אוקטובר-נובמבר 2007
יום 4. קורדובָּה
פרטים סידוריים
1.11.07. יום חמישי. קורדובה. טיול פרטי מודרך בקורדובה. לה חודרייה, הוא הרובע היהודי הישן מימי הביניים. מבצר אלקאזאר, מרכז שלטון האינקוויזיציה. המסקייטה, המסגד הגדול, ובית הכנסת הישן.
משוררים: חסדאי אבן שפרוט. מנחם בן סרוק. דונש בן לברט. שהה בקורדובה גם אברהם אבן עזרא, שנולד בטודילה. הרמב"ם נולד בקורדובה ויצא ממנה עם משפחתו בגלל הרדיפות בגיל 10. ישנה אנדרטה לזיכרו בעיר.
 
יומן מורחב
ארוחת בוקר ספארטנית במלון גונסאלס, נוסח מלונות זולים בצרפת. 1 קופסית ריבה. 2 קופסיות חמאה. 1 לחמניה או קרואסון דביק-מתוק בציפוי למעלה (במקומות שבהם אכלנו, מצאנו שהספרדים לא יודעים לעשות קרואסונים ומוטב להסתפק בלחמניות הטריות, הפריכות והטעימות כל כך שלהם). 1 כוס קטנה מיץ תפוזים אמיתי (כך המיץ כאן בכל מקום, לא כמו בבתי המלון בישראל, שרובם מגישים משקה קל תפוזים ולא מיץ). 1 קפה טעים. זהו. אין תוספות. לך ספר להם על געגועים לקוטג' או לפרוסות בייקון פריך מטוגן היטב.
 
בתשע מדריכה מקומית צעירה ונעימה בשם מריה, מצוננת מאוד, לוקחת אותנו למסקיטה ובה הקתדרלה. המסקיטה היא מיבנה עצום ממדים ומרשים מאוד ובתוכו קתדרלה גדולה שבזכותה נותרו שאר חלקי המסגד הענקי, שאחרת היה נחרב בידי הנוצרים כשאר מסגדי קורודובה שהיו רבים מאוד. הסיור ממצה מאוד ואני אומר לעצמי שאוכל לשחזר את חלקו לפי מדריך הטיולים לדרום-ספרד שלקחנו איתנו לדרך, "פספורט לאירופה" שמו, מאת זאב יפת. בידי מריה מפה קטנה עשוייה מרובעים-מרובעים מקופלים לפי התקופות שבהן ניבנו חלקי המסגד הענק, ואנחנו הולכים שלב אחרי שלב של בניית המסגד, שנמשכה מאות שנים, עם הסברים על אופי העמודים בכל שלב ושלב, תוך שמריה הולכת ומשחררת את המרובעים במפה, המסמנים את האזורים השונים. ללא הדרכה מתאימה קשה להבחין ביניהם.
באזור של הקתדרלה אין עמודים והיא נבנתה בסגנונות שונים, גם כן במשך שנים רבות, עד תקופת הרנסנס. מרשימים חיתוכי עץ המהגוני מעל שורת הספסלים ובהם סיפורי הברית הישנה והחדשה לעם הנבער, כך לדברי המדריכה. הפסל, שמת שנתיים טרם חנוכת הכנסייה, קבור שם באמצע, לאות הוקרה.
על מקום המינארט שנהרס, בחצר המסגד הגדולה, בנוי מגדל פעמונים שמשמיע קולו לעיתים תכופות. חלק גדול של הכנסייה בשיפוצים. גן המסגד כולו עצי תפוז מר, שאצלנו קרוי חושחש (ועל כנתו מרכיבים את השמוטי) ופריו לא גדול, כתום ועגול, והעצים בצלחות עגולות ותעלות מביאות אליהם את המים.
הגינון של קורדובה, ברובע העתיק וסביבותיו, הוא ממש מרהיב ומבוסס רובו על עצי התפוז המר אך גם מנדרינות, לימון והדרים אחרים.
זה עוול שבישראל אין אין משתמשים בעצי הדר כעצי נוי. העצים כאן עומדים עכשיו במלוא פירותיהם הצהובים-כתומים ואיש אינו קוטף אותם, לבד מתייר פה ושם שמנסה לאכול קלמנטינה בלי לקלף אותה. חלק מעצי ההדר גזומים בקונוסים ובכדורים ויוצרים קווים גיאומטריים מעניינים.
