ידידי שלמה שבא אומר שסוחרי האמנות מבינים בציור טוב יותר מן המבקרים ומן האוצרים. צריך לבוא למכירות הפומביות ולראות את המחירים המצחיקים לציוריהם של מי שניסו שנים ועדיין מנסים לשכנע את קהל הצופים והקונים בגאוניותם – לעומת המחירים הכבדים, המכופלים והמשולשים והבלתי משתנים – של הציירים הארצישראליים הנפלאים משנות העשרים והשלושים, שעד היום מכים במחירי תמונותיהם את מרבית הציירים שבאו אחריהם, הפלצנים והרציניים כאחד.

התצוגה המוקדמת של המכירה הפומבית השנתית של "כריסטיס" בישראל – שהוקדשה ליצירות אמנות מן המאות ה-19 וה-20 ונפתחה ביום חמישי ה-28 באפריל בערב בקומה התחתונה של מלון הילטון בתל-אביב – מצדיקה בהחלט את הקביעה של שלמה שבא: כמין הנאה של שמחה-לאיד היא לראות חדרים שלמים של אמנות ישראלית מהשנים האחרונות – בדים ענקיים, טריקים, שטיקים, כתמים, השפרצות, מריחות, לכלוכים, נגרות, קשקושים, קופסת מלח כשר, כמעט כל מה שנוצר מזריצקי המאוחר והלאה – וכמעט אף אחד מהם לא מתרומם ממחירים התחלתיים של בין ארבעת לעשרת אלפים דולר, וספק אם ישיגו אפילו מחירים אלה; אם תשאלו אותי – את רוב-רובם לא הייתי מכניס הביתה גם אילו ניתנו לי בחינם. אמנם זריצקי, שטרייכמן, סטימצקי, אורי רייזמן ומיכאל גרוס מוצגים במחירים שבין שמונה-עשר לשישים אלף דולר, אבל תהרגו אותי אם אני מבין מדוע. יוצא מן הכלל אביגדור אריכא, שהוא היחיד מבני-ימינו שתמונה שלו, שמוערכת בין חמישים לשבעים אלף דולר – מצדיקה אולי את מחירה בתור השקעה, אם כי לא הייתי ממהר לשלם את המקסימום וגם חושב פעמיים אם אני רוצה לגור איתה בסלון שלי שנים רבות.

בייחוד משכו את תשומת ליבי בקטגוריה זו של בני-זמננו שני צילומים של ילדה במסכה מאת סיגלית לנדאו, בששת אלפים דולר האחד. מה אומר לכם, יותר טוב שלא אומר – כי אחרת עדרי הגברות ששמעו הרצאות עמוקות מיני דרום ים-המלח – בתערוכתה "הפתרון האין-סופי" (בביתן הלנה רובינשטיין בתל-אביב) – תצאנה החוצה במרוצה מצינורות הבטון הענקים והמכוערים שסונדלו בגושי בטון לפתח ביתן הלנה היפה (ואשר איש לא כתב עליהם עדיין גרפיטי "המלכה ערומה!") – ורגלי המעריצות הרצות תינגפנה ודאי בחספוסי בטון חשוף ומסוכן, אבל הן תאשמנה בנגף רק אותי, ותרצינה להכותני בגלילי הפוסטרים שבידיהן על שהעזתי להטיל ספק באמנית המתוקשרת ביותר בביצת האמנות הישראלית כיום – שאכן גם צפה ערומה כביום היוולדה במי ים-המלח, בינות לאבטיחים מליחים שלא חטאו.

אבל ייתכן שהמחירים הנמוכים יחסית ב"כריסטיס" הם גם תוצאה של המיתון הכלכלי שמורגש היטב בתצוגה כולה (למרות שאומרים שהעשירים בישראל נעשו עשירים יותר). אמנם, מדובר רק במחירים התחלתיים לקראת המכירה הפומבית, שתתקיים ביום ראשון, 1 במאי בשעה שמונה ושלושים באותו מקום, במלון הילטון בתל-אביב, אבל ספק אם תמונות רבות, כמובן לא מן המשובחות –  תזכינה להימכר אפילו במחיר ההתחלתי.

