אוקטובר-נובמבר 2007
יום 5. קורדובָּה
פרטים סידוריים
2.11.07. יום שישי. קורדובה. יום חופשי לסייר בקורדובה. יום שוק ביום שישי בבוקר. אפשרות להזמין מקום לערב פלמנקו באל טאבלאדו קארדינל.
 
יומן מורחב
יום חופשי בקורדובה. היה לי לילה קשה של ריצות לח--ן ולקחתי וַאבֵּן לקראת הבוקר כדי להרגיע את המעיים. אילו היה אפשר לטייל בעולם כמו רוח ערטילאית ממעל, בלי צרכים גופניים – לא הייתי מפסיק לטייל, כמאמר הערבי, "אם הייתי יודע שהתפילה עוזרת, הייתי כל היום מתפלל ומחרבן, מחרבן ומתפלל."
ארוחת בוקר כאתמול. לקחתי תה במקום קפה. אין מה למהר. יוצאים לכיכר השוק, קודרירו, שהיתה פעם זירת שוורים. קצת חנויות של חפצים ישנים. עלוב מאוד. שוק דגים, בשר וירקות, גם כן לא מצטיין לעומת מלגה, שנראית עיר עשירה יותר.
אני קצת רעב אחרי "ארוחת הבוקר" הדלה, ואנחנו יושבים בכיכר ומזמינים לי קפה אספרסו כפול שטעמו סביר, וליהודית קולָקאו שזה חלב קר או חם ששופכים אליו שקית של אבקת קקאו מעובדת כמו שוקולית וטעימה מאוד. אני מזמין כריך עם חמון וגבינה ומקבל חצי לחמניה מוקרמת בגבינה בטוסטר, וקערית עם קוביות זעירות שנפרסו מחמון נוקשה ויבש, וגם כפית לשים אותן על הגבינה המותכת. כל זה טעים בצורה בלתי רגילה. אם כי יהודית נגד וטוענת כי הצירוף משמין מאוד.
עושים עוד סיור בכיכר וממשיכים ברגל לארמון של משפחת ויאנה (פרטים מדוייקים בניירת שלקחנו במקום) ונכנסים עם הדרכה בספרדית, כי אין אחרת ואין סיור בודד. הסיור נמשך כשעה. למרבה הצער לא שמרנו את מועדי הביקורים והטלפון של המוזיאון. בעזרת דף נייר מודפס אנגלית מסתדרים להבין חלק מההסברים. הארמון הוא לא של מלכים אך יש בו כמעט כל הכלול במערכות חדרים של ארמונות מלכים, ומה שבולט לעינינו הוא סרוויז ירוק-לבן בחדר מערכות הכלים, ואילו בחדר האחרון יש שלושה ציורים של שטיחי קיר, טפיסרי, שטיחים ענקיים עם מראות מופלאים של חיות ופירות ועבדים שחורים, כנראה בהשפעת גילוי אמריקה וכל מה שהובא משם. מזכיר את רוסו-לעתיד. חבל שלא היו גלויות של שלושה השטיחים הללו. בזכותם בלבד, ובזכות הסרוויז הירוק-לבן, מומלץ מאוד לערוך ביקור בארמון ויאנה אם נזדמנתם לשהות של יותר מיום אחד בקורדובה וזמנכם בידיכם. יפה במיוחד הוא הפאטיו עם הקשתות והעמודים בקומת המבוא וגגות הרעפים בקומה השנייה ושפע הצומח בכל פינה, טבעי ובעציצים, ובמרכזו דקל רם.
ממשיכים לגן היפה של הארמון, שחלק ניכר ממנו, כמו במרבית רחובות העיר, מבוסס על עצי תפוזים מרים כאלמנט של קישוט לשדרות. בגן הם גזומים לצורת מטוס או גם לעצים בעלי גזע גבוה וצמרת, שאינם אופייניים לעצי הדר. כך היה גם בגן ובשדרות של הארמון.
מטיילת עימנו משפחת צרפתית ובה שתי בנות יפות, הקטנה ממש לוליטה. מושכת את תשומת הלב על רקע הקירות הירוקים הגזומים של עצי ההדר. מראות כאלה מטריפים עליי את הדעת ומתמזגים ביופי האמנותי של החפצים בפנים ושל הצומח המעוצב בחוץ, וסולם הרגשות הכמוס נע בין תשוקה פראית אל מול המיניות הבתולית-עדיין לבין הערצת היופי של הנערות שהן כיצירות אמנות חיות הראויות להיות מונצחות בציור חושני ושובה לב. נערות יפות כאלה מסיטות את תשומת ליבי גם במעמדים מביכים ביותר כמו לווייה, קונצרט, הרצאה, ארוחה במסעדה, שלא לדבר על בריכה ושפת-ים. מה לעשות, העולם מלא פיתויים, שכל פעם מתלבשים בצורה אחרת. יש המבקשים להשתלט על נפשותינו בקובעם שהפיתויים באים מצד השטן. לי נראה שאם יש אלוהים, היופי של הנערות והמיניות של הנשים באו דווקא ממנו ולא מצד הסטרא אחרא וזו אולי גם ההוכחה הטובה ביותר לקיומו כפי שהבחינו בשעתם הפילוסופים היוונים שהעריצו את היופי.
Museum Palace of Viana, Palacio Museo de Viana, Plaza da Don Gome, 2, Cordoba
 
