עִתּוּי הוּא לִפְעָמִים בִּטּוּי, בִּטּוּי מֻבְהָק לְטֹהַר-
כַּוָּנוֹתָיו שֶל כָּל מַפְרִיחַ בָּלוֹנֵי-נִסּוּי
אִם זֶה אָדָם וְאִם זוֹ מְדִינָה שֶאֵין לִבְטֹחַ
בִּתְמִימוּתָם לַמְרוֹת כָּל הַסְוָאָה וְכָל כִּסּוּי.
 
וּמִי שֶמִּתְעַלֵּם מֵחֲשִיבוּת הָאִינְדִּיקַצְיָה
שֶל כָּל עִתּוּי בַּסֶּקְטוֹר הַפּוֹלִיטִי הַנָּגוּף 
כְּמוֹ מַה שֶּכָּל סְרִיקַת CT מַרְאָה כְּאִימְפְּלִיקַצְיָה
סוֹפוֹ שֶהוּא עִוֵּר גָּמוּר לְתַחְלוּאֵי הַגּוּף.
 
לָכֵן, אִם סוּרְיָה (שֶיָּדֶיהָ רֹב דָמִים מָלֵאוּ
מֵאָז יָרְתָה עָלֵינוּ בִּמְרוּצַת שָנִים רַבּוֹת
מִן הָרָמָה בְּצִמְאוֹן-דָּם שֶל בִּרְיוֹנֵי עֲלֵיהוּם
וְאַף בְּרֶגַע זֶה מַמָּש שוֹקֶדֶת לְלַבּוֹת
 
בְּהַשְרָאַת אִירָאן וְחִמּוּשוֹ שֶל צְבָא נַסְרַאלְלַהּ
אֶת אֵש הַתּוֹקְפָנוּת הָרַצְחָנִית), אִם סוּרְיָה זֹאת
לְפֶתַע מִתְחַסֶּדֶת תּוֹךְ גִּלְגּוּל עֵינַיִם מַעְלָה
כְּשֶיֻּקְרָתָהּ כָּל בֹּקֶר מוֹסִיפָה לְהִתְבַּזּוֹת
 
וּמַצָּבָהּ הַקַּלְקָלִי קָרוֹב לְחֹסֶר-יֶשַע
וְאֵין מַשְקִיף שֶלֹּא יִרְאֶה, אִם רַק יִקְרַב הֲלוֹם,
אֶת גֹּדֶל תְּרוּמָתָהּ הַיּוֹמְיוֹמִית לְצִיר-הָרֶשַע –
כְּשֶסּוּרְיָה זֹאת לְפֶתַע מַטִּיפָה לָנוּ שָלוֹם
 
מֻתָּר גַּם לַחַשְדָּן הֲכִי קָטָן שֶבִּגְבוּלֵנוּ
שֶשְּתֵּי עֵינָיו פְּקוּחוֹת עַל תַּחְפָּשְֹתּוֹ הַשְּאוּלָה
שֶל הַזְּאֵב הַמִּתְכַּסֶּה בְּעוֹר הַשֶֹּה מוּלֵנוּ
לוֹמַר שֶזֶּהוּ גִימִיק שֶל spinקְסָנוּת כְּפוּלָה.
 
וְכָך גַּם בְּמִקְרֵהוּ שֶל אַלּוּף כָּל תַּחְמָנֵינוּ:
מַר אוֹלְמֶרְט, שֶאֵינוֹ עוֹמֵד בְּלַחַץ הַפִּתּוּי
לִשְלֹחַ אֶל גָּבְהוֹ הָאֲבִיבִי שֶל תְּכוֹל שָמֵינוּ
שְנֵי בָּלוֹנֵי-נִסּוּי שֶלֹּא מִקְרִי הוּא הָעִתּוּי
 
שֶבּוֹ הֵם מֻפְרָחִים בָּהּ בַּזִּירָה הַסְּטָטוּטוֹרִית
בְּעֵת שֶשְּלַל חֲקִירוֹתָיו כָּל יוֹם גּוֹבֵר קוֹלָן:
בָּלוֹן חֲלֻקָּתָהּ שֶל בִּירָתֵנוּ הַהִיסְטוֹרִית
וְעוֹד בָּלוֹן, זֶה שֶל וִתּוּר כּוֹלֵל עַל הַגּוֹלָן.
 