נחזור למסקיטה. בקצה הדרומי נמצא המָחְרַבּ, או המיראבּ, שריד למסגד, שהיה מכוסה שנים רבות וכך ניצל מהריסה. מיבנה מרהיב עם קישוטי ערבסקות בשיש לבן ובטיח. שם היה מקומו של החליף, ומערכת מסדרונות מאחור הביאה אותו למחרב, כך שהיה יכול לצאת בעת הצורך מבלי לעבור דרך קהל המתפללים. במדריך העברי מוסבר שזה היה המרכז החשוב במסגד, מקום תפילת האימאם. לפי חוקי האיסלאם המחרב פונה תמיד מזרחה, לעבר מכה, אלא שכאן, בשל טעות באיתור המזרח, הוא פונה יותר דרומה מאשר מזרחה. מריה שלנו הסבירה שמאחר שמקור שושלת החליפים באנדלוסיה היתה דמשק, הם המשיכו את המסורת לפיה מכה נמצאת בדרום ולא במזרח. לפי הכתוב במדריך העברי, הכליף אל חכאם השני, שבנה את המיראב או המחרב בשנת 961, השתולל מזעם כשנודע לו דבר הטעות, אך אדריכלו שיכנע אותו שהתיקון כרוך בסכנת מפולת ולכן מוטב שיניח לעניין.
מעל למובלעת, המקסורה, השמורה לח'ליף, בולטות שלוש כיפות הנתמכות בסדרת קשתות השזורות זו בזו. הכיפות מקושטות באבני פסיפס ביזאנטי על רקע מוזהב שהובא מקונסטנטינופול. מגוון הצבעים, העיצובים הפרחוניים, הכתב הערבי המסולסל, כל אלה מעניקים למקום עוצמה ויופי. המחרב נבנה בשטחו המורחב של המסגד, שנבנה החל משנת 848 בהוראת הח'ליף עבד א-רחמן השני.
מעניין שאין משתמשים כאן במונח ערבסקות לתיאור אמנות קישוטי הקיר.
המסגד (ובו הקתדרלה) הוא מוקד המשיכה המפורסם והחשוב ביותר בקורדובה, והשני בגודלו בעולם המוסלמי לאחר המסגד במכה. באולמותיו הענקיים, שחוץ מאזור הקתדרלה אין בהם חציצות וקירות פנימיים, יכלו להתכנס לתפילה עד 40,000 מאמינים. בנייתו החלה בשנת 780, בפקודתו של אמיר קורדובה עבד אל-רחמן הראשון, וזאת על חורבותיה של כנסייה ויזיגותית שנהרסה בידי המוסלמים. הבנאים השתמשו בעמודי שיש ובאבנים משרידי מיבנים רומאיים וּויזיגותים ושילבו אותם בחלל הפנימי העצום. העמודים, 850 המיספר, מגולפים, בעלי קשתות פרסה כפולות, בגווני אדום-ורוד-חום ולבן – שהם הצבעים השולטים בכל המרחב האדיר, והמראה מעורר התפעלות. הבנייה נמשכה עד סוף המאה העשירית, וכל שליט מוסלמי הוסיף והרחיב את המסגד בעושר ובפאר.
נכנסים למסגד דרך שער המחילה, פוארטה דל פרדון, בעל דלתות ברונזה מהמאה ה-14 בסגנון המוֹדֶחַאר. תחילה לא הבנו מהו המודֶחאר עד שהוסבר לנו כי גם לאחר השלמת הכיבוש הנוצרי נותרו רוב המהנדסים, הבנאים, יוצרי הקרמיקות המרהיבות – מוסלמים, וגם ליהודים היה עדיין חלק בידע הזה. אבל התכנים השתנו לנוצריים. לפיכך מודחאר היא סגנון של אמנות בעלת נושאים ודיוקנים נוצריים (דיוקנים היו במיוחד אסורים לפי דת האיסלאם) כשהיא מבוצעת בידי מוסלמים ובטכניקות שאיפיינו את תקופת הבנייה המוסלמית.
הקתדרלה, כמו המסגד, אף היא נבנתה בשלבים, ונאמר שהיא שזורה בתערובת של סגנונות על פני כחמש מאות שנים. תחילתה בשנת 1236, עם כיבוש העיר על ידי הנוצרים עם השנים נוספו לה שלוש קאפלות. בשנת 1523 החליט קרלוס החמישי לשנות אותה ולפארה. במדריך העברי מסופר שהוא רגז מאוד על התוצאה ואמר: "הרסתם משהו מופלא ובניתם דבר בנאלי."