אנחנו חוזרים שוב דרך השוק ויורדים לעבר הנהר אך עוצרים קודם במוזיאון חוליו רומרו דה טורס, רק כדי ללמוד שהוא כבר סגור וייפתח בשעה בארבע. טוב. עולים שוב ברחובות ובסימטאות, ובדרך למלון קונים קצת מצרכים בסוּפר ועורכים ארוחה פרטית בחדר: יוגורט, גבינה צהובה מעולה מסוג מנצ'גו, קְוֶסוֹ מָנְצֶ'גוֹ, גבינה מעושנת, לדעתי גבינת כבשים הדומה לקצ'קוול כבשים יבש של משק שוורצמן בבת שלמה, אך טובה יותר. מומלץ לאכול בספרד וגם להביא חריצים אחדים הביתה. קונים גם חמון פרוס דק.
אוכלים בתיאבון.
נרדמים.
 
לפנות ערב שוב לאותו אזור, כיכר פוטרו, פלאסה דל פוטְרו. פוטרו פירושו סייח, ואכן בכיכר נמצאת מזרקה משנת 1557 עם פסל של סייח הניצב על רגליו האחוריות ומחזיק במגן קרודובה.
פנֵינו למוזיאון חוליו רומרו דה טורס שבכיכר. מתברר שטורס היתה משפחה של ציירים תושבי העיר, ורומרו הוא המפורסם בהם, והתקופה – המאה ה-19. בעיקר התמחה בציורי נשים יפות, חלקן בערום חלקי, חושני מאוד. רומרו, בן העיר, נהג לצייר בעיקר את נשות קורדובה. הוא נפטר בשנת 1939 ובשנות חייו האחרונות יצר במדריד. הסטודיו שלו במדריד שוחזר והועבר לקורדובה. אני קונה גלויות אחדות. יש משהו מיסתורי ומושך מאוד בדיוקנאות של הצעירות בציורי השמן:
 

 
הציור "נאראנחאס אי לימונֶס", תפוזים ולימונים: ספרדיה צעירה שחורת שיער ויפהפייה, חצי גופה העליון חשוף, מחזיקה בזרועותיה ובאצבעותיה הארוכות ארבעה תפוזים ולימונים, כולם כתומים-אדמדמים, ועליהם כעל מגש מונחים שני שדיה הבתוליים והם מלאים וזקופים, תאווה לעיניים, כשבאחת הפטמות הכהות היא ממש ממששת תפוז. ברקע שולחן טואלט, שיח ירוק-שחור עם נצנוצי פרחים צעירים ורודים, וקיר בצבעי חום ושחור. חצאיתה מתערסלת באותם גוונים של חום, צהוב ומעט שחור, ובקפלים רבים, חושניים, כאילו היתה ערומה, כאשר מוקד קפלי החצאית, הנעשה כמעט שחור, הוא אזור הפות החבוי שלה, והענוג ודאי כשפתיה. לעיניה השחורות מבט עז, תובע, כמציעה את עצמה אך לא בזול כי היא במצב טוב, טרייה עדיין, וכנראה גם מבית טוב.
 

