מדברת עם כוכבים, והיא לומדת מהם שיש להם בית ספר, שיש להם תפקידים, לכן אסור להם להשתובב. היא לומדת שלכל כוכב יש סיפור מימים עתיקים, שהם בעצם גיבורים עתיקים שהונצחו על ידי האלים וקוּבְּעו בשמיים, ביניהם – קליסטו, ארקס, אוריון "הכסיל", הפליאדות, קסיופיה ודומיהם.
באגדה השנייה "המלך כלום" לומד הילד מה חשיבותו של האפס, ועד כמה הַסֵדֶר במִסְפָּרים הוא חשוב. ב"אחוזת ציפורני החתול" מסתבר לגיבורה, המלכה צִמְצְמַאי,שבתהליך הגדילה נדחים הזיכרונות ולא ניתן לחזור לאחור. לאגדה "אִיסְתְרָא בְּלָגינָא" אין מבוקש דידקטי, מטרתה לרמוז קצת על סגנונות כתיבה ולשעשע: נוח שורד את המבול עם כל החיות המשונות בתיבת קרטון, שדי בנייר דבק כדי למנוע מהמים להציף אותה דרך חור שניבעה בעטייה של רשלנות אחד הדיירים. כדי שכל באי התיבה לא יתקוטטו, מציע נוח שיתחרו באילתור שירים, ואמנם בזה אחר זה כל יצור (לכל אחד שם שעטנזי מצחיק), לפי כישוריו קורא שיר בפני קהל השומעים, ואלה מריעים לו בארמית ב"קִיש קִיש קַרְיָא". הרי טעימה:
 
הפטרוזיל בערוגה
היה חופשי מדאגה
עד שהבין שהחקלאי
גידל אותו בתור מלאי
של ירקות ושל צמחים
לשימושם של טבחים.
הפטרוזיל תפס מהר
שכאן צריך להיזהר,
ואלמלא היה נמלט
היה גומר בתוך סלט!
 
האגדה "על פי התהום" מספרת על פינגווין צעיר התמה על כך שהוא בן יחיד, ולכן הצטרף לשני חברים, ושלושתם יצאו אל העולם ואל סכנותיו. כיוון שהיו ביחד הצליחו להתגבר על הסכנה שארבה להם מאַלְבָּטרוס רעב ומִסֶדֶק שנבעה במעטה הקרח וחסם את התקדמותם אל הים. המבוקש הדידקטי בולט בסיפור זה קצת יותר מאשר באחרים, אך הוא בהחלט טפל לעלילה משובבת הנפש.
מה שבטוח הוא שהספר הזה לא היה עובר בשלום את מבחנו של הפמיניזם: המלכה צִמְצְמַאי ("אחוזת ציפורני החתול") מבקשת עצה מ"פלא יועץ", ולא מ"פלא יועצת", והפינגווין חִזְקִיכּוֹחַ נושא על כפיו את פִּינְגָלֶה החלשה שאיננה מצליחה לקפוץ מעל הסדק בקרח. למרות שזה לא כל כך "אין", נהניתי מהקריאה, וקצת הצטערתי שאינני בגיל אליו מיועד הספר (8- 10).
במחשבה שנייה – הגיל שלי הוא המתאים ביותר!
 
*) ראו ספרי – "שיחות עם סופרים", הוצאת קווים, 2007, עמ' 382
 
אהוד: אסיר תודה אני לידידתי נורית יובל שאיירה את ספר הילדים הראשון שלי, "לילה בגינת הירקות הנרדמים" שיצא לאור בהוצאת "מסדה" 1972. עותקיו של הספר שווים כיום מאות שקלים כ"א מאחר שהוא אזל וכנראה כבר לא יודפס יותר לעולם.