אוקטובר-נובמבר 2007
מבוא ויומן מורחב
 
מבוא
אהוד בן עזר
היחזרו המוסלמים לספרד?
שנת 1492 היתה אחת השנים החשובות בהיסטוריה הספרדית. גרנאדה, המעוז המוסלמי האחרון, נפל בידי המלכים הקתוליים פרדיננד ואיזבלה; קולומבוס גילה יבשת חדשה, אמריקה, (שחשב אותה בטעות להודו); היהודים גורשו מספרד לאחר שבערים אחדות, שאותן כבשו בהדרגה הנוצרים מידי המוסלמים, נערכו פוגרומים, וקהילות יהודיות שלמות נשמדו או התפזרו, כמו בשנת 1391 במדריד.
אך בספרי ההיסטוריה ובתודעה ההיסטורית שלנו חסרה התייחסות לעוד תהליך חשוב שמקביל לברירה שהועמדה בפני היהודים (לנטוש את ספרד או להתנצר) – והוא הסיפור של האנוסים המוסלמים, ה"מוריסקוס", אלה שגם אחרי הכיבוש היו עדיין בעלי חשיבות רבה לשליטים הנוצרים, המשיכו לבנות ולקשט עבורם, ונאנסו להיות "נוצרים חדשים" שאסור עליהם, למשל, לסגור את בתיהם כדי שיהיה אפשר לבדוק שאינם חוגגים את חגי המוסלמים. ואולם השלטון הקתולי לא האמין בהתנצרותם, ואחרי שגם התמרדו, גורשו האנוסים המוסלמים באכזריות אל מעבר לים, לצפון אפריקה. הספרדים שילמו לקברניטי הספינות עבור הטרנספר, ואלה, כדי להגביר את רווחיהם, הטביעו בים כשלושה רבעים מהמוסלמים האנוסים שתחילה קיבלו על עצמם את עול הנצרות – וכך הושמדו עשרות אלפי מי שהיו מוסלמים במקורם.
מהמאה ה-16 והלאה ספרד נקייה מיהודים וממוסלמים. ארץ נוצרית קתולית שהקימה כנסיות על מקום מסגדים ומחקה את אופיין היהודי והמוסלמי של עריה, בייחוד באנדלוּסִיָה. ביקרנו לאחרונה בערים מלגה, קורדובָּה, סֶבִיָה (סבילייה) וגרנאדה. כדי לראות שכונות וחלקים מוסלמים או יהודיים צריך הרבה דימיון וקריאה בספרים, לבד ממיבנים מונומנטאליים כמו ארמון אלהמברה בגרנאדה, שנשמר משום שלא היה כנסייה, ושימש גם את שלטון הכיבוש הנוצרי; או המֵסְקִיטָה, המסגד הענק בקורדובה, שנשמר לאחר שבליבו נבנתה כנסייה קתולית גדולת מימדים; אך עדיין ניתן לראות בחלקו הדרומי את ה"מחרב", מקום תפילת האימאם, ולשער כיצד נראה החלל העצום כאשר 40 אלף מוסלמים כורעים בו על שטיחים ומתפללים.
ודאי שאין סיכוי ואין סיכון שצאצאיהם של יהודי ספרד יחזרו אליה בהמוניהם, ושתהיינה להם תביעות דתיות לבנייה מחדש של השכונות היהודיות ושל בתי הכנסת. אנחנו גמרנו עם הפרק הזה. שונה הדבר באשר למוסלמים. לא רק המובלעות הספרדיות במרוקו מפריעות להם, ויש מהם שמדברים עליהן בטרמינולוגיה שהפלסטינים מדברים בה על פלשתינה ללא יהודים. אנשים כמוני, בעלי רגישות גבוהה לזרמי מעמקים המשתקפים בעיניים מוסלמיות, יכולים לחוש את רצון השיבה המוסלמי לערי ספרד, בייחוד באנדלוסיה. הנה שלושה "צרפתים חדשים", ערבים, לבושים בדרך של בוז להקפדה הספרדית על הופעה נאה, עומדים מול הכניסה ל"מסקיטו" בקורדובה, מצלמים בעיניים נוצצות כתובת ערבית על הקיר אך לא נכנסים פנימה. אני מרגיש בדיוק מה הם מרגישים ויודע מה הם חושבים. ואם עוד רגע אתבונן בהם, הם גם יידעו בדיוק מניין אני בא ומה אני חושב עליהם, כמו בפגישה אילמת עם פלסטיני עויין.
