אוקטובר-נובמבר 2007
 יום 2. מלגה
פרטים סידוריים
30.10.07. יום שלישי. מלגה. הוזמן עבורנו סיור מודרך לאתרים ההיסטוריים של מלגה. שעתיים וחצי. הקתדרלה ומבצר אלקאזבה. משוררים: שלמה אבן גבירול. משה אבן עזרא. יהודה הלוי (נולד בטודילה).
 
יומן מורחב
ארוחת בוקר נהדרת במלון "לאריוס": בין שאר המטעמים גם פלחי אננס טרי, מלון, אבטיח, קיווי, רק פרוסות הבקון מטוגנות באופן בינוני, רכות ושמנוניות מדי, ומתברר גם בהמשך שהספרדים נמנעים מלטגנן היטב כך שתהיינה פריכות (קריספי) ושחומות. ועוד במזנון החופשי שלל גבינות. ריבות. מיץ תפוזים טרי אמיתי. לחמניות טריות קשות קרום מלבר ואווריריות מלגו. והכול בשפע. קפה טוב. רק שאין זכר לירקות וגם לא לדגים מלוחים, מעושנים או כבושים, כמו בבתי המלון בישראל. אנחנו סועדים היטב, להמשך היום.
אחרי הארוחה עורכים טיול קצר לשוק המרכזי של הבשר, הדגים, הפירות והירקות, הנמצא במרחק לא רב מהמלון. מעניין מאוד ושופע חיים. יהודית מצלמת ומצטלמת. העגבניות ממש יפות, כרסתניות, אני ממש מוקסם מהן כי בארץ כבר זרקו את הזנים האלה לעזאזל. רק המלפפונים כאן עלובים. פירות הים ערוכים בשפע צבעוני ועליז, ועשרות דגים טריים, אינני יודע מאיזה סוג, מונחים כשהם מקופלים כפרחים באמצעות קיסם דק ויוצרים מראה מרהיב של יופי טבעי וגם מלאכותי. את הפירות והירקות אני בוחן ביסודיות בכל עיר וארץ כדי ללמוד על מינים וזנים חדשים ולהשוות למיבחר ולטיב בארצנו.
במדריך כתוב – Mercado Central – השוק המרכזי, המקורה, על מאות דוכניו [הגזמה] המציעים פירות וירקות, גבינות, בשר ודגים, הומה ככוורת. שאגות המוכרים, המשמשים גם כמקדמי מכירות לתוצרתם, מזכירות את הרעש והמהומה בשווקים אצלנו [מוגזם]. גם הרצפה הדביקה "מתאימה" יותר לישראל, לא לאירופה [מוגזם]. המיבנה הוקם במאה ה-19 ושולב בשער מורי מהמאה ה-14 שדרכו היו פונים ממרכז העיר העתיקה לעבר הנמל.
יהודית מצלמת בדוכנים תבניות מתכת מלבניות גדולות מלאות סוגים שונים של שרימפס ורדרדים, טריים, והיא מצטערת שאין לנו אפשרות להכין אותם בבית. מוכר דגים קירח, שעיר חייכני ושחור עיניים, נותן בידה סכין ענקית שקתה עטופה במפית-נייר לבנה ואני מצלם את שניהם בחברותא על שולחן הדגים. שניהם נראים משום-מה מאושרים. אני, חרף שני הקורסים שלקחתי במכון סרוונסט, לא מצליח לדבר ספרדית כי יוצא לי צרפתית. ואילו יהודית, בעזרת שיחון עברי-ספרדי, מסתדרת עם כל מקומי.
יש הרבה אסתטיקה בתצוגות הדגים. בדוכן אחד הם קשורים באופן דקורטיבי, זנב לחרטום, ובדוכן אחר זר ענק של דגים מעושנים בקופסה עגולה גדולה, תאווה לחיך.
 
