(מיוּחד לחג השבוּעוֹת)
רונאלד מק-קיף הוא אתיאיסט, אם ניתן לומר כך, רליגיוזי. הוא חוקר-דתות ממוצא אירי, יליד מסצ'וסטס, החי ביפּאן. הוא מסיע אותי ב"טויוטה" שלו למרומי הר-הגעש נורא-ההוד אָסוֹ, זה המטיל חיתתו על האי קִיוֹשוּ כּוּלו (ועליי...)
בספרו הנודע "הר-הגעש" אומר הסופר שוּסָאקוֹ אַנְדּוּ (זה הקרוי "גראהם גרין היפּאני", שגראהם גרין עצמו גמר עליו את ההלל): "כּמה מעציב ההר הזה! פעילוּת הר-געש דומה לחיי אדם. בצעירוּתו אינו שֹם רסן לתשוקותיו, והוא יורק אש, מקיא לבּה. אך כאשר הוא מזדקן, הוא נוטל עליו את כל כובדם של חטאי העבר האפלים ונעשֹה דומם כקבר." האומנם דומם?
"איך לפעמים," יורה בי רולאנד מטבע-לשון של עגת-הג'ינס, "הוא קאפּריזי, הפכפּך, כמו כל שליט זקן, דֶסְפּוֹטִי. אבל יש לו רגעי-חסד. ברגעים שכאלה צומחות אגדות."
"אתה מתלוצץ," אני אומר.
"לגמרי לא," הוא משיב, אניגמאטי.
"שוב איזה קוּנץ של העל-טיבעי?"
"לא," הוא אומר, "עוּבדה..."
מה זאת עוּבדה, ואצל מי: בּ-C.N.N? אצל אלבּרט איינשטיין? אצל קארלוס קסטאנדה? בִּמכון-התקנים או הסוּריאליסט אנדרֶה בּרֶטון? על מה מדוּבּר כּאן לכל הרוּחות, על סוּלם-יעקב או סוּלם-ריכטר? אחד העם הזקן והטוב שלנו כבר הבחין במסתו הידועה "מֹשֶה" בין אמת ארכיאולוגית לאמת היסטורית. כּלוּם היה מֹשֶה או לא היה? אם האמינו בו אלפי מאמינים אלפי שנים - סימן שהוא קיים, קיים בהחלט, לפחות בּליבּם. ואילו אלכסנדר פֶּן מזהיר בשיר לאקוני: "אָסוּר לִפְגֹּעַ בְּאַגָּדָה – / נְקוּדָה..."
כּלוּם דיבּר אלוהים עם מֹשֶה מן הסנה? כּלוּם שמעה ז'אן ד'ארק את הקולות בּחיוּג ישיר? כּמאה אלף איש בּעולם כּוּלו, אוהבי-ישֹראל מוּשבּעים, יפּאנים, בּטוּחים בּלי ניד עפעף צהוב על עין מלוּכסנת, כּי בּמאי 48' ניגלה אלוהים לנביאם, בּהר...
רק בַּלילות, מִשהחשיך אותו "קימונו" ששמו שמיים, היה מגיח מסיתרו בּין הסלעים ושֹיחי ה"סוּסוּקי", להצטייד בּתבשיל-אורז או בּנזיד ה"מיסושירוֹ" (מרק בּטנים טחוּנים) בּאחד הכּפרים הקטנים לצלעות ההר.
ההר, הר אסו, אומר לי רונאלד וּמצבּיע על הוד-מלכוּתו מרחוק, מאבּך תימרות-עשן סמיכות כּשֶיֵּש לו "מצב-רוּח" ואפילו מיסטר אַנְדּוּ לא יטפּול בּו אשמת זיקנה. כּמוהוּ, אומר הוּא, אף כּי למזלו לא בּלט כּמוהוּ, רתח בּו דמו של היפּאני הצעיר הנמלט מִכּוחות הכּיבּוּש האמריקאי.