הבנייה מחדש והשינויים נמשכו במאות ה-17 וה-18 ובסופו של דבר נבנתה קתדרלה מפוארת, משובצת בעבודות אמנות. פתחי התאורה לאולם המרכזי, הקשתות המוסלמיות, נסתמו על ידי הנוצרים. הם החליטו שעל האור לחזור מלמעלה וחתכו את מרכזו של גג המסגד.
אך האמת היא שאת הרושם החזק ביותר עושה לא החלל הקטן (יחסית למיבנה הענק) של הקתדרלה, אלא המיבנה המדהים במימדיו של המסגד, על חלליו הריקים ומאות עמודיו, שאמנם כל אחד מהם לעצמו אין בו יופי או עבודת חיטוב אמנותית מיוחדת, אבל בהצטרפם יחד ליער גבוה וריק במעברים ביניהם, הם יוצרים תחושה מונומנטאלית וגם כאילו הד כל אלפי המאמינים שכבר אינם כורעים על רצפתם תלוייה עדיין קפואה ושקופה באוויר.
אם יש משמעות לתואר או למושג – מונומנטאלי, המסקיטה בקורדובה ממחישה אותו בצורה יוצאת מן הכלל ובלתי נשכחת.
 
יוצאים מהמסקיטה ומטיילים בסימטאות. מריה מראה לנו צורות שונות של פטיו, ומסבירה את תפקידו בקירור בקיץ, בהזרמת או בהתזת מים מן הבור או הבאר שבחצר על חלוקי האבן שבהם החצר הפנימית, הפטיו, מרוצפים. או בתליית בדים רטובים בפתחים כדי ליצור קרירות ואולי גם לחות ביובש. בקיץ מגיעות כאן הטמפרטורות עד 45 מעלות. לראשונה הבנתי שמיבנה המיוחד של הפאטיו, ובייחוד רצפת חלוקי הנחל הרטובה, אינם "סגנון" אדריכלי שרירותי אלא דרך מחוכמת וטבעית להתמודד עם החום הקשה בקיץ ועם הקור החודר לעצמות בחורף.
מריה מסבירה שבחורף היו התושבים גרים בקומה העליונה, כדי לספוג שמש, ואילו בקיץ יורדים לגור בקומה התחתונה, בשל הקרירות והצל. ואנחנו ממש פוסעים על חלוקי הנחל הקטנים שמוצפים מים אבל אינם מרטיבים את הנעל כי כשאתה דורך עליהם נותר רווח בין קצות האבנים החלקלקות לבין המים.
ממשיכים לרחוב היהודים, החוּדרייה, כך גם כתוב באופן בולט על השלט – לבית הכנסת, ולפסל של הרמב"ם הנמצא בכיכר טבריה, Plaza de Tiberiades ממש על הרחוב, שהוא בעצם סימטה רחבה, וככתוב בשלט על הקיר לצידו. מצטלמים עם הרמב"ם, כמרבית התיירים היהודים העוברים על פניו. במדריך העברי כתוב כי פסלו של הרמב"ם הוצב בכיכר בשנת 1964 כשדמותו מפוסלת כיד דמיונו הטובה של הפסל הספרדי אמדיאו רואיס. על הפסל חקוק שמו בעברית: משה בן מימון. הוא נראה כמו תימני זקן עם זקן, מצנפת או צניף לראשו, לבוש מעיל וגלימה, המגיעה עד כפות-רגליו הנתונות בדשדשות צהובות. יושב ומחזיק בידו ספר, כנראה "מורה נבוכים" ומאחוריו שיח יסמין ירוק עם פרחים לבנבנים. (שכחתי לשים בכיס הז'קט למזכרת כפי שהיה נוהג דודי ברוך בן עזר ראב במושבה, בימים שבהם טרם ידעו מהו דיאודוראנט או אפטר-שייב).
אני מלטף בכף-בידי הימנית את כף ידו השמאלית, הבהירה משאר חלקי הברונזה, של משה, משום שכנראה כל יהודי ממשש אותה לסגולה ולברכה. אני רוצה לספר לו כי בנעוריי למדתי את חיבורו הקטן "שמונה פרקים", שאמנם לא הצליח להשפיע לי על הקטן. אבל למדתי מהחיבור על מידת האמצע והמתינות, שאחר-כך השלמתי אותה בקריאה ברומאנים של תומאס מאן, ובייחוד ב"טוניו קרגר" וב"בית בודנברוק" – כדי להבין שאם ברצוני להיות סופר ולהאריך ימים מבלי ללכת לאיבוד, עליי להתייחס לכתיבה כמקצוע בורגני ולהיזהר בכל אורח חיי מכל הליכה לאיבוד, אורח בוהמי וזוהר ככל שיהיה; ואכן חבריי כינו אותי שנים רבות בשם "הסופר הפקיד", אף כי כל העצות הנבונות שלך, משה, לא עזרו לכבות לי את ההשתוללות של יצר הזיון ויצר האהבה, שלרוב לא היתה סינכרוניזציה טובה ביניהם ולכן גם התחתנתי פעמיים ובגיל מבוגר יחסית.