חוזרים למלון, ובעשר ושלושים נפגשים עם המדריך המקומי חוסה לטיול מודרך רגלי בעיר שמישכו כשלוש שעות. אנחנו עוברים על פני הכנסייה שבה הוטבל פיקאסו התינוק בשנת 1881. עומדים בכיכר המלבנית מרסד מול בניין שהיה פעם בית משפחתו ובחזיתו יש מבקרים רבים. עוברים בתחום הרובע היהודי לפני מאות שנים, שאין לו שום זכר כיום לבד מפסלו החדש-יחסית שלמה אבן גבירול, שנולד במלגה בשנת 1021 ומת בגיל שלושים ושבע. אמנם, כבר בצעירותו עבר להתגורר בסרגוסה ובה גם רכש את השכלתו הרחבה ביהדות, בספרות הערבית ובתרבותה, בפילוסופיה ובמדעים. בשנת 1969, במלאת 900 שנים למותו, הציבה כאן עיריית מלגה פסל ארד לזיכרו, דומני מעשה ידי פסלת אמריקאית, והוא ניצב בפינת גינה קטנה שיש בה הרבה עצי תפוז ירוקי עלים ונושאי פרי תפוז מר, פירות עגולים, כתומים, שלפי דברי המדריך חוסה – מטעם העירייה קוטפים אותם עוד מעט, בסוף העונה, ומייצאים לאנגליה, שם הבריטים מכינים מהם את המרמלדה המפורסמת שלהם, ריבת התפוזים המרים.
ואני שואל – למה לא אצלנו? הנה במושבה שלי, שהיתה במחצית הראשונה של המאה שעברה מושבת הפרדסים הגדולה בארץ, לא נותר אפילו פרדס גדול אחד אלא שיירים של עצים, חלקם בחצרות של כפר מעש. והרי היה אפשר לקשט את כל שדרות ערינו בעצי הדר מרים שאינם למאכל, כמו החושחש או התפוז המר האנדלוסי, ולעצב אותם כך שיצמחו לגובה כעצי השדרות במלגה. הלא אין עץ ים-תיכוני וירוק-תמיד מתאים ויפה יותר לישראל. עלי הזיתים עצובים לעומת הירוק של הציטרוסים, ואין מוסק אותם כשהם עצי-נוי. ואילו הפיקוס הבנגלי הוא צרה צרורה מאז שבאה ארצה הצרעה המפרה את פרחיו ומאז פירותיו הדביקים מצטברים כשכבת דבק על המדרכות ודופקים את המכוניות שנואלו לחנות תחת הפיקוסים.
 ואני חוזר לגינה של אבן גבירול במלגה, שיש בה גם דקלים, והיא נמצאת מול שרידי התיאטרון הרומי, שפרוש לרגלי הגבעה שבמרומיה המצודה, אלקאזבה. והכל שטוף שמש ובמזג-אוויר נפלא, לא קר ולא חם מדי. ואני כל כך רוגז שאני חוזר ושואל – למה בערי השרון, מחדרה עד גדרה, לא יכלו לטעת שדרות של עצי חושחש או זן אחר של תפוז מר, במקום הגללים שמטילים כל קיץ עצי הפיקוס הבנגלי שהם כביכול עצי נוי ללא בעיות של פרי? מה מתאים יותר לישראל מאשר שדרות של דקלי ואשינגטוניות ובעיקר עצי תפוז? (הם הרבה יותר שמחים וירוקים ואופטימיים מהזיתים שנכנסו לאופנה גם כעצי נוי בערים). רק תארו לעצמכם את הריחות הבשומים באביב, עם פריחת ההדרים בלב הערים. ריח שפעם היה עולה מן הפרדסים, שאינם כבר, אל בתי המושבה.
דבר אל העצים ואל האבנים!
אנחנו מצטלמים ליד הפסל של שלמה, הלבוש גלימה, לראשו כיסוי-ראש רבני, מצנפת בסגנון ספרדי, והוא כפוף-מעט ומבטיו כלפי מטה. וכשאני נשאר לבד בחברתו אני מניח יד שמאלי על כתפו הימנית, מאחור, ועולה בדעתי לספר לו כי פרנסי העיר תל אביב, אשר לא קראו בשירת ספרד מיום שסיימו את בית הספר ואולי גם לא קראו בה מעודם (או לא סיימו את בית הספר) – נדהמו לגלות כי הוא, שלמה, שאחדים משיריו המכובדים מעטרים כה יפה את חלונות-הראווה שב"מגדל המאה", הוא בניין השק"ם-לשעבר, ברחוב אבן גבירול הקרוי על שמו – הוא גם זה שכתב שירי חשק לנערים צעירים, שאותם הוא מכנה "עופרים", ובשירים הוא משבח את אברי-מינם הזקופים וגם מוצץ את דדיהם ומי יודע מה מצץ להם עוד, וכדי לאשש את דבריי אני מוציא את הספר הדק של טובה רוזן "שירת החול", שלקחתי איתי לדרך, וקורא באוזניו שורות אחדות מתוך שיר שלו:
 
אָמִיר אֲשֶׁר הֶאְמִיר לִבִּי בְּנִצָנָיו,
וְּסְעִיף הֲדַס נָטַע חֵשֶׁק בְּרַעְיוֹנָיו,
עוֹמֵד כְּעַמּוּד שֵׁן, יָפֶה בְּעֵינֵי כֹל
חָשׁוּק, וְכַחוֹשֵׁק דַּלּוּ מְאֹד מָתְנָיו,
... לֶחְיוֹ כְּתַפּוּחֵי זָהָב בְּמַשְׂכִּיוֹת
כֶּסֶף, וְהַדָּבָר דָבוּר עָל אָפְנָיו,
... דָּדָיו כְּרִמּוֹנֵי זָהָב מְחֻשָּׁקוֹת
זָהָב, וּמִי יִתֵּן אָמֹץ בְּרִמּוֹנָיו!
 