וְכָל זֶה בְּשָעָה שֶאִם גַּם לֹא נוֹשֵֹאת-קָלוֹן הִיא
עֲדַיִן עַל רֹאשוֹ יֵש עֲנָנָה כְּהַת-גָּוָן
שֶטֶּרֶם הֻפְרְכָה, בְּעוֹד שֶצֶּמֶד הַבָּלוֹנִים
שֶהֻפְרְחוּ בְּיָזְמָתוֹ כְּבָר עִתּוּיָם מוּבָן
 
גַּם לָאֶזְרָח הֲכִי תָמִים שֶאֶת עֵינָיו פּוֹקֵחַ
עַל spin הַטַּיְמִינְג שֶנּוֹעַד לִגְאֹל מַצָּב נָפוּל
שֶל פָּצִיפִיסְט דָּגוּל זֶה הַמּוּכָן לְהִתְמַקֵּחַ
עִם אַבּוּ-מַאזֶן וְעִם אַסַד עַל וִתּוּר כָּפוּל
 
שֶל רִבּוֹנוּת שְלֵמָה עַל עִיר-בִּירָה שְלֵמָה גַם יַחַד
עִם הַחְזָרַת כָּל הַגּוֹלָן לְסוּרְיָה (שֶכֻּלָּם
יוֹדְעִים כַּמָּה שָנִים שָלְטָה בּוֹ, אַף שֶהִיא צוֹוַחַת
כְּמִין קוֹזָק נִגְזָל שֶהוּא שֶלָּהּ מִימוֹת עוֹלָם) –
 
כָּךְ שֶאֲפִלּוּ הַתַּתְרָן הֲכִי סְתוּם-אַף בֵּינֵינוּ
כְּבָר חָש זֶה חֲמִשָּה יָמִים מִין צַחֲנָה תְפֵלָה
שֶל אֵפֶר מְדוּרַת הַלָּ"ג בָּאוֹלְמֶרְט, לֹא עָלֵינוּ,
שֶהִיא, גַם הִיא, מִין גִימִיק שֶלspin קְסָנוּת כְּפוּלָה.
 
עַד כָּאן עַל הָעִתּוּי, אֲבָל לְעֶצֶם הָעִנְיָן פֹּה
רָאוּי לִזְכֹּר כִּי בֶּן-גֻּרְיוֹן, שֶהִתְנַגֵּד תָּמִיד 
לַמַדְבִּיקִים עַל הַגָּדָה וְעַזָּה זְכוּת-קִנְיָן פֹּה
וְלֹא נִמְנָה בְּשוּם פָּנִים עַל הַיָּמִין, הִצְמִיד 
 
לְעֹז הִתְנַגְּדוּתוֹ לִמְשִיחִיּוּת הָ"אַף לֹא שַעַל"
שְנֵי חֲרִיגִים בְּרוּרִים מְאֹד, וְהֵם כְּדִלְהַלָּן:
הֶחְלֵטִיּוּת וַעֲמִידָה נֶחְרֶצֶת וּנְחוּשָה עַל
שְלֵמוּת יְרוּשָלַיִם וּשְלִיטָה עַל הַגּוֹלָן.
 
בָּעָם הַזֶּה יוֹדֵעַ רֹב גָּדוֹל וְלֹא רַק קֹמֶץ
שֶאֵין מָחָר לְמִי שֶלֹּא זוֹכֵר אֶת הָאֶתְמוֹל
וְיֵש לוֹמַר זֹאת בְּגָלוּי, בְּיֹשֶר וּבְאֹמֶץ
בְּלִי שוּם תָּוִית אָנַכְרוֹנִיסְטִית שֶל יָמִין אוֹ שְֹמֹאל.
 
כִּי עַם שֶזֶּה אַלְפֵי שָנִים נִשְבַּע לִירוּשָלַיִם
"אִם אֶשְכָּחֵךְ" - וְלֹא שָכַח! – אָסוּר לוֹ גַם הַיּוֹם
לִשְכֹּחַ כָּאן כִּי שְנֵי דְּבָרִים אֵין לְחַלֵּק לִשְנַיִם:
לֹא אֲמִתּוֹת הִיסְטוֹרִיּוֹת וְלֹא בִּירוֹת-לְאֹם.
 
אֵין אֻמָּה בַּחֶלֶד, גַּם
אִם שוֹחֲרֵי-שָלוֹם רַבִּים בָּהּ,
שֶתַּסְכִּים לַחְלֹק עִם שוּם עַם זָר אֶת בִּירָתָהּ
אַף אִם לֹא קִדְּשוּ מִקֶּדֶם נְבִיאִים וּמַכַּבִּים בָּהּ
אֶת עֶרְכֵי הַנֵּצַח שֶל רוּחָהּ וְנִשְמָתָהּ.
 