שלא לדבר על הכאפיות, הנמכרות בחנויות שחלק מהן בבעלות ערבית, והתיירות הצעירות מרחבי העולם העשיר, גם אם הן הולכות לעיתים יחפות ומלוכלכות, עונדות אותן לצוואריהן כצעיפים על שדיהן הצחים. שלא לדבר על מוסלמיות שהולכות בכיסוי ראש, אמנם לא עם רעלה, ועל סימטאות של חנויות ערביות שצעיריהן לבושים ברישול ונועלים סנדלים, שזה עלבון לכל גבר ספרדי שלעולם לא ייצא בסנדלים לרחוב.
מילא גירוש ספרד שלנו. אולי יותר טוב שלא נשארנו בארץ הקתולית שכנסיותיה מספרות בכמויות גדולות של צבע אדום את סיפור צליבתו של היהודי מנצרת, ואשר 90 אחוז מתמונותיהן הן קיטש גמור וחוזרות על עצמן לעייפה. יותר טוב שהתפזרנו באירופה ובצפון אפריקה וברחבי עות'מניה. לא היה לנו מה לחפש בספרד הנוצרית-בלבד שלאחר 1492.
אבל המוסלמים? לא חסר לה לממלכת ספרד כיום בעיות בצפון עם הבסקים והקטלנים, אז רק תארו לעצמכם איך היתה ניראית כיום אילו 20 אחוז או יותר מתושבי אנדלוסיה, או הארץ כולה – היו מוסלמים מדורי-דורות? האם רק שתי רכבות נוסעים היו מפוצצים לספרדים במדריד כדי שאחר-כך יעיפו בתבוסתנותם את ראש ממשלתם האמיץ שתמך במלחמה בעיראק, או שהיה עליהם להתמודד יום-יום גם עם תנועה בדלנית לעצמאות אנדלוס המוסלמית?
 
[פורסם בשינויים זעירים ביום 18.11.07, במדור "דעות היום" בעיתון "ישראל היום", תחת הכותרת "מסקנות מביקור בספרד: על הגורל המוסלמי-נוצרי"].
 
היומן
יום 1. נתב"ג-מדריד-מלגה
פרטים סידוריים
29.10.07. יום שני. 06.20 בבוקר. טיסת אל-על נתב"ג-מדריד 0395. מושבים 27AC. אל על כרטיס אהוד 1142486616367. כרטיס יהודית 1142486616368. [מוניות הדר לוד מת"א לנתב"ג. 03-9733886, 03-9711103. מחיר 2007 רק 85 שקל].
החלפת מטוס במדריד לחברת ספאנאייר. Spanair טיסת פנים מדריד-מלגה 6288JK יוצאים 15.10 – מגיעים למלגה 16.15. מזג האוויר 20-22 מעלות. קדימה 26 מעלות, המידע מהאינטרנט. ספנאייר כרטיס אהוד 117-2113124754. כרטיס יהודית 117-2113124755.
מונית למלון לאריוס במלגה, ל-2 לילות. במרכז החלק הישן של מלגה.
Larios [4 stars], Calle Marques de Larios, 2, 29005, Malaga. Hotel
+34-952-222-200
 
יומן מורחב
נתב"ג. אחייני שי במדים נאים, גבוה, עוזר לשלח אותנו למטוס ואף נכנס לרגעים אחדים לבקר אותנו. ממריאים בשבע בבוקר. קודם לכן, חילוף מקומות, יותר קדימה.
ארוחת בוקר ארוחת בריאות. מצויינת. גביע קוטג' קטן, גבינה לבנה קשה. זיתים שחורים. חמאה. דבש. מים קרים. קפה. פרילי. מיסלי. גרגירי רימונים, קוביות מלון וענבים. לחמניות טריות. סוף-סוף קיבלו שכל שאפשר בלי החביתות הנוראות והבליצ'ס חסרי הטעם.
יהודית מרגישה לא טוב. חם מדי בקטע המטוס שבו אנחנו יושבים. כאשר הדייל מצליח לגרום להגברת הקרור, מצבה משתפר. גם אני הרגשתי לא טוב בחום הרב.