פסל שלמה אבן גבירול מדבר אליי כמו הקומנדטורה ב"דון ג'יובאני" של מוצארט (כידוע מוצארט הוא המלחין היחיד שאילו חי עדיין היה יכול להתחרות במלחין הישראלי הפורה גיל שוחט, שמרצה בביטחון גמור גם על דברים שאינו יודע, ומלחין את רוב יצירותיו באותה צרימה) – אבל שלמה מדבר בקול חלש – מתנצל ואומר שחייו הקצרים היו קשים ורצופים סבל. בעודו צעיר לימים התייתם ונותר יחידי בעולם, ללא אחים ואחיות, וללא תמיכת משפחה. מחלות שונות פגעו בגופו החלש ולא הירפו ממנו עד יומו האחרון. בעיקר מענה אותו מחלת עור קשה, ונגעים אלה עשו כלה ונקם בגופו. תקופות ממושכות רותק לביתו ונמנע ממנו לבקר גם את ידידיו ומיטיביו המעטים. הבדידות יסרה אותו והוא חש עצמו מנותק מן העולם ומחברת אנשים, חדרו היה כלאו ולא היתה תרופה למצבו.
"ועכשיו תגיד לי," הוא לוחש לי, "איך בגופי המעונה, כאשר גם לאישה לא נשקתי מימיי, היה אפשר לי לקיים יחסים עם נערים יפים? וכי יכולתי, במצבי הנדכא והמגרד, להרשות לעצמי אפילו לערוג עליהם?!"
"שלמה," אני אומר, "העניין כלל וכלל לא פשוט. פרנסי העיר תל אביב, שגילו באיחור של יותר מתשע מאות שנים את אהבתך לנערים, החליטו לשנות את שם הרחוב הקרוי על שמך לרחוב המשוררת אסתר ראב, שאגב גם היא אהבה מאוד גברים. תחילה רצו לקרוא לרחוב על שם המשוררת יונה וולך, אבל מתברר שכבר קראו על שמה רחוב כי היא חשובה יותר מהמשוררת אסתר ראב."
"איך ייתכן הדבר?" אמר שלמה, וממש שמעתי מתוך פסל הארד את עצמותיו הפריכות מתחככות זו בזו בתסכול וכעס. "והלא חוכמת סופרים ממש תסרח על כך! שמעתי שאחד האידיוטים העוסקים אצלכם בחקר הספרות קבע שניתן לדמות את השירים של אסתר ראב לשיריי!"
לא ידעתי אם זו מחמאה לדודתי אחות-אבי על השוני, או עקיצה של ביטול משום שעזבה את החרוז. "ייתכן גם ייתכן," אמרתי, "ולא רק אידיוטים אלא רבים אצלנו גם הדגנראטים בחקר השירה – אבל לא בזה העניין, שלמה, כי הנה, בשומעם על כוונת העירייה – החליטו מארגני 'מצעד האהבה' השנתי להתנגד לכל שינוי בשם הרחוב שלך – אבן גבירול, ואפילו לאמץ אותך למצעדיהם הבאים יחד עם הרחובות הקרויים על שמות משוררים ספרדים נוספים שהיו חובבי נערים כמשה בן עזרא ושמואל הנגיד. תאר לעצמך – הומואים וטרנסוורסיטים ערומים-למחצה, מאופרים ומקועקעים – מתנועעים על משאיות הרמפה כשהם מדביקים לסנטריהם זקנים ומתחפשים לדמויותיכם כיהודים ספרדים מכובדים – אשר מצד אחד מתנגדים לפגיעה בכבודם של משוררים ספרדיים ולמחיקת שמם, ומצד שני עדיין לא בשלו וגם אינם מוכנים לתמוך בכך שרחובות ייקראו על שם משוררים שנחשדו בפדופילייה, אפילו הם מיהודי ספרד! ואם היית בטובך מבהיר לי את העניין הייתי פועל במרץ לכך שלא יסירו את שמך מרחוב אבן-גבירול שלך!"
"אנא, במקום להרצות לי דברי הבל, שמע היטב לדבריי והגד אותם גם לאחיך בארץ מזרחכם." כאן היתה הפסקה כלשהי, "אפילו לאונן לא יכולתי," נאנח שלמה, ופסלו הרזה והשחוח-מעט נראה זקן מאוד ממיספר שנותיו, "כפי שכבר כתבתי בשירי 'עזוב הגיון', עוד בהיותי בן שבע-עשרה:
"'וְהִנֵּה הֶחֳלִי בִּלָּה בְשָׂרִי / וְהִכְאִיב לֵב וְהִבְהִיל רַעֲיוֹנִים / וְאֶתְגּוֹלֵל בּצִירִים עַל יְצוּעִי / כְּמִתְגּוֹלֵל עֲלֵי קוֹצִים וְצִנִּים...' –
"ואתה, על נערים ורחובות שואל אותי? מה לי רחוב ומה לי נער! הלא אני, כבר אמרתי לך, ריח רע עולה מפי. לאישה לא נשקתי מימיי. הנה, תן לי את הספר ואקרא לך מתוכו את שירי על תמר, אשר מעודי גם לא נגעתי בה, רק בשרי אליה סמר כאשר הגירודים תקפו עליי כאיוב בשעתו, וכל אבריי לקחו חלק בגירוי הנורא, שלא הביאני אפילו לידי פורקן כי גם ההורמונים שלי נפגעו מהפסוריאזיס אשר את בשרי איכל:
 