והיה לו, לַבּורח הצעיר, מִמה לפחוד. גם אם נימנה על בּית-אב עז-נפש, מצאצאי הסמוּראים, בּרוּר היה לו, בּרוּר מאוד, כּי ה-M.P. (המישטרה הצבאית) בּעיקבותיו. אלה, גייסות המנצחים של כּובש יפּאן, הגנראל מק-ארתוּר, ידעוּ כּי אִיקוּרוּ טֶשִימָה הוּאtrouble maker וּפגע רע. כִּקְצין-אספּקה לשעבר בִּצְבא-הקיסר בּחזית מאנצ'וּריה, יִשֵֹּם מיד עם תבוּסת ארצו את כּישוּריו בִּתחוּם אחֵר: מושלה הצבאי של עירו קוֹמאמוֹטוֹ סגר בּשרירוּת-לב את בּית-הספר המקומי. רגישוּת בּני יפּאן לחינוּך ילדיהם היא כּמעט כּמו זו של בּני עם-הספר. עד מהרה היה אבּא אִיקוּרוּ, ששני בּניו סבלוּ בּיטוּל-תורה, מנהיגו של "פּוּטְש".
כּל זה אירע בּסוף אפּריל (אצלנוּ – סמוּך לפסח). ואתא מושלא ושלח לשוֹטרא והיכּה בּחוּטרא –
על הדלת... גברת טֶשִימָה פּתחה אך בּעלה לא נמצא בַּבּית. שב שוטרא עם חוטרא ואמר למושלא: "אין את מי להושיב בּחד גדיא..."
כּשבוּעיים מוצא המורד הנרדף מחסה בּהרים, על לחם צר וּמים לחץ. ערב אחד, בּין שֹיחי ה"סוּסוּקי", דובר אליו הקול (הלוּצינאציה? חלום-עיוועים?). "ונתן לכם אדונַי," הוּא אומר, "לחם צר וּמים לחץ... ואוזניך תִשמענה דבר," הוּא מוסיף, "זה הדרך לכוּ בּו." סוף...
מבועת הוּא סורק, מימינו וּשֹמאלו, גבעולים מאוושים בּרוּח. אין שם איש זוּלתו, הוּא בּודק ונוכח. כּלוּם נטרפת דעתו עליו? מִנַיִן בּא הקול? "אִם תבטיח לשַנות את כּל חייך, מִכּאן והלאה, תִמצא בּשוּבך לביתך עוד הלילה כּי לא יאוּנֶה לך רע..."
הוּא יורד, בּו בּלילה, מִמְרום ההר אסו ישר לעירו, קומאמוטו. אשתו, הניעורה לנקישותיו, כּוּלה פּליאה, אומרת לו: "איקוּרוּ, המושל הוּדח. ניצלתָּ..." מסתבּר: רק הערב ניתנה הוראה, מִמק-ארתוּר, ישר מִטוקיו (יד-הגורל? coincidence?). רישעוּתו של המושל נודעה סופסוף לַגנראל והאיש הוּעף מיד וּבית-הספר נפתח מחר...
לילות רבּים מדיר הדבר שינה מעיני איקוּרוּ. הוּא נובר בּספרים – נצרוּת, שינטוֹ, בּוּדהיזם – ואינו מוצא מִנַיִן הן המילים ששמע בּהר. עד שניגלֶה לו, בַּ"בּרית הישנה", פּסוּק כ' בּפרק ל' של חזון ישעיהו. אותה עת נודע לו עוד דבר: בּשומעו את הקול, על הר אסו – בּו בַּיום, בּה בּשעה – נוסדה מדינת היהוּדים.
איזו קאפּריזה על-טיבעית, טלפּאטית, חוגגת פֹּה פּיקניק? מה בּין מוּזיאון תל-אביב בּשֹדרות רוטשילד עם בּן-גוּריון (המכריז בּאקצנט פּלונסקאי לתוך מיקרופון של הפירמה "צליל" את מילות התקוּמה ההיסטורית) וּבין מיסתוריו של הר-געש יפּאני?
איקוּרוּ טֶשִימָה (בּינתיים פּרופסור טשימה) ממיר את שמו. לא "איקוּרוּ" כּי אם "אברהם היפּאני", אבי דת חדשה: ה"מָקוּיָה". "מקוּיָה" בּיפּאנית פּירוּשו "אוהל-מועד". אל האוהל הזה מִתלווים תוך שנים רִבבות מאמינים יפּאניים. כּיצד ולמה?