 
הציור "לה צ'קיטה פיקונרה". לא מצאתי תרגום למילה piconera אבל אולי הכוונה היא לתרווד שהצ'יקיטה, הצעירה – הספרדייה, ואולי היא צוענייה, מחזיקה בין רגליה, מעל לקערת נחושת או כסף מושחרת בחלקה, גדולה ויקרה-למראה, שמוחזקת ממש בין כפות רגליה הנתונות בנעלי עקב אלגנטיות ועשירות, ובזכותן אולי היא אינה צוענייה. רגליה, אצבעות ידיה וזרועותיה ארוכות ועדינות מאוד. היא כפופה קמעה קדימה, מרפקיה בין ברכיה, ובכפיפותה שדה השמאלי מבצבץ ללא פיטמתו מבעד למפתח חולצתה הלבנה. חצאיתה חומה. פניה מושלמות ביופיין. עיניה שחורות ומבטן עז ומתבונן קדימה, אל עבר הצייר החושק בה ודאי במיכחולו. ברקע, בצבעי שחור-כחול, ניבטים חלון או אולי תמונת שמן ובה ציור או השתקפות, מעבר לנהר, של מבנה גדול עם קשתות ומגדל, המסקיטה והקתדרלה, ואור משמיים נוגה עליהם ועל הנהר כמו האור אצל רמברנדט, אבל הנוף מזכיר יותר את הדראמטיות שבציורו המופלא של אל גרקו, טולדו בלילה. מה נאמר ומה נדבר, הייתי ברצון מזיז הצידה את הקערה הכבדה, מרים את הצ'יקיטה, יושב מאחוריה על הכיסא הפשוט, העשוי עץ וקש קלוע, מוציא מידה את התרווד העלול להיות גם כלי נשק מסוכן לתוקפיה, מפשיל את חצאיתה החומה ומושיב אותה על ברכיי...
 

 
הציור "מוּחֵראס סוֹבְּרֶה מָנְטוֹן" משנת 1923, שתרגומו הוא אולי עטיפת צעיף של נשים, וזוהי תמונה צרה וארוכה, לרוחב, ושתי נשים צעירות שוכבות בה על בטנן בשדיים חשופים. הימנית נראית בכל גופה, עטופה בשמלה או צעיף, ורגליה הנישאות מאחור אל על הן בגרביים בהירות ובנעלי עקב אלגנטיות. שערה חום-צהוב ופניה המוטות כלפי המסתכל הן בסגנון גרטה גרבו של שנות ה-30. מולה באותה תנוחה, אך רואים בציור רק ראש, כתפיים ושדיים – צעירה שחורת שיער עם אף חטוב ישר ומבט נוקב, רואים רק פרופיל עין אחת. הבלונדה שוכבת מולה בכפיים פרושות לקראתה. יש אווירה של פיתוי בציור. לא טהורה ולא טבעית. התמונה אינה סימטרית אלא מרכז הכובד שלה נמצא בצד השמאלי, בין שתי הנשים, הן ניראות כזורמות או נמשכות במגנט זו אל זו כאשר הבלונדה מסתייגת ומתחסדת חרף אצבעותיה הפרושות בתחינה, ואילו השחורה, הנראית חזקה ונחושה, כאילו אורבת לרגע שבו תוכל לנשק לחברתה, תוכל לשגול אותה בתחיבת אפה החטוב והארוך ולמצוץ לה את הדגדגן.
דווקא מתמונת האישה החושנית ביותר שבציוריו אין גלוייה, רק פוסטר, גדול מדי, שמוכרים גם בחנויות שבסימטה מחוץ למוזיאון. וכל הציורים מעשה ידיו של חוליו רומרו דה טורס.
מסיימים את הביקור במוזיאון דה טורס, וממול – באותה חצר פנימית, נמצא המוזיאון לאמנויות היפות, מיוסאו דה בֶּלַאס אַרְטֶס, והוא שוכן במיבנה שהוקם בימי המלכים הקתוליים ושימש כבית חולים. כאן, כך מסופר, נפגשו פרננדו ואיזאבל עם קולומבוס. במוזיאון מוצגים ציוריהם של אמנים ספרדיים כמו מוריו, ואלדס, רייברה, גויה וסורולה. ציורים יפים אבל אנחנו כבר קצת עייפים מלראות.
 