אַמְנוֹן אֲנִי, חוֹלֶה, קִרְאוּ אֱלֵי תָמָר,
כִּי חוֹשְׁקָהּ נָפַל בְּרֶשֶת וְגַם מִכְמָר
רֵעַי מְיֻדָּעַי, אֵלַי הֲבִיאוּהָ,
אַחַת שְׁאֵלָתִי מִכֶּם אֲשֶׁר אֹמַר:
קִשְׁרוּ עֲטֶרֶת עַל רֹאשָׁהּ וְהָכִינוּ
עֶדְיָהּ, וְשִׂימוּ עַל יָדָהּ בְּכוֹס חָמָר,
תָּבוֹא וְתַשְׁקֵנִי, אוּלַי תְּכַבֶּה אֵשׁ
לִבִּי אֲשֶׁר בִּלָּה בְּשָׂרִי אֲשֶׁר סָמַר."
 
היה לי כל כך לא נעים על כי סחטתי משלמה וידוי אהבה קורע לב שכזה, ושאלתיו אם אפשר לעשות משהו עבורו, אפילו שחלפו כבר 938 שנים פחות או יותר מאז עזב אותנו לעולם שכולו טוב; יצא כשהוא מתחנן לאלוהים שאם יצאה הגזירה להמיתו, יבטלנה, וישים את מחלתו ותוגתו כופר נפשו כי טובים הסבל והמחלה מן המוות כי "וטרם בוא צרי גלעד – וימות / אנוש נכאב אשר נפשו נגופה."
והוא ענה מיד ואמר שאין לו בקשות וטענות. הנה רואה אני שמשפצים את פסלו בגן והוא מוקף פיגומים לשם ביצוע העבודות, ונוח לו שסוף-סוף הוא נמצא באור שמש לפחות חלק מן היום, ורואה אנשים שמבקרים אותו, ואין הוא בודד עוד וכלוא במחשכי חדרו, ויתירה מכך – ומאז שגופו הפך ארד כבר גם לא מגרד לו.
כדי לשמחו הוספתי ואמרתי לו כי רחוב אבן גבירול הוא כיום אחד הרחובות המרכזיים והנוחים ביותר בתל אביב, יש במדרכותיו מחסה משמש בקיץ ומגשם בחורף, ולכבוד יובל המאה של העיר, גם אותו משפצים. והוא נודע בבתי הקפה ובמסעדות שלו, שהומים אדם כל שעות היום, ובערבים מבלה בהם בשקט ובנימוס רב הנוער העברי הרעב, וגם בית העירייה שוכן בו, ולמרבה הצער גם האנדרטה לזכר רבין, שנרצח ברחוב הקרוי על שם שלמה, ועתה שכנים הם כי הכיכר הגדולה ששמה היה עד ימי הרצח כיכר מלכי ישראל קרוייה מאז כיכר רבין ברחוב אבן גבירול. וככה נפרדתי ממנו לשלום כי המדריך חוסה ויהודית, שמאוד מצאה חן בעיניו – כבר חיכו לי בקוצר רוח במדרכה ממול, מעל שרידי התיאטרון הרומי.
 
(בערב אני שב וקורא בספרה של טובה רוזן "שירת החול", בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 1997, שבו קראתי לפני הנסיעה כדי לערוך חזרה כללית על שירת ספרד העברית, שאותה לא למדתי מימיי לבד מפרקים אחדים לבגרות, ואז גם לא הערכתי אותה ביותר. וכי מהי לעומת "כוכבים בחוץ"? רוזן מציעה פירוש קצת יותר שמרני לשיר של שלמה. לדבריה, לא פחות משירי אהבה לנשים היו נפוצים, בשירת החול העברית בספרד, גם שירי אהבה לגברים צעירים. העופר הצעיר ודק-המותניים מדומה לענף דקיק המנץ ניצנים, ולחילופין – לעמוד שיש זקוף ובוהק; גם יופיו, כיופייה של האישה, מתואר כצירוף של היופי הצומח בטבע – "תפוחים", "רימונים" – ושל היופי ה"מלאכותי" – כסף וזהב! (עמ' 116-117). מדובר בסוג של שירים הקרוי בשירה הערבית בשם תכשיט או קישוט והם בעלי צורה ונושא קבועים ואין עיסוקו של המשורר בהם מוכיח ולא כלום על חיי היום-יום שלו והעדפותיו המיניות אלא על יכולתו הפיוטית).
 