"אתה, כּיהוּדי, אוּלי תבין," אומר לי רונאלד. אינני מבין. הם אינם יהוּדים, הם נוצרים אך נצרוּת שונה. בּדומה לַבּעש"ט (שבּסאטמאר הוּא "בּעש"ט-סֶלֶר") הם גורסים כּי אפשר לעבוד את האל גם בַּיער, בַּשֹדה, ללא בּית-כּנסת וּבלי כּלֵי-קודש.
אבל מה שאמר הסופר היפּאני שוסאקו אנדו על הר-הגעש ("הוּא נוטל עליו את כּל כּובדם של חטאי-העבר האפלים") מגשים עצמו גם כּאן, בּדייקנוּת מעירת-צמרמורת: קְצִין-הקיסר, בּן-בּריתו של צְבָא היטלר, אף פּעם לא שמע בּמאנצ'וּריה מה הם שישה מיליון. מעתה הוּא שומע, חוקר, מתעניין. כּוח-החרטה אף הוּא הר-געש, מיפלץ טֶקטוני. הירושימה שלנוּ, מוּכפּלת-שיבעים-ושיבעה, עושֹה אותו ידידם הקרוב של בּוּבֶּר, של בֶּרגמן, של שזר.
בּדצמבּר 73', עם כּניעתה של ממשלת טוקיו ללחץ הדלק הערבי בּבידוּדה של ישֹראל – מריק הנביא אברהם טשימה את חניכיו למלחמת-מנע, אך לא בּעמק-השִֹידִים כּי אם בּליבּה של בּירת-יפּאן. בּמיפגן-מחאה בּן אלפי צועדים, בִּכפור-חורף מקפּיא אך בּלהט אֶכּסטאטי, קורא נביא מודרני זה שחמק ממיטת-חוליו, להוציא פֶּטרוֹ-דולאר מִפּני מצפּוּן, וחשבּון כּלכּלי מִפּני חוב מוראלי. בּעומדו על ארגזה של משֹאית פּתוּחה, נוסעת, שפופרת-פּח של מגבּיר-קול בּידיו הקפוּאות מִקור, הוּא מזכּיר בּפַרעות שֹערו הארוך, בִּזקנו הלבן, המִתבּדר, מֹשֶה אכּזוטי. מיכֶּל אַנגֶ'לוֹ היה צריך לראות זאת, לוּא יכול (גם אנחנוּ, כּל הסבוּרים כּי פּסוּ חסידים מאוּמות העולם). אלפי דגלי כּחול-לבן, כּרזות-התרעה, עלוני-פֶּטיציה, קולו המרעים, המזכּיר לַיפּאנים את ששת המיליונים שטבחוּ בּני-בּריתם מִתמול – כּל זה אינו מעכּב חבית-דלק אחת מריאד לטוקיו, שוּם סנוּנית יחידה לא תביא בִּכנפיה אביב, אבל יש לה קול.
"מה שמוכיח," זורק לי רונאלד תוך נהיגה בִּמרומי הר אסו, "לא אלוהים בּרא אותנו כּי אם להיפך, אתה נדהם?..."
אינני נדהם, אני מזכּיר לו את פּירוּשו הנודע של רש"י לַסתירה-כִּביכול בּ"בראשית" כ"ד, בּין הפּסוּק השלישי לַשביעי. בַּשלישי, כּזכוּר, משבּיע אברהם את אליעזר בּאלוהי השמיים ואלוהי הארץ (משמע: מלכוּתו הפַּנתֵיאיסטית היא בַּכֹּל). ואילוּ בַּשביעי – זהוּ רק אלוהי השמיים. "כּלוּם אין זו סתירה?" שואל את עצמו כּל תלמיד בּתנ"ך. "how come?"
"עכשיו הוּא אלוהי השמיים ואלוהי הארץ," אומר לנוּ רש"י (מִשמו של אבי-האוּמה הקדמון), "שהִרגלתיו בּפי הבּריות... אבל כּשלקחני מבּית-אבי – היה אלוהי השמיים ולא אלוהי הארץ..."