וּכְמוֹ שֶחֵרֶף גַּמְלָא, שֶבִּטְחוֹן יְרוּשָלַיִם
הֻתְנָה בָּהּ מִצָּפוֹן עַד נִפְתְּחָה לָהּ הָרָעָה
הוֹסִיפוּ אֲבוֹתֵינוּ גַם אַחַר חֻרְבַּן הַבַּיִת
לְהֵאָחֵז בּוֹ בַּגּוֹלָן עַל אַף כָּל הַתְרָאָה –
 
צָרִיךְ לִשְאֹל: אִם שוּב תֻּפְקַר לָהּ גַּמְלָא שֶל יָמֵינוּ
מִי כָּאן יָעֵז לְהִסְתַּכֵּל בְּעֵין הָאִמָּהוֹת
אִם כְּבָר מָחָר אוֹ מָחְרָתַיִם שוּב יוּטְחוּ עָלֵינוּ
מִמְּרוֹם תֵּל-פַאחֶר וְנוּקֵיבּ פַּצְמָ"רִים לְמֵאוֹת?
 
אֵין אֻמָּה,
בִּפְרָט אִם לְבָבָהּ לִשְלוֹם-אֱמֶת כָּמֵהַּ
שֶתַּסְכִּים לִמְסֹר לְמִתְנַכְּלֶיהָ בְּשוּם הוֹן
הִזְדַּמְּנוּת לַחְזֹר וּלְטַוֵּחַ אֵש עַל יְלָדֶיהָ
כְּמוֹ בְּתֵל-קָצִיר, אוֹ בְּעֵין-גֵּב, אוֹ בְּהָאוֹן.
 
בִּתְשַע-עֶשְֹרֵה שְנוֹת סוּרְיָה בַּגּוֹלָן בָּהֶן נִכְוֵינוּ
מֵאֵש וָרֶצַח הִיא אִבְּדָה עָלָיו כָּל זְכוּת-שְלִיטָה
וּמַה שֶּעוֹלְלָה אוֹתָן שָנִים לְיִשּוּבֵינוּ
מַקְנֶה לָהּ עוֹד פָּחוֹת מִזֶּה אֵמוּן בְּכֵנוּתָהּ.
 
וְתֻּרְכִּיָּה, הַמּוּכָנָה בְּלִי שוּם הִסּוּס וָרֶתַע
לָתֵת עַל חֶשְבּוֹנֵנוּ בִּנְדִיבוּת אֶת הַגּוֹלָן
כְּלוּם כְּבָר הֶחְזִירה הִיא לַסּוּרִים אֶת אָלֶכְּסַנְדְרֶטָה
בֵּין שְאַר אֻמּוֹת צִדְקָנִיּוֹת הַמִּתְחַסְּדוֹת כֻּלָּן?...
 
מִי שֶבִּימֵי הִתְגַּרְעֲנוּת אִירָאן מְתַעֲתֵעַ
בַּשֵֹּכֶל הַיָּשָר וּמִשְתַּטֶּה לִבְדוֹת חֲלוֹם
כִּי חִיזְבַּאלְלַהּ וְסוּרְיה שֶכַּיּוֹם הֵן שְלוּחוֹתֶיהָ
יָבִיאוּ בִּתְמוּרָה עַל הַגּוֹלָן אֶת הַשָּלוֹם, –
 
מִי שֶמּוֹקִיעַ כִּ"ימָנִי" אֶת הַמֵּעֵז לִתְבֹּעַ
פִּכְּחוּת אֶל מוּל אוֹיֵב שֶלֹּא חָמַל וְלֹא יַחְמֹל
צָרִיךְ הָיָה, עַל פִּי אוֹתוֹ הֶגְיוֹן-עִוְעִים, לִקְבֹּעַ
כִּי צֶ'מְבֶּרְלִין חָתַם עַל חוֹזֵה מִינְכֶן כְּאִיש-שְֹמֹאל...
 
אֲנַחְנוּ תְאֵבֵי-שָלוֹם וְצַר לָנוּ עַד מָוֶת
לֹא רַק עַל הֲרוּגֵינוּ, גַם עַל הֲרוּגֵי אוֹיֵב
אַךְ אַהֲבַת-שָלוֹם אֵין פֵּרוּשָהּ כִּי עַם יִשְאַב אֶת
עַרְבֻיּוֹתָיו לִשְלוֹם-אֱמֶת מִדִּיל לֹא מְחַיֵּב.
 
וְשוּם חוֹזֶה לֹא יְחַיֵּב אֶת בִּרְיוֹנֵי דַּמֶּשֶֹק
(רוֹצְחֵי חֲרִירִי וְדוֹמָיו) אִם אֵש שוּב תֶּעֱשַן
מֵהֶם עָלֵינוּ – תוֹךְ בִּטּוּל כָּל הַבְטָחָה נִרְמֶסֶת –
מִן הָרָמָה שֶאֵין לָהֶם עָלֶיהָ שוּם קוּשָאן.
 