חוסה מסביר לנו על כיכרות העיר החשובות. אחת מהן, כיכר הקונסטיטוסיון, נמצאת ממש ליד המלון שלנו, ובמרצפותיה חקוקים פרקים מההיסטוריה שהעניקה לה את שמה. מבין השאר הוא מציין את כיכר הגנרל טוריחוס ואת כיכר מרסד, אשר בבית מס' 15 בה נולד בשנת 1881 פאבלו פיקאסו.
אני מצטלם איתו על רקע דקלים ועצי תפוז לא רחוק מהפסל של שלמה.
עולים במעלית לאַלְקָזָאבָּה, הקרוי בשפות אחרות סיטאדל או פורטרס. מקבלים הסבר ממצה על תולדות המבצר-הארמון ועל שיחזורו. מכאן רואים את הנמל ואת הים התיכון, הנמצא כאן מדרום לנו. הנוף מרהיב. חוסה מסביר כי כל החלק הנמוך של העיר התחתית נלקח מן הים במאה ה-19, כלומר מולא עפר וסלעים והוגבה לעומת קו המים, וכך הנמל הוא של מים עמוקים מאוד, ואכן עוגנות בו שתיים או שלוש ספינות קרוז שהן בעלות גודל וגובה מדהימים, ובנויות לפחות כשש קומות של סיפונים לגובה.
למעלה, בגנים של אלקזאבה יש הרבה שיחים ריחניים של עלי דפנה. חוסה המדריך הוא אדם מאוד נחמד. יהודית מוצאת חן בעיניו. כבר אמרנו? המצודה נבנתה במאות השמינית והתשיעית לספירה, כאשר נמל העיר שימש כנמל הראשי של הממלכה המורית המוסלמית. המצודה שימשה כחומת מגן מפני פשיטות של פיראטים. בשנים 1057-1063 נבנה בה ארמון ששימש מקום משכן השליטים. ב-1487 נכבשה העיר על ידי הנוצרים. באחד משערי המצודה נם ערכו את המיסה הראשונה לאחר הכיבוש מידי המוסלמים, ואת השער כינו פוארטה דל קריסטו. המלכים הקתוליים איזאבל ופרננדו, שאיחדו את ספרד כולה תחת כתרם, (וגירשו את היהודים, ובתקופתם גילה קולומבוס את אמריקה, ואשר את פסליהם אנחנו עתידים לראות בכל עיר) – התגוררו בארמון תקופת זמן לאחר כיבוש העיר.
במאה ה-19 המצודה ניטשה והוזנחה. רק בשנת 1931 היא הוכרזה אתר לאומי, שוקמה בחלקה, לא כולה, והפכה לאתר המעניין ביותר בעיר, עם שני פאטיו מעוטרים בסגנון מורי מהמאות ה-11 עד ה-15, מוזיאון ארכיאולוגי של המצודה לדורותיה, וכמובן הנוף הנהדר הנשקף לעבר הגנים במצודה עצמה ולמרגלותיה, העיר והנמל. כדאי עוד לציין כי ביום שני המצודה סגורה, וכי הכניסה היא בתשלום. לא להחמיץ!
אני מצטלם ממרומי המצודה וברקע חומתה המבוצרת, הצמרות הירוקות של הגנים, והנמל הגדול שבו עוגנות ספינות קרוז רבות קומות על רקע הים הכחול, וגם מנופים רבים המלמדים על פעילותו המסחרית והתחבורתית הנמשכת מאות שנים.
 
