היה היתה בחצר הסולטן רועת אווזים קטנה. יום-יום היתה יוצאת עם אווזיה לאחו הירוק, ליד האגם.

מסכנה היתה הרועה כי בשובה לחצר הארמון היו המשרתים מכים אותה ובועטים בה ומעליבים אותה, והיא קטנה וחלשה ואינה יכולה להרים עליהם קול ואין לה בפני מי להתלונן.

לפעמים היתה הרועה יושבת בין אווזיה באחו ובוכה על גורלה המר. "אין אדם בעולם שיעזור לי!" – מטפטפות הדמעות המלוחות על העשב הטרי, אבל להקת האווזים ממשיכה ללחוך אותו ולגעגע, והן אינן שמות לב לסבלה.

יום אחד עבר באחו חייט זקן, נושא על גבו שק ריק, וראה אותה בוכה.

"מדוע את בוכה? ילדה יפה – " שאל אותה החייט הזקן.

סיפרה לו רועת האווזים על חייה הקשים בחצר הארמון.

"אני אלביש אותך שמלה של עץ, ושוב לא יוכל לפגוע בך שום אדם שבעולם!"

"אבל המשרתים הרעים ינסו להוריד את השמלה ממני!"

"לא! שום כוח שבעולם לא יוכל לפשוט ממך את שמלתך. להיפך, ככל שיכו אותך, כן תתחזק עלייך שמלת העץ!"

"אבל אדוני החייט רב החסד, מה שאתה מציע לי הוא קללה, שהרי לעולם לא אוכל לצאת מתוך שמלת העץ שלי!"

"לפנות-ערב, כאשר תיראי את פנייך נשקפים במי האגם האפלים – מיד תישור מעלייך שמלת העץ, ותוכלי להתרחץ באגם."

הוציא החייט הזקן מהשק הריק שמלת עץ, הניח אותה על הרועה. וברגע שהתלבשה בעץ – נעלם החייט באוויר ואיננו.

חזרה רועת האווזים לחצר הארמון כשהיא לבושה בשמלת העץ.

המשרתים המשיכו להכות אותה ולבעוט בה, אבל שמלת העץ הגנה על גופה. כל מי שהיכה אותה ובעט בה – כאבו ידיו ורגליו כאילו הרביץ לשולחן או בעט בארון.

וככל שהוסיפו להציק לה, כן נעשתה השמלה קשה והדוקה יותר עד שנידמה שלא נערה היא אלא עץ מתהלך בתוך להקת האווזים.

המשרתים הניחו לה לנפשה, אבל התחילו לכנות אותה בשם – אילנית, עד שכולם, וגם היא, שכחו את שמה האמיתי.

ולפעמים היו תולים עליה לייבוש קדרות או מחבתות.

ולסולטן היה בן צעיר, בחור יפה ואמיץ מאוד, עמדי שמו.

בתחרות של קליעת חיצים למטרה היו חיציו קולעים זה בזה במעופם, ונוחתים כחץ אחד ללב המטרה.

ובתחרות רכיבה היה משיג על סוסתו את כל הפרשים, כי היתה לו סוסה אצילה, שחורה כעורב, ורוח קסמים שכנה בה. היו שסיפרו כי נשמת נערה טהורה שוכנת בה, והיו שאמרו כי בת-סולטן היא שמתה והפכה לסוסה ולעולם לא תשוב להיות בת-אדם, והיו שאמרו כי שדה היא, לילית איומה ואפלה, שאחיותיה השדות גרות מתחת לאדמה, ובלילות הן עולות וגורמות לבני-האדם חלומות מפחידים, שמכסים אותם בזיעה קרה.

יום אחד יצא עמדי לטייל, רכוב על גבי סוסתו הנהדרת. לפנות-ערב הגיע אל קצה היער, ליד האחו שבו פסעה הרועה העצית אילנית עם להקת אווזיה.

לפתע ראה אותה פושטת את שמלת העץ ויורדת לאגם, לרחוץ עם אווזיה במים האפלים, והנה היא פורחת ולבנה כשלג, וקווצות שערותיה הרכות פרושות על פני האגם.

התפלא מאוד עמדי למראה עיניו, ומיד התאהב ברועה היפה, שכמוה לא ראה מעולם.

אבל כאשר יצא אליה על סוסתו וביקש לדבר איתה –

– מיד קפצה עליה שמלת העץ ועטפה אותה כמו חבית הדוקה.

"מי את?" שאל.

"אני – אני, וזאת רק אני יודעת."

"אל תדברי אלי בחידות. מי את?"