ועוד למדתי ממשה את הכלל המקראי של "אל תען כסיל באיוולתו," אבל בהקשר קצת אחר, והוא שבכל דרגת לימוד אין המורה צריך לגלות לתלמיד יותר ממה שהתלמיד כבר מסוגל להבין ולדעת, אפילו דברי המורה אינם תואמים את התשובה הסופית, הנכונה, שאליה מגיעים רק בסוף תהליך הלימוד הממושך.
ועוד רציתי להגיד למשה שיחד עם המשורר שלמה טנאי השתטחתי והצטלמתי על קברו בטבריה, אף כי לא הייתי בטוח שהוא באמת קבור שם, ובין לבין להוסיף ולומר לו שלמדתי פילוסופיה כללית, פילוסופיה יהודית וקבלה בירושלים, בעיקר אצל גרשם שלום, אך האמת ניתנה להיאמר ש"מורה נבוכים" שלו לא משך אותי, ובדרך כלל העדפתי את המקור, את הפילוסופיה היוונית של סוקרטס, אפלטון ואריסטו – על פני הניסיונות הפאתטיים למצוא אותם גם בכתבי הקודש באמצעות הפילוסופיה היהודית של ימי הביניים. אם כבר, אזיי ההשפעות הניאו-אפלטוניות על עולם הקבלה של ספרד ופרובאנס היו יותר מעניינות, כי עמדו באומץ על התהום הבלתי ניתנת לגישור שבין טובו של אלוהים לבין כל-יכולתו, כלומר, שאם יש לרוע, לשטן, קיום נפרד מהאל – אזיי אין אלוהים כל-יכול, ואם השטן כלול בו, אזיי בעולם מושלים השדים ולא טובו של האל. והנה, דווקא הקבלה טיפלה בפאראדוקס הפילוסופי-הנצחי הזה ביתר הצלחה, בהשתמשה בעולם עשיר של דימויים וסמלים לתיאור המגע של צד השמאל, שהוא מידת הדין הבאה מספירת הגבורה – לבין הקשרים-לא-קשרים של כל אלה, השייכים עדיין לאילן הספירות – עם סמאל הטמא וכל כת דיליה.
יכול הייתי לנהל על כך שיחה מעניינת עם משה, אם אינו עייף מרוב מבקרים החולפים על פניו ומצטלמים איתו, אבל התחשבתי בו, ובקוצר הזמן העומד לרשותנו, ובמריה וביהודית המחכות שאסיים את שיחתי הקצרה עם משה, והאמת שגם אני הייתי כבר קצת עייף – וכך לא למדתי מפיו שום דבר חדש. מה עוד שהוא עזב את קורדובה, עיר הולדתו, עם משפחתו – בהיותו בן עשר, וקשה לתאר ששכל של ילד בן עשר, שיותר מזה לא היה לו מימיו בקורדובה, יכול להתמודד עם השאלות שהוא עצמו עסק בהן בשנותיו הבוגרות. מה גם שלא היה טעם לשאול אותו, כרופא, על הנטייה שלי לשלשל בספרד, שהרי בקורדובה הוא מעולם לא הגיע לדרגת רופא, וכל היותר היה מפנה אותי לעצות של אימו או סבתו מהשנים שלפני הגיעו לגיל עשר או מזהיר אותי מלשתות ממי הכינרת, ש"מי עדן" של רמת הגולן עדיפים עליהם ולכן גם מבחינת דיני מלחמה אל לנו להחזיר את הגולן לסורים.
כמובן שהצטלמנו. כל יהודי שעובר כאן מצטלם עם משה.
