אוקטובר-נובמבר 2007
יום 7. סבילייה
פרטים סידוריים
4.11.07. יום ראשון. סבילייה. יום חופשי לסייר בסבילייה. אחרי הצהריים אולי מאריהלואיזה פארק ושפת הנהר קוואלדאלקוויר.
 
יומן מורחב
יום חופשי. טיול מודרך יהיה רק מחר. ארוחת-בוקר מצויינת מלון. עגבניות, אמנם קצת קמחיות, כמו בישראל, אבל יפה שבכלל מגישים ירק כלשהו. מיץ תפוזים. קפה חריף. נקניקים. גבינות. ריבות. חמאה. לחמניות טריות, קורן פלקס ועוד, והכול בסגנון בופה, מזנון חופשי, ולא שסופרים לך את הפרוסות. והרי זה שינוי מרענן לעומת המלון בקורדובה.
יוצאים למוזיאון לאמנויות היפות של סבילייה. קצת מאכזב. הכול ציורים מימי הביניים, רנסאנס, קלאסיים ובארוק על נושאים דתיים, ורק בשלהי המאה ה-19 יש התחלה של אימפרסיוניזם. אפילו תמונה אחת שנמצאת במוזיאון, של אל גרקו, נראית לי לא אמיתית אלא רפליקה.
בכיכר סביב המוזיאון, תחת עצי ההדר של התפוזים המרירים, יש שוק ססגוני של ציירים חובבים כמו במונמארטר. יש פיקאסואים ועוד סגנונות. אני קונה ביורו אחד גלוייה של תמונת אישה כהה בהריון, מאוד מעניינת, יותר מהמקור או אחד ההעתקים הגדולים המונח שם לצידה. מחליפים דברים אחדים גם עם הצייר, חוסה גרסיה בלאנקה. שם התמונה: "פמלה על חוף הים" – Pamela en la playa. התמונה, או אולי הדפס גדול, תלוייה על גדר הגן בכיכר, ולמכירה מוצעות הגלויות הזולות, שלדברי הצייר יש להן הצלחה רבה יותר מאשר ציורים גדולים יותר ויקרים יותר וחד-פעמיים ממש או כביכול. לגברת כובע קש בסגנון סומבררו, פנים מוארכות בסגנון אמדאו מודיליאני, כמעט אין לה מצח אבל הפנים יפות מאוד והעיניים ירוקות-כחולות כצבע הים. רעמת שיער שחור-כחול הנפרשת כגלים ברוח מעל כיפת ים שבה מרצדים גלי כמו קופסאות כסף קטנות. עורה שזוף מאוד או חום-ברונזה במקורו, נוסח טאהיטי של גוגן, והיא לבושה רק בביקיני תכלת, בהיר יותר מהים, שמגלה את מרבית שדיה האיתנים, ללא הפטמות, ובטן ענקית עם טבור עמוק כלוע הר געש אבל חלק כצבע כל עורה. ביקיני התכלת על ערוותה מצומצם עוד יותר ומדגיש את שיפולי הבטן הגדולה והירכיים. הכול שוקו. האיתנות. ולמרות אורכה ומיצובה באלכסון של הדמות, בכל צד הימין של התמונה, הריהי כולה חמוקים ועיגולים חושניים שמיועדים לגברים עזים שמסוגלים לנשקפה פעור ושפתיים נוצצות שלה ולשוט על גלי גופה המציע את עצמו, כאשר אצבעות ידה הימנית מונחות מאחור על קצה גבעת התחת וחיבורה לירך. מעל לים מרחפים שלושה שחפים לבנים קטנים ומרוחקים וגם קצה גבעה בירוק כהה ועליה מגדלור להן קטן. בגלל הפרספקטיבה.
התמונה מונחת על ארון הספרים שלנו בסלון. אם היה לי רומאן מתאים, הייתי משתמש בה לעטיפה. לא בעייה לקבל רשות כי על הגלוייה מאחור מודפס גם האימייל של הצייר.
 
