סמי מיכאל: עאידה. כנרת זמורה ביתן, מוציאים לאור. אור יהודה, 2008, 271 עמ'.
 
"עאידה" הוא במידה מסויימת רומאן אוטופי המשלים, בינתיים, את סדרת הרומאנים האוטוביוגראפיים-למחצה, הבגדאדיים, של סמי מיכאל – "ויקטוריה", "חופן של ערפל", ואפשר אולי לצרף אליהם גם את "חסות", אם מתייחסים למוצאו ה"עיראקי" של גיבורו מרדוך.
מדוע אוטופי? כי בעוד הרומאנים ה"בגדאדיים" המובהקים של סמי מיכאל נטועים היטב בקורות חייו, ואולי אפילו טרם "כיסו" את כל קורות ראשיתו בעיראק והוא יכתוב לנו ספר נוסף שיהיה מרתק ו"פיקאנטי" לא פחות מ"ויקטוריה" – הנה ב"עאידה" הוא מספר על החיים בבגדאד בתקופה שבין שתי מלחמות המפרץ, מנקודת מבטו של זכי דאלי, יהודי עיראקי קשיש ולא בריא, המגיש תוכנית פופולארית על נופי עיראק בטלוויזיה הבגדאדית, ומתעקש להישאר "היהודי האחרון" בעירו ולא לעזוב אותה כפי שעשו מאות אלפי בני עמו, עדתו ומשפחתו, שחיו במקומות האלה עוד מלפני בוא הערבים והאיסלאם אליהם.
זאכי הוא בן גילו ובמידה מסויימת גם בן-דמותו של סמי מיכאל, המשתעשע באפשרות של מה היה גורלו אילו נשאר בעיראק והיה עדיין חי בה את אחרית ימיו. וזה המימד האוטופי של הרומאן, הן מבחינת הנושא, והן מבחינת הכתיבה, כאשר סמי מיכאל מודה, בסוף הספר, בשני עמודים, לכל אותם אנשים ומקורות שעזרו לו לשחזר את החיים בארץ ובעיר שאותה עזב לפני כשישים שנה.
"כשעזבתי את בגדאד [ב-1948] מנתה אוכלוסייתה פחות מארבע מאות אלף נפש. בשנות התשעים תפחה האוכלוסייה ליותר מעשרה מונים. חרף מרחץ הדמים והעוולות שאדם גרם לאחיו, עיראק השתנתה מארץ אגררית, ענייה ונחשלת, למדינה עשירה, שנסחפה במערבולת של בזבזנות. ארץ ילדותי ונעוריי נעשתה כמעט זרה לי. מובן שנאסר עליי לשוב ולהזין בה את עיניי, ולפיכך נאלצתי אפוא לחפש אותה בספרים כדי להעניק לרומאן את האמינות המינימאלית הנחוצה לכל יצירה ספרותית בעלת ערך." "עאידה", "תודות", עמ' 270).
חרף המימד האוטופי של המציאות ברומאן ושל דרך כתיבתו, סמי מיכאל נשאר נאמן לדרכו הריאליסטית, וגם הפעם זהו רומאן מתח כתוב-היטב, שקשה להניח אותו מהיד בטרם סיימת את קריאתו, וזאת בזכות השילוב הנכון, המקצועי, בין כל חלקי העלילה, שמתפרשים ומתבארים לא מיד בתחילת הקריאה אלא בעיקר לקראת סוף הספר.
יש שכבר מנסים למצוא ברומאן מימד סמלי, ובאחד העיתונים קראתי דברי הבל לפיהם מתכוון סמי מיכאל לפרוש ברומאן מעין משל או סמל המתאר בעצם את מעמדו של הסופר במישטר הנורא השורר בישראל כיום, ויחסיו עם השלטון. זוהי שטות פוליטית, אם כי אופנתית מאוד, שאין לה שום יסוד ברומאן. אבל נכון שלעומת הידיעות על עיראק שבהם אנחנו מוזנים כבר שנים רבות, הזוועות של תקופת סדאם חוסיין, והתוהו-ובוהו שבא אחריו, נראים החיים המתוארים ב"עאידה" פחות מפחידים, ובצבעים רכים יותר. ובייחוד פרשת הידידות האיתנה בין זאכי, האינטלקטואל היהודי שאחיו ואחותו חיים בישראל, באנגליה ובארה"ב – לבין הקצין נזאר אל-סייד, מי שממלא את אחד התפקידים המרכזיים במשטרה החשאית בבגדאד, מרכז בידיו כוח רב, והוא שותף לבילויים עם בחורות צעירות ומשכילות בביתו של זאכי; אך בסופו של דבר גם נזאר פגיע, בין במחלתו ובין בכך שמי שפרש עליו חסות בשלטון, נרצח בתאונת מסוק, וגם לא קשה לשער מה היתה אחריתו של נזאר עצמו אילו נמשך זמנו של הרומאן עד למלחמת המפרץ השנייה.
ההתעקשות על עלילה ריאליסטית הנרקמת בעיר שזורמת בדמו ובזיכרונותיו של הכותב אבל הוא לא ביקר בה כבר שישים שנה – היא שמעניקה לכל הדמויות, גם לעאידה האילמת המסתורית, נוכחות אנושית עמוקה, מובדלת ומובחנת, וללא שמץ של פטפוטים, כנהוג בסיפורת העברית החשובה.