 
בית הכנסת הקטן, עם הכתובות בעברית ששרדו חרוטות על קירותיו, "מקדש מעט..." הוא היחיד ששרד מכל בתי הכנסת הרבים של קורדובה, שנהרסו בידי הנוצרים בימי פרדיננד ואיזבלה. הוא היה שייך למשפחה יהודית. יש בו גומחה של ארון הקודש ועזרת נשים קטנה ופיתוחים בסגנון ערבסקות על הקירות, ומעליהם פסוקים מתהילים וגם קטע על בעל הבית ועל ירושלים. הקשתות הכרסתניות הן בסגנון המסקיטה אבל קטנות. מאוד מרגש, אף כי אין פיענוח עברי למטה, רק אנגלית וספרדית. החדר שרד מאחר שהקירות כוסו בטיח והוא שימש בין היתר בית חולים לחולי דבר. רק במועד מאוחר, במאה ה-19, או תחילת העשרים, חלה מפולת טיח עקב גשמים ונתגלה הקיר המקורי עם הקישוטים והמילים בעברית, ואז שיקמו את המקום, ומאוחר יותר גם נפתח לתיירים, והיה להוכחה שבעיר פעלו שלוש דתות זו בצד זו, עד שהנצרות דחקה והשמידה כמעט כל זכר לשתיים האחרות.
במדריך העברי יש פרטים קצת אחרים ונוספים. בית הכנסת הזה הוא היחיד ששרד באנדלוסיה לאחר גירוש יהודי ספרד בשנת 1492, ואחד מבין שלושה בתי כנסת עתיקים ששרדו בספרד, השניים האחרים נמצאים בטולדו. הוא הוכרז כאתר לאומי ואינו משמש כבית תפילה. הוא נבנה בשנת 1315. הוא קטן וחזיתו הצנועה אינה מעידה על תוכו. בחלקם העליון של הקירות פיתוחי סטוקו בסגנון המודחאר. בין הפיתוחים כתובות בעברית, ביניהן אחת הנוקבת בתאריך בנייתו. המרפסת שימשה כעזרת נשים, ועד היום ניתן לבחין בגומחה שבה נשמר ארון הקודש.
לאחר גירוש היהודים השתלטו הספרדים על המקום והפכו אותו לבית חולים, ומשנת 1588 שימש כקאפלה קתולית, ועל אחד הקירות נותר, עד היום, צלב.
ואילו אנחנו הבנו מדבריה של מריה, המדריכה הספרדייה, כי בית הכנסת היה קטן מלכתחילה משום ששימש בעיקר את המשפחה האמידה שגרה בכל המיבנה שסביבו. וכי הוא כוסה בטיח בשעתו וייעודו המקורי נשכח לגמרי, ובזכות זאת שרד ולא נהרס, עד לאותה מפולת טיח שגילתה אותו בסוף המאה התשע-עשרה או ראשית העשרים.
קשה לומר שהביקור בו, כאשר החדר הקטן והגבוה מלא מבקרים ופתוח רק שעות אחדות ביום, מביא לקשר רגשי כלשהו לתקופה היהודית של קורדובה, גם אם אנחנו גרים בתל-אביב דווקא סמוך לרחובות הקרויים על שם משורריה: אבן גבירול, אבן שפרוט, בן סרוק ואבן עזרא, ושמותיהם מתגלגלים על לשוננו לעיתים קרובות, כאשר זרים שואלים אותנו לכתובת.
 
ממשיכים לתחנה האחרונה בסיור – אל קאסָבָה או אלקאזאר, הארמון-המבצר. רוב המבנה חרב אבל נותר אולם המשפט של שופטי האינקווזיציה, אלא שהוא מחודש כולו ורק פינות-אבן חשופות אחדות הן מהתקופה האכזרית עצמה ומעניקות שמץ תחושה של אותנטיות.
Alcazar de los Reyes Cristianos – הארמון, או בשמו המלא "ארמון המלכים הנוצריים", נבנה בשנת 1328 על-ידי אלפונסו ה-11 בסמוך לארמון מורי מתקופת בית אומאייה. המלכים הקתוליים, הידועים באהבתם הגדולה ליהודים – פרננדו ואיזאבל, השתכנו בו ותיכננו את מהלכיהם הצבאיים לקראת כיבושה של גראנדה בשנת 1492 והשתלטותם הסופית על ספרד כולה. בועבדיל, המלך-הילד, אל ריי צ'יקו – היה שליטה המורי האחרון של גרנדה, שנכנע ומסר את מפתחות העיר לידי המלכים הקתוליים, ונכלא בארמון בקורדובה. קולומבוס ביקר בארמון כדי לדווח לאיזבל על התקדמות הכנותיו לקראת הפלגתו, ובמשך קרוב לשלוש מאות שנה שימש הארמון את ראשי האינקוויזיציה, שגם ידועים באהבתם הלוהטת כאש ליהודים. המבצר מאופיין בחומותיו העבות ושלושה מגדליו, שהמפואר שבהם הוא מגדל האריות, המשקיף על הנוף של העיר העתיקה, גני הארמון, נהר גואדאלקיוויר, הגשר הרומי ומגדל קאלאהורה.