מכאן אנחנו ממשיכים ברגל לקתדרלה ולמבצר (ועושים טעות גדולה שלא נכנסים אליו כי מתברר שמחר הוא סגור אלא שאנחנו לא יודעים זאת וסבורים שניכנס אליו מחר במסגרת הטיול המודרך. זה אחד הכישלונות של "למון וַאלי", ושל ניקולה, באירגון הטיול מבלי להסב לכך את תשומת-ליבנו שבחלק מהסיורים המשולמים-מראש לא ניכנס לאתרים עצמם אלא רק נקבל הסברים מבחוץ).
פונים לרובע שהיה בשעתו הרובע היהודי (אך לא נותר לו זכר לבד מתבנית הסימטאות) – סנטה קרוז. יהודית קונה עגילים וכן חולצת תורו לבן. אני קונה ב-3.5 יורו לוח שנת 2008 עם ציורי דאלי. Calendario 08 Dali.
מסתובבים בכיכרות ובסימטאות של הרובע הציורי, המון תיירים, ומכל מיני זוויות רואים את מגדל הקתדרלה. שעת צהריים. מתיישבים בפטיו ציורי של מסעדה גדולה בת כמה אגפים שונים זה מזה, לה קואבה – Restaurante La Cueva. איך שלא תטיילו בסימטאות ובכיכרות של הרובע, בסוף תגיעו אליה. מפות-בד כתומות וכך גם הריפוד של הכיסאות הלבנים בעלי המסעדים הגבוהים, שקצותיהם מתנשאים כצריחים דקים, עם ציור צבעוני על משענת-הגב. הקירות והתקרה סביב מקושטים אף הם.
אנחנו מקבלים לחמניה עם שמן זית, זה תמיד טעים כאן באנדלוסיה. מרק גספאצ'ו אנדלוז בטעם חדש, נוטה יותר לצד הפלפל האדום ובלי תוספות, מרוסק גס, טעים. כוס יין מריסקוס ליהודית. 2 בקבוקי זכוכית שקופים של סודה, חצי ליטר כל אחד. 2 לחמניות, והעיקר – פאייה ולנסיה לשניים במגש גדול עם כמות עצומה של אורז עגול צהוב ברוטב טעים וחתיכות של עוף, בשר בקר וקצת פלפלים מתוקים. חשבנו שהמנה תעלה רק 11.50 והיא לשניים אך מתברר שהמחיר הוא רק לחלקו של אחד מתוך השניים, וכך המחיר כפול והיא עולה 23 יורו, מה שמעלה את מחיר הארוחה ל-48.69 יורו ול-53 יורו כאשר כוללים גם את הטיפ. כ-312 שקל, שזה מוגזם מכל בחינה שהיא ופשוט עבדו עלינו. אילו ידענו שכך, היינו מסתפקים בפאייה לבדה כארוחה שלמה ולא לוקחים מנות ראשונות, כי בקושי סיימנו את רובה במגש העגול הגדול, ועוד הותרנו בו אורז. בדרך כלל אני נרתע מפאייה מפני שמכינים אותה עם פירות-ים שאינני אוהב, אבל הרוב לוקחים עם פירות-ים, ואילו זו עם הבשרים היתה טובה מאוד עבורי ופשרה עבור יהודית, שמעדיפה פירות-ים. אנשים רבים התקבצו וישבו סביב, תיירים ומקומיים, בחצר הנעימה והמקושטת, והם חיסלו מנות עצומות של פאייה, לעיתים שני מגשי נחושת צהובה (או פליז), שקוטרם כגלגל אופניים – ל-3 סועדים!
 