לפני שנים רבות פירסם שמעון בלס קובץ סיפורים בספריית תרמיל שבעריכת ישראל הר "בעיר התחתית" (1979) ובהם הוא מתאר את שנות נעוריו בבגדאד, גם הוא, כסמי מיכאל, היה באותה תקופה קומוניסט שגם נרדף על ידי השלטון העיראקי-בריטי, מדובר על שנות ה-40 של המאה הקודמת. והנה, באחד הסיפורים מתאר בלס כיצד הגיבור, מן הסתם הוא עצמו, נמלט בעת הפגנה מהשוטרים ומוצא מחסה בבית זונות בגדאדי, ושם אומרת לו אחת הזונות משהו שיאפיין בעתיד את כל חייו: "די. אין לך מקום בעיראק. מקומך בפלשתינה. לך לשם!"
זו היתה גם דרכם של מרבית גיבורי סמי מיכאל ברומאנים האחרים, ובייחוד מתוארת האווירה הזו של התפכחות מכאיבה ב"חופן של ערפל". אבל לזאכי דאלי, גיבורו הקרוב לגיל שמונים של הרומאן "עאידה", לקח זמן של יותר משישים שנה כדי להגיע להבנה, להצטללות, שאין לו מקום בבגדאד אפילו בתור היהודי האחרון. ובנקודה זו לא אוסיף כדי שלא לגרוע מהמתח של סופו של הרומאן.
מה היה אילו? – זוהי שאלה שיש עליה תשובה. גם אלמלא קמה ישראל, ועלתה אליה מרבית יהדות בבל, הם לא היו נשארים שם. ראו מה הולך בעיראק בעשרות השנים האחרונות. הפרהוד היה נראה משחק ילדים לעומת המשך גורלם של יהודי בגדאד ועיראק במולדתם – אלמלא עזבו מבעוד מועד את המדינה הרצחנית, הקסומה והמלאכותית הזו, הנקרעת בין שיעים, סונים, כורדים ושלל מיעוטים אחרים.
זאכי הוא שריד פאתטי לחלומות על עיראק דמוקראטית, פלוראליסטית, סוציאליסטית-קומוניסטית, אותו חלום ושברו של היהודים ברוסיה הקומוניסטית, שמיטיב לתארו סולז'ניצין ב"המדור הראשון". רוסיה היא לרוסים. הקומוניזם זר לה. ואילו היהודי הנאחז באידיאולוגיה כהצדקה לקיומו במדינה הקומוניסטית, אין שורשים. כי הקומוניזם לא עוות אלא מלכתחילה היה שיטה פסולה וזרה לרוסיה. ולכן אין ליהודים מקום ברוסיה הרוסית, הפרבוסלאבית, כאשר כבר אין בה האידיאה הקוסמופוליטית. מבחינה זו סולז'ניצין היה "ציוני גדול" עוד בטרם התפוררה בריה"מ והחלה עליית היהודים ממנה.
וכך גם עתיד היהודים, על תרבותם העתיקה – בעיראק. לא רק משטר הדמים שבא אחרי תקופת פריחה קצרה יחסית בין שתי מלחמות העולם – גדע את עתיד היהודים בעיראק, אלא מעצם ההרכב התלת-לאומי או התלת-דתי הרווי קנאות, שנאה ורצח – כבר לא היה ליהודים מקום במדינה הזו אלא רק בפלשתינה.
על כך, על החלומות שלא התגשמו בעיראק, ועל אהבתו החושנית לבגדאד עיר הולדתו ועיר הולדת משפחתו ותרבותו מדורות – מתרפק זכי דאלי הקשיש, המפוכח והחולה, הנקלע שלא בטובתו למערבולת אנושית שבה הוא מעניק חסות לפליטה כורדית שעברה עינויים נוראים כפי שעברה אהובתו היחידה, בת-דודתו, נור, ואיכשהו, כמו בסרט, והרומאן ממש כתוב גם כסרט – כל המעגלים נסגרים, והכול בדרך עלילתית מציאות והגיונית ביותר, בתוך כל הכאוס שמסביב.
זאכי הוא דמות פאתטית, הוא מצבה חיה לחור השחור שהותירה בבגדאד הסתלקות כל יהודיה, הסתלקות שבישרה את תחילת הידרדרותה של המדינה המלאכותית עיראק עוד בטרם "השתחררה" מהאפוטרופסות הבריטית ומבית המלוכה ההאשמי שנכפו עליה.
אין ספק שהנאה גדולה היתה לו לסמי מיכאל לכתוב את הרומאן כי על ידי כך הוא חי מחדש את חייו בצורה אלטרנטיבית, כאילו המציא לעצמו ביוגראפיה חדשה, בנה עולם שלם של הכאילו – רק כדי לגעת שוב במחוזות נעוריו החלומיים, באהבות נעוריו ובחלומותיו על עיראק אחרת שבה היה אמור להיות מקום ליהודים כמעט כמו בארה"ב בימינו או גם בקומוניזם.
עאידה היא גם "אאידה", שצליליה וגורלה מלווים את זאכי ומעניקים לאילמת את שמה. בגדאד ברומאנים הקודמים של סמי מיכאל היתה קהילה יהודית תוססת ורבת ניגודים. בגדאד ב"עאידה" היא עיר מתה, עיר ללא יהודים, היא כבוֹר הקבר שבו נסגרים חיים אאידה המצטרפת לראדאמאס, ובדומה להם גורלה של עאידה המצטרפת לזאכי החולה והם טסים עדיין בשמיים. 
"עאידה" הוא רומאן חכם, מרתק, כתוב בכוח רב, ורק מי שמתנסה בעצמו בכתיבת רומאנים יודע להעריך את הקושי וגם את המחיר שמשלם סופר עבור כתיבת רומאן הנראה מאוד מתוכנן ובנוי מלכתחילה, לעיתים עד כדי שרירותיות בעלילה, וכל זאת מבלי להיסחף לאזורים אחרים שמתגלים לפעמים תוך כדי הכתיבה התוכניתית ומבקשים להתפרע בה ולסחוף אותה לכיוונים שלא היו מתוכננים מלכתחילה.