שוּם סַכָּנָה לֹא נִשְקְפָה מֵאָז 67'
לְסוּרְיָה כָּל עוֹד לֹא בָּנְתָה בְּהַשְרָאַת אִירָאן
אֶת תְּחִלָּתוֹ שֶל כּוּר אָטוֹמִי, גַם אִם דֶּרֶךְ קֶבַע
דַּמֶּשֶֹק הִיא בִּטְוַח נִשְקוֹ שֶל צַהַ"ל, אַךְ צִירָן
 
שֶל מְדִינוֹת הָרֶשַע שֶבָּן סוּרְיָה כְּמִין חֹד הִיא
נֶגְדֵּנוּ, לֹא שָכַח – וְאוֹי גַּם לָנוּ אִם נִשְכַּח
שֶשְּלִיטָתָהּ עַל הַגּוֹלָן אִיּוּם חָמוּר מְאֹד הִיא
עַל כָּל צְפוֹן-מִזְרָחָהּ שֶל יִשְֹרָאֵל, וּמִשּוּם כָּךְ
 
אֵין אֻמָּה שְפוּיָה אֲשֶר
תִּטְעֶה לִרְאוֹת בְּיָד גּוֹדַעַת
יָד מוּשֶטֶת לְשָלוֹם אִם יָד זוֹ, בְּלִי לַחְדֹּל,
מְחַמֶּשֶת אֶת אוֹיְבֶיהָ, אֵין אֻמָּה שֶיֵּש בָּהּ דַּעַת
שֶתִִּגְזֹל מִן הַמָּחָר אֶת לֶקַח הָאֶתְמוֹל...
 
 
 