על הרובע היהודי, רובע סנטה קרוס, אנחנו קוראים במדריך העברי. היהודים גורשו ממנו, כמו מכל רחבי ספרד, בשנת 1492, אבל כבר כמאה שנים קודם לכן, בשנת 1391, ידע הרובע הרס וחורבן. הכומר פרן מרטינס פרץ לרובע בראש אספסוף צמא דם, תוך ניצול העובדה שהשלטון המרכזי נחלש עד מאוד. האספסוף טבח ביהודים, בזז את הרובע והעלה באש את בתי הכנסת. מאות גברים, נשים וטף נמכרו לעבדות, יהודים רבים נתקפו פחד ומיהרו להתנצר או לברוח מן העיר.
רחוב שושנה, קייה דה סוסנה, קשור לסיפור אהבה טראגי שאירע באותה שנה. שושנה הצנועה והחסודה, בתו של דון דיאגו שושון, מאנוסי העיר, התאהבה באציל ספרדי פוחז. עד מהרה גילתה לו בתמימותה כי אביה וחבריו נאבקים במחתרת בשלטון האינקוויזיציה. נחפז האציל וגילה את הסוד לרשויות. האב וחבריו נחשפו והועלו על המוקד, ואילו שושנה המזועזעת ניתקה עצמה מהבלי העולם הזה והסתגרה במנזר. לא ברור מדוע בחרה לחיות דווקא המנזר, בקרב אלה ששרפו את אביה.
המדריך העברי מוסיף ומספר כי בחוברות ובמדריכים לתיירים הרואים אור בהוצאות ספרדיות, מצא גירסה שונה, בעלת נימה אנטישמית, לסיפורה של שושנה. נכתב בה ששושנה היתה בתו של יהודי עשיר שעמד בראש חבורת קושרים שהתכוונו להשתלט על העיר.
 
הכול סגור ביום ראשון חוץ מבתי קפה ומסעדות וחנויות של מזכרות לתיירים. חוזרים ברגל למלון בלי לקנות כלום, אף לא לחמנייה, ואני שוקע בשינה עמוקה. העייפות מצטברת ואנחנו צועדים קילומטרים רבים בשמש, כחום היום.
החליפו לנו חדר, אמנם קומה שנייה ולא שלישית, וללא שמיים ומרפסת, אבל עם אמבטיה, כך שאין צורך להיכנס לתא המקלחת הקטן אחרי כל חירבון.
 
לפנות ערב, ביוזמתה של יהודית, אנחנו יוצאים ברגל לכיוון הנהר קוחואדאלקיוויר ונכנסים לבקר בזירת מלחמות השוורים של סבילייה, שנמצאת מול הנהר, על שדרות קולוון הוא קולומבוס. מדריכה נעימה, בספרדית ובאנגלית, מלווה את הקבוצה, שרק כך, בסיור מאורגן, אפשר לבקר בזירה. הזירה הענקית עושה רושם גדול של כוח ועוצמה וגם של סדר. אם כי יש משהו מהאווירה של בית סוהר בכל המבואות והמסדרונות הגבוהים והאטומים סביב לזירה, מתחת ליציעים. אנחנו מסתכלים שעה ארוכה, באור הדמדומים ממערב, בזירה זרועת החול הצהוב, שבה מצאו מותם מאות פרים ושלושה טוריאדורים. מתבוננים ביציעים הענקיים סביב-סביב, הריקים מאדם, וכאילו שומעים את הדי הצעקות שקפאו בחלל שבו התנהלו קרבות מרים לעיני אלפי צופים נלהבים.
אחר-כך הולכים במאורגן למוזיאון של הזירה, ששם יש תצוגה מעניינת על התולדות של מלחמות השוורים וופרטים על בנייתה של הזירה וכן תמונות, בגדים ופרטי לבוש של טוריאדורים מפורסמים וכן ראשים של פרים מפורסמים שהרגו טוריאדורים.
על הזירה, הממוקמת על גדת הנהר, נאמר במדריך שהיא אחת המרשימות מבין כל הזירות ברחבי ספרד. החזית ושער הכניסה הם בצבעי לבן, אדום וצהוב. חלקה הפנימי עטור קשתות, והיא נבנתה בשנים 1760-1763 ושוקמה במאה ה-19. המקומיים גאים בלוחמי השוורים המהוללים בני העיר, פפה-הילו, אספרטרו, בלמונטה, חוסליטו וחיטאניאו. השטח, שעליו ניצבת הזירה, שימש בימי הזוהר של סבילייה כאזור המבדוקים ובתי המלאכה שהתמחו בבניית הספינות הגדולות שהפליגו דרך הנהר לים ומשם לאמריקה.
La Plaza de Toros de Sevilla y Museo Taurino, Paseo de Colon, 12.
Tel. 954-224-577
 
כאשר אנחנו חוזרים, כבר ערב. קונים מנה של קנטאקי פרייד צ'יקן לארוחת-ערב בחדר במלון. קשה לאכול ארוחה שלמה בחוץ אחרי הפאייה של הצהריים.
 