משמע: אברהם מתווך, מוודע, הוּא פּוֹפּוּלריזאטוֹר היודע את נפש קוניו. הוּא "מוכר" לנוּ אֵל בּצלמנוּ כִּדמוּתנוּ, כּפי כּוח-המשֹיג שלנוּ, אל שנוּכל לקלוט. "דיבּרה תורה כִּלשון בּני-אדם" שמצינוּ בִּ"ברכות" ל"א – הוּא כּלל פּדגוגי-דידאקטי עתיק שאף פּעם לא נס ליחו...
וּפילוסוף יהוּדי, הזכוּר לצערנוּ למעטים בִּלבד, יעקב קלצקין, מרחיק בּמסתו "שמיטת עולם" אף יותר מִזה וכותב בּ"אתיאיזם" קיצוני כּדִלהלן: "האדם בּרא את אלוהיו" (כּך בּפירוּש, ללא שוּם "דיפּלומאטיה"!) "כּדי להניח את דעתו וּלהמתיק לו את חייו..."
 
בְּרֵאשִית בָּרָא הָאָדָם בֵּין הַשָּמַיִם וְהָאָרֶץ
אֶת אֱלֹהִים, מִבְּדִידוּתוֹ, מִבִּעוּתָיו, מֵרְעָבוֹ.
וְלֹא רַק הָאָרֶץ תֹּהוּ וָבֹהוּ, גַם הָאָדָם כָּךְ (קַיִן, אַרֶס)(*)
וְחֹשֶךְ לֹא עַל פְּנֵי תְּהוֹם בִּלְבַד,
גַּם בִּלְבָבוֹ.
 
וְהוּא לְבַד בְּתוֹךְ הַבְּלִי, וְאֵין לוֹ אַבָּא,
וְהוּא צוֹעֵק אֵלָיו מִגִּמְגּוּמֵי אֶלְמוֹ,
וְזוֹ רוּחוֹ הַמְּרַחֶפֶת עַל הַמַּיִם, וְאֵימָה בָּהּ,
זוֹ שֶתִּבְרָא לוֹ אֵל וְאַבָּא
בְּצַלְמוֹ.
 
אַחַר-כָּךְ עָלוּ הַמִּלִּים אַט-אַט מִתּוֹךְ הָאֵלֶם
כְּדִינוֹזָאוּרִים מִן הַיָּם. תֻּפֵּי הַדָּם
עָשֹוּ מִקְצָב מִן הָאָמוֹרְפְיָה. רַק אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה
בָּרָא אֱלֹהִים אֶת הַשָּמַיִים
וְאֶת הָאָרֶץ
וְאֶת הָאָדָם.
 
"שניהם צודקים: גם קלצקין, גם אחד-העם," אומר לי רונאלד, "פּרופסור טשימה בּרא לו אל לפי קיבּוּלו וּלפי צרכיו. עומק-החרטה הקולקטיבי שבּו, כּיפּאני, כּמי שנלחם בּשירוּת המיקאדוֹ למען רוצחי עמך, מַתנֶה וּמסבּיר את גובה הפּרוֹ-יהדוּת שלו, הפּאתוס – כּפי שעומק המַגְמָה בּמעֵי ההר אסו מַתנֶה וּמסבּיר את גובה מיזרֶקֶת-הלאבה שלו, בּפורצה... כּלוּם היה משה או לא היה? כּלוּם שמע הנמלט או לא שמע קולות על ההר, עִם ערב? מה זה חשוּב? החשוּב, הקובע – הוּא כּוח סחיפתם של רבבות בּחזונו."
הוּא שילם, מסתבּר, בּיוקר רב על מיפגן זה בִּכפור-דצמבּר. ימים אחדים לאחר שהימרה פּי רופאיו נסתלקה נשמתו. היא שוכנת כּיום בּאלפי עולי-רגל יפּאניים, מדי שנה, לַקיבּוּצים, לכּותל, לישֹראל שהיתה לדידו של איש זר וּמוּפלא זה – נס.
 ____
(*) אַרֶס – אל המלחמה בַּמיתולוגיה היוונית.