יורדים למטה, ששם היו תאי האנוסים והעינויים, ובתקופות מאוחרות סתם בית סוהר. אין ממש שרידים רק חדרים ומסדרונות לא רבים, ללא הסבר. ובחצר בור עם ספסל אבן למטה כמו פיר שנראה גם כצינוק. אבל שומעים בבירור צעקות של יהודים מעונים שעלו מהמרתפים והבורות וקפאו באוויר ורק מי שאוזניו קשובות מאוד להיסטוריה של עמנו – שומע אותם בבירור. מספרים כי הההיסטוריון היהודי-גרמני צבי היינריך גרץ (1817-1891) שמע את הקולות. אילו הייתי מצטיין יותר בשני הקורסים הראשונים בספרדית שלקחתי במכון סרוונטס בתל אביב הייתי ודאי מבין את זעקות המעונים ומביא עימי חזרה ארצה חומר רב-ערך לתולדות האינקוויזיציה של יהודי אנדלוסיה בכלל וקורדובה בפרט.
פונים לגן המבצר שהוא שילוב נפלא של עצי הדר, ברושים ופרחים, חלקו טבעי וחלקו גזום לצורות מלאכותיות. שדרת הברושים הכפולה בירוק-כהה נראית כשדרת עמודים גבוהים בעלי צורת גליל מושלמת, צמרתם פחוסה, אף זאת תודות לגיזום האמנותי, והעמודים הירוקים הם מצידיה של בריכה ארוכה שופעת מים שמזרקות קטנות מצידיה. ויש גם שדרות עצי הדר הגזומים ככדורים או חצאי-כדור. וגם כל השיחים בשולי המשעולים הם ירוקים וגזוזים למשעי.
באמצעו מתנוססים גבוה פסלי שלוש הדמויות של פרדיננד ואיזבלה עם קולומבוס המוסר להם במכתב את פנייתו לעזרה במימון המשלחת להודו. מאוד מרשים. על גני הארמון נכתב במדריך שאלה הם גנים מרהיבים בסגנון ערבי, שהקיפו בעבר את ארמון בית אומאייה המקורי, שחרב. הם משובצים בבריכות ובמזרקות, מרחצאות מוריים, סרקופג רומי משלהי המאה השנייה, פסיפסים רומיים וחצרות בסגנון מוסלמי. בלילות הם מוארים בשלל אורות המעניקים להם גוון של אגדה. קהל רב יחסית מטייל בגנים הלוך וחזור והמבקרים אינם חדלים להצטלם בזוויות מאוד פוטוגניות בזכות הסימטריות של השדרות, העלים הירוקים ושלל צבעי הפרחים. למזלנו יום שמש היום.
כאשר אנחנו מסתכלים לאחורינו מתגלה מגדל שהוא חלק מהמבצר, נטוש בתוך צמחייה פראית, ומריה מסבירה לנו שהוא היה מרכז האינקוויזיציה, ובו היה גנוז כל מה ששללו מהאנוסים בטרם שלחו אותם להתחמם ב"אוטו דה פה" מחוץ לחומות.
בשום עיר או ספר הדרכה למטייל איננו מוצאים ציון מדוייק למקום שבו העלו יהודים על המוקד, (יש אומרים שמחזות אלה נערכו מחוץ לחומות הערים, ויש אומרים שדווקא בכיכרות המרכזיים, כגון פוארטו דל סול ופלאסה מאיור שבמרכז מדריד) – אבל מי שנחיריו כרויים להיסטוריה ויש לו חוש ריח על-זמני – יכול לחוש בשרידים רחוקים של ריח הבשר הנצלה, כמנגל של אחינו בני כל העדות בישראל ביום העצמאות ובימי המימונות למיניהן, וכמו הריח הנורא שוודאי עלה ממשרפות בשר היהודים באושוויץ ובבירקנאו ובמחנות השמדה אחרים ונותר דבוק בהם לנצח.
אנחנו נפרדים ממריה ומשאירים לה טיפ של 10 יורו. אני מקווה שלא נדבקתי ממנה בשפעת. אוכלים במסעדה קטנה, ברחוב יורד, ממש ליד הכניסה למבצר, מסעדה שעליה המליצה מאוד מריה. אני לוקח בירה, שמתברר שהיא חריפה מאוד, 1.35 יורו, וכן זיתים ודג קוד מטוגן היטב בציפוי פירורים עם קצת חסה ומיונית בצד, 6 יורו, טעים אך לא יוצא מן הכלל כי הדג עצמו פחות מדי עשוי.