שונה המצב כשאתה עובר לחדרים הראשונים של התצוגה (אנחנו נכנסנו דווקא מהסוף) ופוגש כרגיל בתמונות של ציירים ממיטב הציור הארצישראלי והאירופאי. יש הרבה קיסלינג, ראובן, שאגאל, אוסיפ זדקין (פסלים), מאנה כץ, חנה אורלוף, יוסף ישראלס, יענקל אדלר, מרסל ינקו, יוחנן סימון, ארדון (תמונות מאוסף גיטה שרובר. אני דווקא לא מבין מה מתפעלים כל כך מארדון ולמה משלמים סכומים אסטרונומיים עבור ציוריו החד-גוניים והמשעממים). חבל שלא חילקו דף פשוט עם שמות התמונות, צייריהן ומחיריהן, ואז הייתי מביא לכם יותר מידע (שקיים אמנם באתר כריסטיס: www.christies.com) – אבל, לומר את האמת, תמונות שמפעימות את הלב, תמונות באיכות של מוזיאון, לא מצאנו הרבה, כי לעיתים גם השמות הגדולים מיוצגים לאו-דווקא במיטב הציורים שלהם, ואתה משלם על השם לא פחות מאשר על איכות התמונה. (וגם כאן המחירים לא בשמיים לגבי יצירות מסויימות של אמנים מפורסמים).

חוץ מאחד.

האחד.

לסר אורי.

רוצו לראות את שתי התמונות של הצייר היהודי-הגרמני המופלא – עוד היום, שבת 30 באפריל, משעה אחת-עשרה בבוקר עד תשע בערב, ומחר, יום ראשון, 1 במאי, לפני המכירה הפומבית, משעה עשר בבוקר ועד שלוש אחר-הצהריים. הכניסה חופשית. ההנאה שלכם תהיה רבה יותר מאשר מביקור במוזיאון.

שתי התמונות החתומות של לסר אורי הן:

"השביל המוביל לגשר". פסטל על קרטון.

"על שפת האגם", 1910.

שתיהן תמונות מקסימות וצנועות של נופים אירופאים באווירה החלומית מעט, הערפילית-כאילו והצבעונית-המאופקת של לסר אורי. המחיר ההתחלתי של שתיהן זהה – בין 15 ל-20 אלף דולר. האמינו לי, זוהי מציאה! – שווה לרכוש אותן גם אם במכירה הפומבית יעלה מחירן עד לשלושים ולארבעים אלף דולר כל אחת. זוהי השקעה לדורות. תאמינו לי. הן שוות פי כמה יותר מתמונות של זריצקי, רייזמן, ארדון, ואפילו ראובן, המוצגות למכירה במחירים שהם בין פי שלושה לפי ארבעים מלסר אורי – שאגאל בארבע מאות אלף דולר, ארדון במאתיים אלף!

 לסר אורי, אחד מגדולי הציירים האירופאים, נולד בשנת 1861 בעיירה בירנבאום בחבל פוזנן, השייך כיום לפולין, ונקבר בגיל שבעים, בשנת 1931, בבית-הקברות היהודי בברלין, שבה התגורר ויצר רוב ימיו. הביקורת לא פינקה אותו, ואחרי מותו החל נשכח. ואולם התערוכות שנערכו למאה שנים להולדתו, בשנת 1961, החזירו אותו למקומו הראוי באמנות הציור העולמית – עד כדי כך שהוא כיום אחד הציירים שמעבודותיהם נעשה המיספר הרב ביותר של זיופים, ומעריכים שעשרים אחוז מיצירותיו המסתובבות בעולם אינן מקוריות.

