מאת אהוד בן עזר (בגיליון מס' 33)
ותגובות לתגובות (בגיליון מס' 34)
הוספה לדברי גדעון אור והתייחסות לעמנואל גרטל
 
מיום שחרב בית המקדש ניתנה נבואה לשוטים. לכן איש אינו יכול לדעת מה ילד יום אחרי ההתנתקות. אבל, יש לנו מציאות אחת של התנתקות מסיני שהביאה לשקט בגבול הדרומי, ועוד מציאות של יציאה מלבנון על ידי אהוד ברק, ולמרות שהיו נבואות שחורות בשני המקרים באשר למה שיתרחש – המציאות הוכיחה שהמהלכים האלה הביאו לשקט.
אמנם, בלבנון לא התיישבו יהודים ולא היה פינוי אזרחי שהופך את הפינוי לכואב ולקשה, אבל בעקרון – התוצאה היא החשובה. ייתכן שגם בעזה זה ישקיט את הגזרה.
גם מן השטחים ביהודה ושומרון נצטרך לצאת, אם אנחנו רוצים שהדמוגרפיה לא תנצח אותנו. סיבה נוספת – מדינות ערב לא יישארו נחשלות לתמיד, והם יתפתחו בעקבות החשיפה לכפר הגלובאלי ואז ייסגר הפער הטכנולוגי בינינו לביניהם. עקב יתרונם המספרי הם יוכלו להשמיד אותנו בקלות. לכן, צריך לנסות הכול כדי להגיע לשלום לפני זה. גם אם יש סיכונים בדרך.
בֶּנְדָלֶה
 
הסופר העל-זמני מר אלימלך שפירא מעיר: ואם יגיעו איתנו ל"שלום" לפני שישמידו אותנו בקלות – כבר לא יתפתו להשמיד אותנו בקלות? הלא כל ישיבתנו כאן אפשרית רק מפני שהערבים והאיראנים אינם יכולים להשמיד אותנו בקלות וגם האמריקאים לא יסכימו לכך, וזאת לא רק כדי לשמור על פנינה רוזנבלום, הרב עובדיה יוסף וחגיגות המימונה – אלא בגלל הנפט הסעודי (לאירופאים לא כל כך יזיז אם נושמד שהרי לפני שישים וכמה שנים כבר כמעט שהצליחו בכך, ואפילו שוטרי פריס סייעו לצוד את יהודיהָ ולשלחם למחנות ההשמדה).
הניסיון ההיסטורי הנמשך שלי, כבר יותר ממאה ועשרים שנה – אומר כי ברגע שיחשבו הערבים והאיראנים שהם יכולים להשמיד אותנו – אז לא רק שלא יהיה לפני כן שלום, אלא קרוב לוודאי שאחרי כן כבר לא יהיה גם מזרח-תיכון אלא רק פטריות-עשן אטומיות אחדות בשמיו השחורים.