יהודית לוקחת כוס יין 2 יורו וקאלאמרי, 6 יורו. ועוד לוקחים 2 לחמניות טריות, שעולות 1 יורו ו-1 טורטייה 3 יורו. הכול יחד לפני הטיפ 19.35 יורו. יושבים על המדרכה בצל עץ תפוזים מרים שפירותיו הכתומים מעלינו, כמו בכל שדרות העיר.
Caballerizas Reales, C\ Caballerizas Reales, 4.
חוזרים למלון ואני מיד נרדם. הבירה.
 
לפנות ערב סיבוב נוסף. מגיעים עד פינת המסקיטה, המסגד-כנסייה, ויורדים לעבר נהר הגואדאלקיוויר. בקושי זורמים בו מים. הבצורת באנדלוסיה חזקה מאוד. בתוך האפיק יש צמחייה עבותה ירוקה גם של עצים ממש. רואים באפיק גם מיבנה של אנטילייה ענקית מעץ, כיום היא גבוהה מאוד מפני המים, וגם שבורה בחלקה. יש שפע פראי של עצים, גם תאנים, שצומחים ללא מפריע בתוך הנהר היבש, במקומות שפעם היו מכוסים במים.
משוטטים בסימטאות וקונים מזכרות אחדות. מניפות, מדי-חום לקיר על רקע קרמיקה בכחול-לבן של פרחים. תחתיות לבירה עם תמונות קורדובה. מניסיוני, לעיתים גם קיטש בחנויות של מזכרות לתיירים נראה לימים אמנותי ויפה כאשר הוא מבודד מסביבתו העמוסה מזכרות ומתברר כחפץ אמנותי נאה, שאין כמותו בארצות אחרות ואף לא בערים אחרות. הקיטש של מקום אח עשוי להיראות שכיית חמדה כאשר מציבים אותו בהקשר אחר. נוכחנו בכך כאשר קנינו חפצי נוי עממיים וזולים מרוכלים היושבים על הארץ במקסיקו.
 
שמים הכול במלון ויורדים שוב לאכול במסעדה מומלצת על ידי פקידת הקבלה של המלון. המסעדה פותחת את דלתה רק ב-8.30 בערב: רסטוראנט טברנה "קסה פפה דה לה חודריה", רחוב רומרו 1, קורדובה. והיא נמצאת לא רחוק מהמלון שלנו ברובע העתיק, שסימטאותיו גדושות אדם בשעות האלה. יש לנו גם 10% הנחה בתלוש שפקידת הקבלה במלון הפקידה בידינו.
במדריך העברי כתוב: ברחוב רומרו 1, פינת רחוב דינס, ממתינה לכם מסעדה עממית בשם "קסה פפה דה לה חודרייה". ממבט ראשון הכול נראה בה, בשלוש קומותיה, כ"באלאגאן" אחד גדול, אבל למעשה זוהי מסעדה ידידותית. בחודשי הקיץ פותחים ברבקיו על הגג המציע מבחר אינסופי של טאפאס ומעדני הבית. בערבים אפשר להתענג על ריקודי פלאמנקו [להם לא מצאנו זכר בערב ביקורנו בה].
כבר חצי שעה אנחנו מתגודדים עם קהל סועדים רעב בסימטה, מחוץ לפתח המסעדה, וכל כמה רגעים עוברת מכונית בסימטה הצרה וכולנו נלחצים לקיר. ממש סכנת נפשות. ואין כל סיכוי שלבטן מאה הקילו שלי יקרה הנס שאירע לאימו של רש"י בעיר טרויש שבצרפת, שכאשר בהריונה עם שלימלה נלחצה לקיר הסימטה הצרה מפחד מרכבה עם סוסים שעברה בה, נתקערה חומת האבן כמידת בטנה הנלחצת אליה, ושלימלה העובר – ניצל!
תוך כדי הארוחה אני רושם בפנקס הקטן את רשמיי. הדף נמצא עם שאר החומרים הכתובים מקורדובה. לאחר הנחה עולה לנו הארוחה 34.24 יורו ומוסיפים 4 יורו טיפ. הכל יחד כ-224 שקלים.
הגספאצ'ו נהדר וגם תבשיל זנב השור. הארוחה, כמו אתמול, פחות יקרה מאחר שאנו חולקים את המנה העיקרית, זנב השור, שהיא די גדולה.
