לֹא קָרוּא
אַךְ לֹא בִּלְתִּי מַפְתִּיעַ
הוּא חוֹזֵר פִּתְאֹם, שוֹקֵק וָעָז, לִנְקֹש
עַל תֻּפִּים שְחוֹרִים שֶל לַיְלָה וּמַרְתִּיעַ
אֶת הַשֶּקֶט. אֵיךְ קוֹרְאִים לְךָ? מַלְקוֹש?
 
לֹא קוֹרְאִים לִי, וּבִפְרָט שֶתָּם לִגְווֹעַ
הַמַּלְקוֹש כְּבָר לִפְנֵי חֹדֶש. לֹא נִבָּא
שוּם חַזַּאי כִּי אֶתְקַמְבֶּק לִי וָאָבוֹאָה.
לֹא, אַף פַּעַם לֹא קוֹרְאִים לִי. אֲנִי בָּא
בְּעַצְמִי, בְּלִי יִפּוּי-כֹּחַ מִגָּבוֹהַּ,
אַךְ בְּכֹחַ,
מִגָּבוֹהַּ,
אַדְרַבָּא.
 
וַאֲנִי אוֹמֵר לָאָרֶץ שֶפָּתוּחַ
הוּא רַחְמָהּ אֲבָל גְּשָמֶיהָ קַמְצָנִים:
כֵּן, הַלַּיְלָה כָּל גּוּפֵךְ אֵלַי רָתוּחַ
וּמֻזְרָע בְּשִטְפוֹנַי הַחַרְמָנִים
כִּי אָמְנָם הָיְתָה עֶדְנָה לִי, זֶה בָּטוּחַ,
אֲבָל לֹא אַחַר בְּלוֹתִי. בְּשוּם פָּנִים
 
לֹא זָקְנְתִּי כְּלָל. לְהֶפֶךְ. עוֹד שוֹאֵן לִי
אֵיזֶה אוֹן חָדָש שֶל סְטָמִינָה פְּרָאִית.
כָּךְ שֶאִם סוֹפְסוֹף חָשַבְתּ, גְּבִרְתִּי, שֶאֵין לִי
מַה לּוֹמַר יוֹתֵר
תַּסְכִּימִי
שֶטָּעִית...