לאחר שאנחנו יורדים ברגל במדרגות רבות מאלקזאר דרך טראסות של גנים, סלע טבעי מרשים ביותר ואליו ומעליו צמודות חומות המבצר – אנחנו מבקרים בקתדרלה של מלגה, אשר לאחר השוואות, בהמשך הטיול, נראית לי היפה ביותר מכולן. אנחנו מקבלים הסבר ממצה על פינות רבות בה. העתק של פסל הפייטה מרומא, אך החיקוי הפוך בזווית שבה שוכב ישו בזרועות אימו. ראש סנט פטר הכרות. עמודי אבן מיוחדת, אגאתה. אבן חומה-אדמדמה קורנת אור מתוכה ואין שום צורך לפסל בה כי לעמודים עצמם יש חיים מדהימים משלהם.
לקתדרלה יש רק מגדל פעמונים אחד, מרובע, עם צמדי עמודים גבוהים ומסוגננים בזוויותיו, וכיפה עגולה עם צ'ופצ'יק בקצהָ, כמו פיטמה זקורה, והיא צופה אל פני המפרץ, העיר ושיפולי הגבעות הירוקות היורדים אליה. המגדל השני, שהיה אמור להיות תואם לו בפינה הדרומית, בכיוון הים, לא נבנה מאחר שהכסף שנאסף לשם בנייתו נשלח כעזרה למושבות הספרדיות בארה"ב במלחמתן נגד המושבות האנגליות במלחמת העצמאות האמריקאית. הוחלט גם שלא לבנותו כדי להנציח את הסיבות לכך.
ואילו במדריך העברי מובאים פרטים קצת שונים. הקתדרלה נבנתה בשנים 1528-1783 בסגנון הרנסאנס, על חורבות מסגד מורי. למעשה בנייתה לא הושלמה עד היום. הקרן למימון הבנייה אזלה ולכן חלקו גדול של המגדל הדרומי, מבין צמד המגדלים התאומים, לא נבנה. המקומיים מכנים את הקתדרלה כ"גברת בעלת זרוע אחת". מקום המקהלה, עליו אכן התעכבנו, מושך תשומת לב. ספסליו מעוטרים ומגולפים, מעשה ידי האמן פדרו דה מנה, בן המאה ה-17.
אולם התווך הגדול ושני מעברי הצד שלו הם בעלי כיפות מעוטרות, הנתמכות בעמודים קורינתיים. ממרומי המגדל נשקף נוף העיר והסביבה. הקתדרלה נפגעה קשות במלחמת האזרחים, שוקמה והוכרזה כאתר לאומי. חזיתה שוקמה פעם נוספת ב-1999. את התופעה של הפיכת מסגד לכנסייה או לקתדרלה, או בניית כנסייה על חורבות מסגד, אנו עתידים לפגוש בכל אחת מערי אנדלוסיה האחרות שאליהן נגיע. למעשה, אלמלא שימרו הספרדים הקתולים חלק מהמצודות והארמונות והמסגדים באנדלוסיה, תוך כדי אימוצם לצרכיהם השלטוניים והפולחניים, לא היה נותר כמעט מיבנה בעל ערך מן התקופה המוסלמית, משום שמרבית המסגדים הוחרבו כליל בידי הכובשים הנוצריים.
אולי בגלל אישיותו המיוחדת של חוסה המדריך, הסבריו המאלפים, והפְּנים היפה והעשיר כל כך של הקתדרלה במלגה, היא נחרטת בזיכרוני כאחת משכיות החמדה של הטיול, וחבל שלא יכולתי לרשום בו-במקום יותר פרטים מהסבריו המרתקים של חוסה.
 