"אני אילנית, רועת האווזים של הארמון."

"אני רוצה לשאת אותך לאישה, אילנית. את תהיי מלכה." אמר עמדי.

"חייט זקן כישף אותי ולעולם לא אוכל לצאת מתוך שמלת העץ!"

"לא חשוב. אני ראיתי מי את באמת, ואני אוהב אותך."

חזר עמדי לארמון על סוסתו לעת ערב –

ואחריו בראש אווזיה פוסעת הרועה בשמלת העץ –

וכך הם עלו ובאו עד כסאו של הסולטן.

"אבא, אני רוצה לשאת את אילנית לאישה!" הכריז עמדי.

כל הנוכחים פרצו בצחוק גדול, "בן-הסולטן השתגע!" –

והאווזים שנבהלו החלו גם הם לגעגע.

"אני אוסר עליך לעשות שטויות!" אמר הסולטן. ועל הרועה פקד: "שובי מיד עם אווזייך אל חצר המשרתים ואל תעיזי להראות את פנייך העציות בחצר מלכותי!"

"אבל אילנית היא נערה יפהפיה!" התעקש עמדי.

שוב פרצו כולם בצחוק, והסולטן אמר: "מה קרה לך, בני? אתה רוצה להתחתן עם בול-עץ? רק אם תביא לכאן כלה יפהפייה, ארשה לך להתחתן!"

למחרת רכב עמדי על סוסתו אל היער, עמד שם והתבונן מרחוק ברועת האווזים עד שהגיעה שעתה לטבול לפנות-ערב באגם. כל היום חשב וחשב איך יוכל להתגבר על הכישוף ולשאת אותה לאישה. וכאשר לא מצא שום דרך, התעצב והרכין ראשו על צוואר סוסתו, נאנח, ובכה.

אז הפנתה אליו הסוסה את ראשה, עיניה השחורות נצצו גם הן מדמע, ופתחה את פיה כאחד מבני האדם, ואמרה לו:

"אל תבכה, מחמדי. יש דרך לגאול את אהובתך מן העציות."

"איך?"

האריכה הסוסה את צווארה עד לאוזנו ולחשה לו.

"אבל אני אטבע!" נחרד עמדי.

הורידה הסוסה החכמה את ראשה, ליקטה קנה-קש והרימה אותו בפיה אל עמדי הרוכב עליה.

חיבק עמדי ונישק את צוואר סוסתו, ואמר: "אני אעשה כדברייך!"

למחרת השכים עמדי לבוא לקצה היער. השאיר את הסוסה, פשט בגדיו וצלל לאגם כשהוא נושם רק דרך הקשית שבפיו, וכך שהה שם כל היום כולו.

לפנות-ערב ירדה אילנית לרחוץ באגם יחד עם אווזיה, והיא פורחת ולבנה כשלג, וקווצות שערותיה הרכות פרושות על פני המים האפלים.

כאשר שטה בין אווזיה גילתה את עמדי שקוע על גבו במים. הוא טבע! – נבהלה, אך עמדי תפס את הרועה וחיבק אותה בכל כוחו ויצא איתה מהאגם. שמלת-העץ ניסתה להתלבש עליה בכוח ולהפריד ביניהם, אבל עמדי לפת את הרועה בזרועותיו החזקות –

והסוסה השחורה הופיעה בצהלה מקצה היער, בעטה בפרסותיה בשמלת העץ ורמסה אותה לשבבים –

עלו עמדי ורועת-האווזים היפהפיה על הסוסה וטסו לארמון.

לא היה עוד זוג יפה כמותם בכל הארץ כולה.

ואחרי שהשניים נישאו, הפכה הרועה-הנסיכה לאווזים את המשרתים שעינו אותה, ושלחה אותם ללחוך עשב באחו הירוק אשר על שפת האגם.

נכתב בעקבות מעשייה עממית שסיפרה לדודתי המשוררת אסתר ראב, בילדותה, אומנתה הערבייה חדיג'ה, בשלהי שנות ה-90 של המאה ה-19 בפתח-תקווה.

אוגוסט 1995

©

כל הזכויות שמורות

טכסט לסיפור מצוייר שטרם נמצא לו גואל

למרות שהוגש למרבית הוצאות הספרים בישראל

 ונדפס לאחרונה בחוברת" מאזניים", אפריל 2008, בעריכת ציפי שחרור (עוזר עריכה דוד מלמד), חוברת מעניינת, עבת כרס ורבת תוכן, המוקדשת כולה לספרות ילדים ונוער ובה משתתפים ממיטב סופרי הילדים והנוער בישראל