תמונה גדולה ומופלאה של לסר אורי, המתארת עץ על שפת אגם, בעיקר בצבעי ירוק, שחור ולבן – ליוותה את ילדותי, כמו את זו של שלמה שבא, כשהיתה תלוייה עשרות שנים דרך-קבע במוזיאון תל-אביב הישן שבבית דיזנגוף בשדרות רוטשילד. אז, כאשר המוזיאון היה קטן, היה לה מקום בתצוגת הקבע. היום, כאשר מוזיאון תל-אביב וביתן הלנה רובינשטיין גם יחד מלאים הרבה דברי תפלות ואחיזת עיניים (למעט אולי תערוכת הדיוקנאות של חיים גליקסברג) – אין במוזיאון מקום לתמונה של לסר אורי, ששווה ודאי כחצי מיליון דולר, והיא מאוחסנת מן הסתם במקום שבו מצויים הציורים היפים ביותר בתל-אביב – המרתף של מוזיאון תל-אביב.

ואיפה התמונה הגדולה של בית הכנסת ביום כיפור של מאוריצי גוטליב, שהיתה פאר המוזיאון הקטן בשדרות רוטשילד במשך שנים רבות? בערים אחרות בעולם היו מעלים אותה על מפת הסיורים לתיירים, תולים אותה בקיר הגדול ביותר והמבוזבז של אולם המבוא בעל החלל של שלוש קומות – אבל במוזיאון תל-אביב מראים לתיירים מחוץ-לארץ קשקושים בני-ימינו, כאילו אין לתיירים אותו סגנון מייגע, יומרני וסתמי גם בארצותיהם שלהם.

ואגב מרתפי מוזיאונים, אמר לי ידידי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא לא מזמן: "כאשר גונבים תמונה מקיר במוזיאון, מיד מודיעים על כך בכל כלי התקשורת ומנסים לגלות את הגניבה, ואיש גם לא יעז לקנות אותה כי הצילום שלה מתפרסם בכל העיתונים. אבל אם גונבים מהמרתפים? כמה שנים עוברות עד ששם מגלים שתמונת-מופת חסרה?"

נחזור ללסר אורי. אם היה לי כסף, אני אומר לכם – הייתי רץ ומשקיע אותו קודם כל בשתי התמונות הללו. אילו היו תלויות בסלון שלי, הייתי יושב שעות ומסתכל בהן. חשבתי למכור את הפרדס כדי לקנות אותן, אבל המצב היום לא טוב ביותר. כמעט שאין רווחים. והקרקע טרם הופשרה לבנייה. אבל אם מישהו מהקוראים יש לו כמה עשרות אלפי דולרים פנויים – אל תהיו טיפשים, רוצו לקנות את שתי התמונות של לסר אורי, ותאמינו לי, גם הנכדים שלכם יודו לי שיעצתי בשעתו לסבא ולסבתא לעשות את השקעת חייהם.

ורק אל תיראו להוטים מדי ואל תגלו שבאתם מפני שקראתם את "חדשות בן עזר" – כי אז התחרות ביניכם – היא בלבד תקפיץ פלאים את מחירי התמונות האלה! יותר טוב שתפיצו שמועה שיש הרבה זיופים...

שי עם שביט ופעיל

במסגרת "בילוי שבת" של תיאטרון בית ליסין בדיזנגוף, בשבת הבאה 7.5.05 בשעה 11.00 בבוקר, מארח שמואל שי את שלמה שביט על שירי אהוד מנור, ד"ר מאיר פעיל על שישים שנה לניצחון על הנאצים (מאורע זניח בהשוואה לחגיגות המימונה המתקיימות הערב ומחר, והן כידוע תמצית היהדות, למרות שמשפחות יהודיות אמידות ומשכילות בארצות המגרב התביישו בהן בשעתן וראו אותן כחג לא-מכובד של דלת העם ושל הגויים. רק בישראל התפתח, כמעט יש מאין – החג ההמוני שמנציח את רצון חוגגיו להיות לנצח מקופחים ושונים עם תרבושים ומופלטות, שהם כידוע שניים מתרי"ג מצוות של באבא ובאבא), וכן דורון לוריא על זיופים באמנות, דבורה שפירא-נמיר, ליאורה עיני והזמרת סוזי מילר. כרטיסים במחיר 30 שקל.