והנה, בפתק מהפנקס הקטן נרשם:
ערב בקורדובה. 1.11.07. 8.30, פפה דה לה חודרייה. מחכים בתור. המקום גדול ויש בו כמה אולמות והרבה מלצרים מיומנים, ולמרות הקהל הרב נמצא עד מהרה מקום לכולם. הרצפה בכניסה נמוכה ממפלס הרחוב, קצת כמו לרדת למערה, אבל אחר כך אפשר לעלות גם לקומה שנייה.
לחם לבן טרי. לא לשכוח לבקש שמן זית, שמגיע בדרך-כלל, בכל מסעדה כאן – בסלסלת מתכת ובה שני בקבוקים צינוריים קטנים ובהם שמן זית וחומץ, וכן מלח ופלפל שחור. פפסי קולה לי, וכן כוס יין מקומי מתוק ואדום, ליהודית copa px califa – – וכן בקבוק מים מינראליים גדול של 1 ליטר. כל זה עדיין להתחלה, לפני המרק. טובלים את הלחם הלבן, הטרי, בעל הקרום הפריך והתוך האוורירי – בשמן ובמלח. תענוג. ממש תענוג לפתוח את התיאבון עם קרומי הלחם בשמן הזית, וזה גם לא רחוק מהתפריט הים-תיכוני הארצישראלי שלנו.
2 גספאצ'ו נוסח קורדובָּה (כך כתוב בתפריט). בצד: צלחת קונכיה ובה בצל, עגבניות-שרי חתוכות ופלפל ירוק כתות זעיר. המלצר יוצק את המרק, קר, עשוי עגבניות ושמנת. מעולה. האמינו לי – שווה, שווה לבוא לקורדובה כדי לטעום את הגספאצ'ו הזה! והמחיר – 5.12 יורו לשתי המנות: gazpacho tomate a nuestra.
שווה גם לחכות לפני שעת הכניסה בחוץ. אין הזמנות מראש. לא לשכוח הנחה של 10% מהמלון. מנה עיקרית לשניים: רבו דה תורו אלה קורדובסה – racion rabo de toro a la cordobeca – המחיר 13.65 יורו. תפוחי האדמה בתוספת אינם צ'יפס רגילים שנרטבים מיד ברוטב ומאבדים מטעמם – אלא קוביות של תפוחי אדמה שקצת בושלו קודם ואחר כך טוגנו והן שומרות טוב יותר על טעמן. מזל שנשאר לחם מהטבילה בשמן הזית כי לספג בעזרתו את הרוטב החום הטעים מאין כמותו של זנב השור. אנחנו קרבות שוורים לא ראינו באנדלוסיה אבל את זנבותיהם אכלנו!
מנה אחרונה אחת לשניים – טיראמיסו דה קפה קון אֶלָדוֹ, טיראמיסו של קפה עם ביסקוויט וגלידה. הטיראמיסו בינוני אבל הגלידה מצויינת ורק שכמותה מעטה מדי. מסביב למנה יש על הצלחת ארבע נקודות ג'ל לימון צהוב-ירוק עז עם פס סירופ שוקולד, לקישוט. אגב, הגלידות כאן ממש נפלאות.
המקום נוסד בשנת 1928, ובתוכנייה היפה, הכתובה כולה ספרדית, נאמר כי במאה ה-18 היו בקורדובה 142 טבּרנות ובסוף שנת 1890 עלה מספרן ל-174. ואכן המסעדה מתפקדת גם כטברנה, שבה אפשר לעמוד ולשתות בעיקר עם המנות הקטנות הקרויות טאפאס. מנהל המסעדה כיום, שאת כרטיס הביקור שלו קיבלנו אך הוא עצמו לא היה במקום, שמו מיגאל קבסאס מורון. הכתובת המדוייקת:
Casa PePe "de la juderia", C/. Romero, 1. Telefonos 957-200-744,
 957-200-766
אל תחמיצו את חוויית הביקור והסעודה ב"קאסה פפה דה לה חודרייה", ובייחוד שיש לכם "מניות" בשם שהרי אתם יהודים. יש להם גם סניף מסעדה בשם "קאסה רוביו" בפוארטו דה אלמודובאר 5, 957-420-853.
 
חוזרים למלון. יהודית קצת התאוששה. אני צמא כל הזמן. האוויר יבש. רעיונות ליומן. זעקות קפואות של יהודים בבור. דולסינאה מתה. דון קישוט וסנשו פנשה משלשלים והטליסמה אינה עוזרת. ועוד. אפשר לכתוב יומן שיש בו גם יסודות גרוטסקיים ודימיוניים ולא להיצמד רק לדיווח המדוייק.
תם יום רביעי בספרד.
ט.ל.ח.
 
המשך יבוא