אנחנו מסיימים במסעדה נחמדה שיש בה מנות טאפאס טעימות, ואשר אליה מוביל אותנו חוסה. היא נמצאת בסימטה קטנה שמתחברת מצפון לרחוב הצר שמוביל מהכיכר שליד הקתדרלה עד לכיכר הקונסטיטוסיון, אשר המלון שלנו נמצא בפינתה הדרומית-מזרחית. שם המסעדה הנחמדה: Podegas Quitapenas, היא נוסדה בשנת 1880 ונמצאת בפינת רחוב, יותר נכון סימטה – Pasaje Chinitas 5, טל. 290-04157. המדריך שלנו קרא לה בשם קצת שונה – Rest. Chimitas – ואפשר לזהותה על פי הקהל הרב, רובו גברים, שמתגודד סביבה ובתוכה עם כוסות יין או בירה ומנות טאפאס מטוגנות של פרי ים. מומלץ מאוד בשעות הצהריים.
מה אוכלים במסעדת צ'ימיטאס (או פודחאס קוויטאפֶּנאס)?
טפאס: מנה גדולה אחת של רסס קאלאמארי זעירים מטוגנים, Pez Platino, 4.20 יורו. ואילו לפי מה שרשמנו בפנקס הקטן מפי חוסה: מנת הקלמרי הזעירים המטוגנים בציפוי דק: Chamquetes.
מנה אחרת – לביבות שטוחות ועגולות ודקות ופריכות של שרימפס זעירים ובצק, כמו לביבות תפוחי-אדמה, Tortita Camarones, והלביבות כל כך טעימות שאנחנו מזמינים עוד מנה, יחד 2.6 יורו. ושוב, רושמים בפנקס הקטן מפי חוסה כדי לזכור: הלביבות עם שרימפס הקטנים: Torta de Cauaromes.
אגב, פתקי הקופות עם הפירוט, שאותם אנחנו שומרים לשם התיעוד הקולינארי, מודפסים בספרד בצורה מאוד מרושלת, ולאחר שאתה מקפל אותם פעם ופעמיים או סתם מניח בארנק, חצי מהמודפס בהם נמחק, ולכן ייתכן שיש לנו שגיאות בציטוט שמות המאכלים או שלא רשמנו נכון מפי חוסה.
3 כוסות יין מלגה מתוק אדום, שיהודית התאהבה בו והמשיכה לחפשו בכל הארוחות הבאות, 4.2 יורו. במדריך העברי נכתב שיין מלגה, שהוא יין מתוק, מיוצר בכרמים המקומיים, הגדלים על מורדות הגבעות המקיפות את העיר, והוא משמש כאפריטיף, יין קינוח. מילדותי אני זוכר שהיו מייצרים יין "מלגה" בארץ, כמו גם "אליקנט" ו"קוניאק" ואולם מזה שנים רבות שהשמות הללו מותרים בשימוש רק באזורים המקוריים, וכאשר יהודית ביקשה "יין מלגה" מתוק בערים אחרות באנדלוסיה ובמדריד, היו לו תמיד שמות אחרים. אני כבר מזמן מאסתי במקצת ביין האדום ה"יבש" וגיליתי את המוסקט הלבן, המתוק והחזק של יקבי רמת הגולן, והוא עדיף בעיניי על היינות ה"חמוצים" האדומים, אף כי הוא כביכול רק יין לסיום הארוחה.
אנחנו מזמינים את חוסה המדריך, על חשבוננו. ס"ה 11 יורו לכולנו (כ-66 שקל). נפרדים ממנו במתן טיפ של 5 או 10 יורו, זאת למרות ששכרו שולם מראש במסגרת הטיול. סוכנת הנסיעות הבריטית ניקולה, שאירגנה לנו את הטיול, לא הכירה אותו אישית אלא ביקשה מדריך מלשכת מדריכי התיירות של מלגה, ושם יש להם תור פנימי משלהם, ושלחו למזלנו אותו.
ולעניין אחר: חמון (ז'מבון, ובעצם פרושוטו) מעולה שעליו המליץ בפנינו בחום חוסה: Jamon de Pata Negra
ואם מישהו מהקוראים עומד לבקר במלגה ורוצה לזכות בהדרכתו המצויינת של חוסה, כמונו שזכינו, וגם להיפרד ממנו במסעדת הטאפאס הפינתית הנהדרת, הנה לכם שמו המלא וגם מיספר הטלפון שלו:
Jose Gomez Baizizoso, Tel 952-21-91-85, Movil: 620-12-79-94
 