 

 
 
ישנה במוזיאון תמונה מרשימה של תפוחי-זהב מפולחים, כאשר מעליהם, על רקע שמיים, עלי הדרים ירוקים-כהים עם פריחה לבנה ופירות כתומים, שזה לא מסתדר דווקא באותה עונה, ולמטה, על רקע קיר ירוק-אפור מחוספס של חצר פנימית, שולחן עם פירות קלופים ופלחים עסיסיים, שציפתם ממש מורגשת בפה, רואים את הקורים הלבנים האופפים אותם, את תוך הקליפות הלבן, וישנה גם כוס עם מי דבש או משקה בהיר אחר, וקנקן כרסתני של שמן זית, וזר פרחים באדום לבן וירוק. את התמונה המופלאה הזו צייר רפאל רומרו בארוס (1832-1895) בשנת 1862, ושמה "בודחון דה נאראנחאס", שהם תפוזים. את המילה bodegon לא מצאתי במילון הספרדי שלי, אך בתוכנייה של המוזיאון מופיע התמונה המופלאה הזו ועימה הכיתוב:
Rafael Romero Barros: Bodegon with Oranges. Translator note: bodegon is a still life that have kitchen scences for subjects.
קניתי שתי גלויות ממנה, אחת לחברי שאול חומסקי האגרונום ולאשתו מירה.
 
 

 
ועוד אני קונה גלוייה צבעונית יפה מאת פרנסואה אנטוניה בוסוויט (1800-1889), "ויסטה דה קורדובה", מראה קורדובה, כנראה בראשית המאה ה-19, רואים את הגשר הרומי, פונטה רומנו, את הנהר, את המסקיטה עם גג הקתדרלה ומגדל הפעמונים, את בתיה וסימטאותיה של העיר בחזית התמונה, ואת הארמון-המבצר מאחורי המסקיטה. וממש בקדמת התמונה, מזח על הנהר, ועליו דייגים מטפלים ברשתות. הגשר על הנהר, החלק כראי, מתחבר לקו עקלתון שיוצר מעקה האבן לאורך החוף, ויחדיו הם מעניקים לציור את ההרמוניה שלו הזורמת בין הנהר משמאל למגדל הפעמונים מימין.
Fine Arts Museum of Cordoba. Plaza del Potro, 1, Tel. 957-47-33-54
כיום הגלויות של הנשים וגלויית התפוזים מקשטות את מדפי הספרים בטרקלין שלנו בתל-אביב.
 
חוזרים ברגל דרך ארוכה, דרך הנהר, ועולים, כשחומת העיר העתיקה לימיננו – עד מסעדת "אוליבו" הזכורה לטוב מהערב הראשון בקורדובה, ומתברר שהיא אמנם פתוחה במשך כל היום, אך גם הם, פותחים לארוחות ממש, מבושלות – רק בשמונה וחצי בערב.
חוזרים לחדר. יום שישי בערב. שיחה עם לאלה שמצלצלת למלון. פולי מהגששים מת מסרטן הכבד תוך שלושה חודשים מהתגלות המחלה. אבל לאומי. הניחו את ארונו בתיאטרון הקאמרי והנשיא פרס השתתף בלווייה. בן לא סיפר לנו, כדרכו, שלא להעביר חדשות רעות.
 
אחרי שמונה וחצי יורדים שוב למסעדה "קסה פפה דה לה חודרייה", הסמוכה למלון שלנו. מרק גספצ'ו חלומי כמו אתמול. אבל ממש חלומי. עבורו בלבד כדאי לבוא לקורדובה. יהודית לוקחת למנה ראשונה אצבעות דג קוד בטיגון עמוק. אחר כך מנה עיקרית אחת לשנינו – מדליוני פילה מיניון טעימים מאוד, ואני חשבתי בטעות שהם של חזיר. שתי גלידות וניל לבן וקרמל חום, עם שבבי שקדים. מעולה. הארוחה עולה כמו אתמול, 34.85 יורו לפני הטיפ.
מחר בצהריים אנחנו ממשיכים לסבילייה. כאן לא מזיעים למרות שלאחר קרירות הבוקר נעשה די חם. במוזיאון הזעתי מאוד. העיר העתיקה גדושה בתיירים ובחנויות של מזכרות. אומרים שיש כאן אבטלה רבה. לדברי מריה, עשירים נחשבים אלה שיש להם אלפי עצי זית והם גם נוטעים עצים חדשים.
בחלק זה של אנדלוסיה, התיירות ניראית כהכנסה העיקרית. מה היו עושים אלמלא נבנתה אצלם כנסייה במסגד – אלא הוא היה נהרס עד היסוד כמו שאר עשרות המסגדים ובתי הכנסת בעיר, שבמשך השנים גם ירדה מגדולתה? – מזלם של הספרדים שלא הרסו כל מה שבנו המוסלמים, שאחרת היה פחות מה להראות לתיירים ובמה למשוך אותם לבוא.
תם יום חמישי בספרד.
ט.ל.ח.
המשך יבוא