בתשע וחצי יוצאים לבושים היטב, מכנסיים בשחור, לערב פלמנקו של להקה באותן שדרות קולון הוא קולמבוס, לא רחוק מהמלון וגם לא רחוק מזירת השוורים שביקרנו לפני שעות אחדות. כרטיסים הכנו שלשום אצל פקיד הקבלה במלון. 15 יורו הכרטיס. איש בקהל אינו לוקח ארוחה ושולחנות הסועדים מאחור נותרים מיותמים. רוב הקהל מורכב משתי קבוצות, אחת של יפנים ואחת של אמריקאים, ואלה גם אלה חסרי נימוס וקצת מטומטמים. יפנית אחת, לבושה כמו גבר, הולכת לצד הבמה ותוקעת את המצלמה עם הפלש מול הרקדנים עד שהיה צורך להעיר לה שתזוז, ובינתיים יפני אחר, אולי בעלה, ממשיך למחוא כפיים, כמו אידיוט, בעת ההופעה עצמה ומשבש ומפריע בכך את הקצב של מוחאי הכפיים למתן קצב הריקוד שעל הבמה. היה צורך להעיר לאידיוט כדי שיפסיק. לעיתים יש משהו אוטיסטי בהתנהגות התיירים היפניים. אחר-כך נעמדה לצידי אמריקאית עם מצלמה והבזיקה פלש ליד הכתף שלי וביקשתי בתוקף ממנה לזוז כי היא מפריעה.
ההופעה עצמה, קשה לי לשפוט ולהשוות לפי מה שראיתי לפני שלושים שנה במדריד, וכן מדי פעם בהופעות בטלוויזיה, גם של להקה ישראלית מצויינת. הרקדניות הצעירות היו חלקן לא יפות וחלקן שמנות, ואף אחת מהן לא הצטיינה, ובייחוד עיצבנה המבוגרת, כנראה המורה או המייסדת של הלהקה, שבגיל שבעים ואולי יותר מתעקשת לרקוד ולפזז ולהקיש כבחורה צעירה.
ריקודי הזוגות תחילה לא הלהיבו, מה עוד שהיו לצלילי מוסיקה מוקלטת. ואולם אחר-כך, בהפסקות ובגיוון, נכנסו שני גיטריסטים ושני זמרים נותני קצב במחיאות כפיים. אחד מהם זמר מצויין. והשיא היו הופעות סולו של שני רקדנים גברים, כולם אגב צעירים ורזים. השני שבהם, מתולתל ודומה לאמיר אור, נתן הופעה מלהיבה במשך כרבע שעה, הופעה ממש מפרכת, וזרמה ממנו עוצמה בלתי רגילה, ברקיעות ובתנועות, ובמוסיקה החיה שליוותה אותו, ובקצב מחיאות הכפיים. ההופעה שלו היתה שווה את הכסף והעלתה את כל המופע בכמה דרגות. יצא לנו להחמיא לו כאשר עבר על פנינו בגמר ההופעה, במדרכה, ליד הגשר שמעל לנהר. במציאות, הוא נראה בחור לא מרשים, נמוך וקטן. כאילו אינו קשור כלל לדמותו שעל הבמה, שהיתה מפגן של כישרון ועוצמה בלתי רגילים, והוא גם נראה גדול מגופו, ומחשמל, על הבמה.
El Patio Sevillano Flamenco, Paseo C. Colon, 11a. Tel 954-214120.
זירת הפרים הענקית הריקה באחר הצהריים המאוחרים, וסולן הפלמנקו בלילה, הטעימו אותנו משהו מן הרוח הספרדית, עולם בעל ייחוד משלו. הרבה סערות יצרים, אכזריות, פראות, עידון וחוש לקצב, שאינך חש בהם כלל בהתנהגות התיירותית המנומסת של חיי היום-יום ברחבי העיר.
תם יום שביעי בספרד.
ט.ל.ח.
 
המשך יבוא