פוגשים את גילה וצביקה זליקוביץ, הצלם והגרפיקאי המוכשר. אנחנו אמורים לפגוש אותם במדריד.
רואים סרט ועוד חצי סרט של פעולה. טסים כל הזמן מעל הים. אין מה לראות בחוץ למרות שאני יושב מצד צפון והשמש לא מפריעה. מעונן. טסים רוב הזמן מעל העננים.
נוחתים בנמל התעופה החדש במדריד. העיצוב מודרני ביותר. עמודים גדולים ועבים עם עיניים של רובוטים. לקראת סוף הטיסה החלו המעיים לוחצים עליי עד כדי כאב. אני לא מחרבן במטוסים כי לא נוח לי.
איך שירדנו, עוד לפני קבלת המזוודות, אני רץ לבית שימוש בנמל התעופה ומתרחשת לי תקרית מביכה. כמות השלשול עם הגזים היתה כה גדולה – בום! בום! בום!– עד כי ליכלכתי את שולי חולצתי וגם את המושב. מזל שהיה זה תא מבודד לנכים, רחב יחסית עם כיור נפרד, כך שיכולתי לרחוץ ולסחוט את כל החרא וגם לייבש קצת את שולי החולצה מול מייבש הידיים באוויר החם ולנקות סביב. אבל ההרגשה הכללית, לבד מההקלה הנהדרת במעיים – היתה די גועלית. כזאת קבלת פנים בספרד! ומדוע? הרי אכלתי במטוס ארוחת בריאות של אל על. בלי חומוס! ובראשי מזדמזמת כל הזמן שורה מפתח תקווה של ילדותי:
"אֶקְס לַקְס אַ גוּטֶע זַאך, מִאֶסְט אַ-בִּיסְל אוּן מִקַאקְט [מִמַכְט] אַ סַאך!" – אקס לקס סחורה טובה [דבר טוב], אוכלים מעט [קצת] ומחרבנים [עושים] הרבה!
הכנסתי את שולי החולצה למכנסיים ויצאתי לפגוש את יהודית המודאגת, שלא הבינה לאן זה נעלמתי זמן כה רב. הצטרפנו לגילה ולצביקה. למרבה המזל התנקיתי טוב ולא הסרחתי והם לא הרגישו ולא שמו לב ששולי חולצתי רטובים, ובתוך המכנסיים החולצה היתה עדיין רטובה לגמרי – אבל לא נפטרתי מההרגשה של הטינופת עד שלא באנו למלון במלגה והתקלחתי היטב והחלפתי בגדים.
מעודי לא עברתי חווייה לא נעימה כזו. זו אחת הסיבות שאני שונא טיסות מוקדם בבוקר. אתה לא מספיק להתפנות היטב ולרוקן את בני-מעיך, ואחר-כך סובל כל הדרך, ואם אתה מחרבן במטוס אתה אף פעם לא מצליח להתנקות כמו בחדר אמבטיה שמאפשר שטיפה, ואחר-כך מגרד לך בפי הטבעת ואתה מרגיש מטונף.
וחשבתי שאולי כדאי בכל זאת להשאיר איזה ציון לזכר המאורע יוצא הדופן שאירע לי עם נחיתתי בספרד. אמנם המלך חואן קרלוס לא הזמין אותי לנאום על השלום ולקבל פרס ולומר לגויים שהישראלים והפלסטינים אשמים באותה מידה בכך שטרם הושג השלום, אבל לפחות לוחית קטנה אפשר שתודבק בבוא היום:
"כאן חירבן האֶקְרִיטוֹר הנידח אהוד בן עזר! – שלקח שני קורסים בספרדית במכון סרוונטס בתל אביב לקראת המסע!"
 
נחזור לנ"ת מדריד. נוסעים במטרו פנימי, רכבת אוטומאטית ללא נהג, לאזור שבו נפרקות המזוודות. שתיהן מגיעות בשלום. יוצאים ועולים על אוטובוס פנימי חינם, ירוק, לנסיעה של עשר דקות לערך לטרמינל הישן של מדריד, המשמש בעיקר, אך לא רק, לטיסות פנים ארציות ואירופיות, גם הוא גדול מאוד ושימש כנמל התעופה הבינלאומי של העיר עד שבנו את החדש.