יוסף חרמוני
כשהגדפנות והעלמת האמת מתחרות ביניהן על אליפות הכיעור
תגובה לתגובה של יוסף דוריאל
על דברים שכתבתי אודות ה'נכבה' [גיליון 345]
דוריאל חושף לעין השמש את היותו שרוט בתָו טוטליטרי אופייני: גדפנות. דוריאל מתאר אותי כמתרפס כפייתי בפני אויבי ישראל, שטוף-מוח המשרת בנאמנות את שטיפת המוח. את דבריי אודות הנכבה הוא מתאר כעלילות דם נבזיות.
דוריאל ממשיך ומתאר אותי כחוכמולוג, יהודי ששטיפת המוח האסלאמו-נאצית סילקה ממנו כל נכונות לבדוק את העובדות. על פי דוריאל, אני לוקה גם בהתנשאות של בורים. נדמה לי שאוסף גדוש כזה של גידופים איננו מוסיף משקל רב לטיעוני בעליהם: הקצף שעל מקלדת הכותב עשוי לצרוב את עיני הקורא.
דוריאל מספר כי ידע על הטבח בכפר בדרום לבנון, כיון שאנשי גדודו-שלו הם שביצעוהו. אך הוא מנסה להקהות את חומרת המעשה בטענה שזו היתה נקמה. אזכיר: :באופרציה נתעבת זו בכפר לבנוני, רוכזו הגברים במסגד ואז פוצץ עליהם המסגד. היכן כאן עלילת דם נבזית של שטופי מוח, המרקדים לחלילם של איסלאמו-נאצים? האם העובדה שהטבח הוגדר על ידי עושיו כ'נקמה', עושה אותו נורא פחות?
אוסיף כאן שני סיפורים, על רצח 'קטן' ועל טבח מזוויע פי כמה. על ה'מקרה' הראשון סיפר לי חייל גולני, איש קיבוץ בעמק יזרעאל. בשעת כיבוש זרעין (קיבוץ יזרעאל דהיום) ובריחת תושביו לג'נין, ראה החייל אֵם ובנה, אובדי דרך ומבוהלים. הוא הוביל את השניים דרומה, ובערבית רצוצה הורה להם ללכת דרומה, לכיוון ג'נין. או-אז בא אליו קצין צעיר, לימים קצין בכיר מאד בצה"ל, ושאלו היכן האם והילד. החייל הצביע אל מעבר לגבעה, לכיוון ג'נין. הקצין רץ בעקבות השניים, ואז נשמעו שתי יריות. המעשה לא נודע, ולא נכלל בסטטיסטיקת רצח האזרחים הערביים.
והנה סיפור נוסף, שקראתיו בביטאון ישראלי ('אורלוגין', אפריל 1952): לאחר שנכנעה עכו, "גילו" חיילי צה"ל מרתף ובו כחמישים אזרחים ערביים מתחבאים. הם נרצחו כולם בתוככי המרתף. כיון שהכותב (שמחה שם טוב) מביא את הדברים מפי רופא עכואי ערבי, יוכלו המכחישים בע"מ לטעון כי זו עלילת דם. אם אכן עלילה היא, האם הוכחשו הדברים עת פורסמו, לפני 56 שנה?
והנה קטע מסיפור חייו של טוביה ריבנר ("הארץ", 29.4.05): "המשורר טוביה ריבנר היה מגוייס (ב-1948) רק לחודש, בכפר הכבוש ספוריה (ציפורי). הוא גם היה עד לחיסולו של קשיש ערבי על ידי המ"כ שלו. 'לא מחיתי בעדו, איש לא מצא פסול במעשה, אני קיבלתו כעובדה מדכדכת כמו ההוויה כולה שהייתי שרוי בה.'"
כדי להקשות על דוריאל ועל כולנו להתחמק מפניו הכעורות של צה"ל במלחמת תש"ח, ולו רק בצפון הארץ, הנה דברים שכתב הלל לנדסמן לבן גוריון, לאחר מבצע "חירם". לנדסמן, מוותיקי איילת השחר, לחם בקרב תל חי, ליד טרומפלדור, כך שקשה יהיה לספחו לרשימת החכמולוגים שטופי המוח המתרפסים בפני אויבי ישראל. קטעים ממכתבו של לנדסמן לבן גוריון הופיעו בספר לזכרו:
"פנייתי אליך הפעם באה לאחר הגילויים הבלתי מוסריים והבלתי אנושיים שנתגלו בקרב חיילינו במערכה האחרונה לשחרור המולדת. (...) הנוער שלנו ראה את הערבים כנחותי דרגה, שכל מהותם ויישותם שלילה. דבר זה השפיע לא מעט על עיצוב המערכה כולה." [כאן מוחה הלל על אופיין של פעולות התגובה, התגמול בכפרים הערביים]. "לשיא גילויי השלילה הגענו במערכה האחרונה לשחרור הגליל." [עורכי הספר מוסיפים: 'מכאן משתרעת והולכת רשימת מעשי זוועה, להם היה הלל עד, כשעבר בגליל בעקבות הצבא המשחרר'].
והמכתב מסתיים בשורות הבאות: "ועל כל אלה יש עוד להוסיף כהנה וכהנה. כל יהודי ישר ונאמן שנתקל בעובדות הנ"ל חי בהרגשה, שחסרה יד דואגת ומכוונת במבצע הגדול של שחרור הגליל. (...) והלוואי ונלמד לקח מכל המעשים הנ"ל, המכתימים את שמנו בגויים ומשאירים משקע כבד אצל כל יהודי נאמן לעם ולארץ."
עד כאן הילל לנדסמן, חלוץ מגשים ולוחם. לוחם באויב ולוחם על דמותו של צה"ל. לוחם שלא נתן פומבי לזעקתו, כיון שקידש וקיבל את דין התנועה.
והנה "מקרה", כלומר טבח נוסף, שאי אפשר לטעון כי הוא עלילת דם נבזית, כיון שדלף לפני שנים אחדות מפי קצין צנחנים מפורסם. סיפור הטבח ידוע לי זה חמישים שנה. למדתי עליו מפי אחד ממבצעיו. האיש, צנחן שלחם במיתלה, סיפר לי ולחבריי הנערים, כיצד הרגו הוא וחבריו ליחידה שבויים מצריים במבצע סיני: בעוד השבויים המצריים כפותים, ישובים במשאית, ירו בהם הצנחן ורעיו. "כמו תינוקות הם צרחו, ואנחנו עמדנו על סולמות המשאית וריססנו אותם עם העוזים, כי רתחנו אחרי שהלכו לנו החברה במיתלה. וגמרנו אותם, ככה, את כולם."  
הנה רואים אנו: מתש"ח, כלומר מהמרתף בעכו, מהמסגד הדרום לבנוני ומכפרי הגליל – הובילה הדרך המדממת אל קיביה בתשי"ד, ואל סיני ואל כפר-קאסם בתשט"ז, ואל 888'מקרים' בתשכ"ז, שהמקלדת תפרוץ בבכי כשתספר עליהם למחשב.
זו דרכה של מלחמה? למרבה הצער, זו דרכם של עמים אחרים. ופעמים רבות מדי זו גם דרכנו שלנו. לא גרועים ולא טובים מצבאות רבים אחרים. אכן, גם יפי-הבלורית עשויים להיות מגואלי-הידיים.