כבר צהריים מאוחרים. אנחנו חוזרים עייפים למלון לישון ומזלנו שהוא נמצא במקום כה מרכזי בעיר.
 
אחר הצהריים קופצים למוזיאון פיקאסו. מעניין. חוש הומור מדהים, בעיקר ברישומים. אך לעיתים חוזר על עצמו יותר מדי ומאבד את הרעננות. כמו במוזיאון בברצלונה, שבו ביקרנו לפני יותר משלושים שנה, גם כאן יש חלק רב של פיקאסו המוקדם על תקן של צייר אימפרסיוניסטי מחונן. מומלץ.
Museopicassomalaga
Palacio de Buenavista
C/ San Agustin, 8
(34)902 44 33 77
 
חוזרים די מהר למלון כי בשעה שש באה לבקר אותנו הסוכנת האנגלייה ניקולה רייט עם בעלה השני הצעיר ממנה בעשר שנים, אנחל, שהגיע לבריטניה מאורגוואי. היא אזרחית בריטית שעבדה באנגליה בין השאר בתור שף של מסעדה צרפתית, וגם כזמרת! אנחל החל את הקריירה שלו באנגליה כפועל בניין והגיע להיות מלצר, וככה הכירו. ארבע שנים הם נשואים. לה יש שתי בנות מנישואיה הקודמים, והן בסביבות גיל העשרים. אחת מהן עובדת איתה כאן במלגה, וגם ניקולה ובעלה החליטו לעבור לגור במלגה ולקיים מכאן את המשרד שלהם.
שם סוכנות הנסיעות שלהם: Lemon Valley, ומצאנו את כתובתם באינטרנט לאחר שהם היו היחידים שהציעו סיור שתאם את מה שאנחנו ציפינו מביקור בכל אחת מהערים המרכזיות באנדלוסיה. את כל הסידורים, כולל התשלום מראש עבר כל הטיול, עשינו בתכתובת איתם באינטרנט והעברה בנקאית.
בבריטניה גרה ניקולה באי היט ומשם מנהלת את כל התכתובת של משרדה הווירטואלי שקיים בעיקר תודות לפלאי האינטרנט. שניהם ניראים אנשים פשוטים מאוד וזו פעם ראשונה בחייהם שהם פוגשים ישראלים. היא בת 38, מאוד לא יפה, שמנה, בסנדלים המגלים אצבעות רגליים מכוערות ובלתי מטופחות. לי קשה מאוד להבין את האנגלית שלה כי היא מדברת מהר, בלחש ובעגה לא מובנת. יהודית אומרת שעכשיו הם פחות אמינים בעיניה מאשר בתקופה שהקשרים איתם היו באי-מייל ובטלפון. שניהם אינם יודעים דבר על ההיסטוריה של ספרד ושל אנדלוסיה וגם לא על היהודים בספרד. חוץ מהגירוש.
אנחנו יושבים בקפה במדרחוב הרחב והנעים ששמו כשם המלון שלנו, המרקיז דה לאריוס. שותים קפה ואחר-כך יין מתוק אבל לא אוכלים סעודה ממש. יושבים איתם יותר משעתיים. מאחר שקשה להבין את האנגלית שלה, קל לי יותר לדבר. היא לא יודעת ספרדית ואת כל המגעים בספרדית והטיפול בבתי המלון ובנסיעות בתוך ספרד עושה אנחל. מצטלמים יחד בטלפון של יהודית, מאחר שאת המצלמה השארנו במלון. ואולם הטלפון עתיד ללכת לאיבוד בגרנדה וכך לא תישארנה לנו תמונותיהם למזכרת.
מאחר שאני מתלהב עדיין מן המלון ומההדרכה המעולה של חוסה, אני מבטיח לניקולה שאכתוב עליה במכתב העיתי ואמליץ לנמענים שלי להיעזר בה ובחברת הנסיעות שלה. וכן אומר לה שכדאי לה לציין יותר בהבלטה את הקשר היהודי עם אנדלוסיה, אם היא רוצה לעבוד גם עם קהל ישראלי. לדבריה זה לא פשוט מפני שיש גם קהל אחר, שהדגשת הנושא היהודי דווקא תעורר בו התנגדות.
מאחר שבהמשך הטיול אנחנו עתידים להתאכזב מבתי המלון שבחרה עבורנו וגם מרמת ההדרכה שבחרה עבורנו – אני מחליט בסוף הטיול שאינני ממליץ על שירותיה. מה עוד שלדברי יהודית, כל ההוצאות שהיו לה עלינו הם במסגרת התשלום עבור משתתף אחד, וכל השאר רווח נקי שלה. בחוכמה שלאחר-מעשה יכולנו לעשות את הטיול גם בלי האירגון-מראש שלה, אבל ברור שאי אפשר להיות חכמים לפני מעשה, כאשר מדובר במקומות שאינך מכיר.
במדרחוב עומד ספרדי קשיש ומוכר שקדים קלויים במלח. אלמנדראס Almendras – שטעמם ממש נפלא. הם קלופים, חומים, אולי מטוגנים קלות בשמן, אבל יבשים. ממש מעדן שמאפיין כנראה את מלגה, כי אינני פוגש מוכרים ושקדים כאלה בערים האחרות שבהן נבקר. אני קונה קונוס מנייר עיתון, דומני, בשני יורו, ומכבד את כולם. אז אם תבקרו ברחובות מלגה, אל תחמיצו את השקדים הקלויים! הם גם מעוררים את הצמא, וכידוע ראוי לשתות הרבה בטיול. ולא תמצאו כמותם בהמשך הטיול!
 
כבר חשוך כאשר אנחנו נפרדים מניקולה ומאנחל, ואנחנו מחפשים מסעדה ומגיעים למסעדה שהם המליצו עליה, "טבּרנה אל טריו". מחכים יותר מחצי שעה למרק. ליהודית מגישים מרק עם ביצה חיה למרות שביקשה בלי. לי מרק תרד קצוץ דק בשמנת עם קרוטונים וקוביות גבינת פטה לבנה, קשה במקצת, שכנראה הוספו לפני ההגשה. טעים. אפילו טעים מאוד למרות שאני לא אוהב תרד. 5.2 יורו.
2 גביעים גדולים של סנגריה. 9 יורו.
1 סטייק רוסיני עשוי מדיום רֶר במקום מדיום וול-דאן כפי שביקשתי. תפוחי-אדמה אפויים משלשום. תרמילי שעועית ירוקה מאודים עם שום, סביר. אני עתיד להיווכח כי אחת התוספות הטעימות ביותר שהספרדים יודעים להכין היא שעועית ירוקה מאודה במלח ושום. אני בקושי מתגבר על הסטייק הנא ומשאיר חלק ממנו בצלחת. 24.5 יורו.
1 פלפל ממולא ליהודית. 9 יורו.
פעמיים דמי סכו"ם ומפה. 3 יורו.
יהודית מתלוננת על האיחור בהגשה, ומנכים מהחשבון את המרק שלה, אבל עדיין, יחד עם הטיפ, זה יוצא 55 יורו. ארוחה יקרה מאוד עבורנו, שאינה מצדיקה את מחירה, כ-366 שקל! המקום יפה והמפות לבנות אבל אנחנו לא ממליצים לאכול בה. יש מספיק מקומות יותר טובים במלגה.
Taberna el Trillo
C\ Don Juan Diaz, 4
952-6039-20
תם יום שני בספרד.
ט.ל.ח.
המשך יבוא
 
 [אזהרה: פרקי יומן אלה אינם נחשבים חלק מן הפרוזה העברית הקאנונית וכל הקורא בהם קורא על אחריותו-הוא בלבד]