אוכלים בטרמינל לחמניה יבשה עם פרוסת חמון וגבינה צהובה. יהודית לוקחת בירה ולי כוס קולה גדולה עם קרח. הכריך רחוק מאוד מהבאגט הצרפתי (ואולם בהמשך ניווכח כי הלחמניות הספרדיות הן ממש מצויינות).
עולים למטוס קטן יותר של חברת ספאנאייר. בנחיתה של מטוס "אל על", כמו גם בהמראה עכשיו, לא רואים את מדריד מלמעלה כי העיר רחוקה. ספרד מלמעלה לא נראית מעניינת. היא די צחיחה עם כתמי עצים וחורשות פה ושם. טסים פחות משעה ויהודית שוב חשה ברע, אולי בגלל כוס הבירה ששתתה, והיא קרובה להתעלף. כך היה גם במטוס "אל על" עד שביקשנו להגדיל את הקירור, כי בקטע שבו ישבו צביקה וגילה היה ממש קר והם כלל לא סבלו בטיסה. איכשהו יהודית התגברה. במשך הטיסה מגישים שתייה, אבל רק בתשלום. החלטנו לוותר כי מים היו איתנו בבקבוק.
נוחתים במלגה כמו באילת. המטוס ממשיך מעל הים, עושה סיבוב פרסה חזרה כלפי היבשה ונוחת.
לוקחים מונית למלון. פחות מעשרים יורו. מלון נחמד מאוד עם מראה למדרחוב המרכזי. "לאריוס הוטל" ברחוב המרקיז מלאריוס. שלושה כוכבים. מומלץ מאוד-מאוד הגם שהוא צנוע ומוצנע. בחדר ישנם מקרר. כספת. מערכת להכנת קפה ותה עם שקיות מסוגים שונים. השירותים עם אמבטיה. מהחלון רואים את המדרחוב מרקיס דה לאריוס, שהוא רחוב הקניות הראשי של העיר, וכיכר קונסטיטוסיון, ולמרות המיקום המרכזי, אין רעש.
נחים קצת, ולאחר רחצה יוצאים לערוך טיול כל עוד אור, ומאוחר יותר גם מוצאים מסעדה בשם "לה דהסה רסטורנטה", La Dehesa, הנמצאת ברחוב לה בולסה 3, טל. 952-21-21-32. רחוב קטן יחסית שאליו מגיעים מהמדרחוב המרכזי מרקיז דה לאריוס, בפנייה שמאלה, כשפניך למטה לכיוון הים. אנחנו יושבים בחוץ, מחשיך. מרק עגבניות מעולה שכמותו לא אמצא עוד בהמשך הטיול, צלעות טלה בגריל, בינוני, כי יש הרבה שומן ומעט בשר. סנגריה מרווה וטעימה. וכן סוגי מקלות אפויים שאם איני טועה ניתנו במקום לחמניות.
החשבון המדוייק:
2 כוסות גדולות של סנגריה, 3 יורו.
1 קוקה קולה (היה ערב חם מאוד) 1.8 יורו.
1 מרק עגבניות, סוֹפָּה טומאטה, 4 יורו.
1 מרק חריף ליהודית, סופה פיקאדיל, בסגנון אנדלוסי-ספרדי עם חתיכות בשר, 4.6 יורו.
2 מנות לחמים, 1.7 יורו.
1 מנה של צלעות טלה בגריל, Chuleta Cordero, 15.9 יורו, מנה עיקרית אחת לשנינו.
ס"ה 31.5 יורו, שיחד עם הטיפ ודאי היו 35 יורו שהם לפי השער הממוצע של אז (6 שקלים ליורו) כ-210 שקלים. מחיר לא זול לארוחה שהיתה בה רק מנה עיקרית אחת, אף כי הסנגריה ומרק העגבניות היו יוצאים מן הכלל ורק בגלל המרק כדאי לחזור.
חוזרים למלון ונרדמים מוקדם מאוד בגלל העייפות של הטיסות, וכמעט גם לא ישנו בלילה הקודם בתל אביב.
תם יום ראשון בספרד.
ט.ל.ח.
המשך יבוא [נקי יותר]
 
 [אזהרה: פרקי יומן אלה אינם נחשבים חלק מן הפרוזה העברית הקאנונית וכל הקורא בהם קורא על אחריותו-הוא בלבד]