אוקטובר-נובמבר 2007

יום 8. סבילייה

פרטים סידוריים

5.11.07. יום שני. סבילייה. סיור מודרך בן 2 שעות בסבילייה. לה חיראלדה, המינארט של המסגד הערבי במקורו. הארמונות המלכותיים, ריאלס אלקאזארס. אחרי הצהריים מאריהלואיזה פארק ושפת הנהר קוואלדאלקיוויר.

יומן מורחב

אני יושב בחדר בערב וכותב, לאחר שחזרנו מהמסעדה, זו שאכלנו בה שלשום, "לאס פילטאס", אבל נחזור לבוקר. ארוחה במלון כמו ביום אתמול. קמנו מוקדם. בשבע בבוקר עדיין חושך כאן. בשבע וחצי ארוחת הבוקר מתחילה. לא הזיזו עדיין את השעון. בכיכר נואבה פוגשים את המדריכה רוני ועוד קבוצה אגבית, בסוף מתברר שאחד מהם, יהודי אמריקאי גבוה, הוא צאצא של נחום סוקולוב.

מתברר שנדפקנו על ידי מארגני הטיול שלנו. הסיור הוא לא בתוך בניינים אלא היסטורי-בלבד, בחוץ. אנגלית טובה של המדריכה. גם היא מצוננת. לוקחת אותנו לכנסייה לא גדולה, כנסיית הנגרים, שניראית יפה מאוד בפנים. משם לבית מועצת העיר שלא סוימו קישוטיו באבן מבחוץ. רואים את הטרמוואי הארוך שרק השבוע התחיל לעבוד. המדריכה לא אוהבת אותו. ממש שונאת, כי לדעתה הוא השתלט לה על נוף העיר הפנימי. כל מרכז העיר, ואיזור הקתדרלה, הוא מדרחוב גדול, חוץ מהמסלול של הטראם. עוברים על פני בנק בבניין שהיה בית הסוהר שבו היה סרוואנטס כלוא פעמיים! יש כתובת על הקיר לזיכרו וכתובת עם ציור קרמיקה המתאר את מראה הכניסה לבית הסוהר באותה תקופה רחוקה. אני כמובן מצטלם.

סיור ברובע סנטה קרוז שכבר היינו בו אתמול. הארמון, אל קאסר, סגור היום. פיספסנו אותו אתמול, כשהיה פתוח כי לא ידענו שלא נוכל להיכנס היום. הפסד גמור, שמצדיק אולי ביקור נוסף בסבילייה. אני ממש רותח על ניקולה, שיחד עם בעלה אירגנה לנו את הטיול ולא טרחה לסמן לנו לבקר כבר ביום ראשון בארמון.

בסוף הסיור אנחנו מתוודעים לזוג היהודי. נפרדים מהמדריכה שלא השכילה אותנו בהרבה כי גם לקתדרלה לא נכנסנו איתה. יושבים בקפה-מסעדה קטן בכניסה לסנטה קרוז. צלחת קלמארי מטוגנים טעימים מאוד, ושני בקבוקי סודה. כאן, תודה לאל, אין פחות מחצי ליטר. ס"ה 14.50 יורו.

Meson "Agua y Vida", Callejon del Agua, 8.

חוזרים ונכנסים לקתדרלה. היא הגדולה והגבוהה בספרד, השלישית בגודלה באירופה אחרי סן פייטרו בוואתיקן וסיינט פול בלונדון, והיא המיבנה הגותי הגדול בעולם. לאחר שפרננדו השלישי הכניע בשנת 1248 את סבילייה המוסלמית, הוא הורה להפוך את המסגד הגדול שנבנה בשנת 1171 – לקתדרלה. פקודתו בוצעה תוך הכנסת שינויים מזעריים בלבד במיבנה המסגד. אך בשנת 1401 אחזה בתושבים רוח תזזית. תחילתה, כך מספרים, בסיסמה שהשמיעו כמרים אחדים: "הבה נבנה קתדרלה כה עצומה, עד שכל הרואה אותה, יחשבנו למטורפים."

תושבי העיר הצטרפו לקריאה ואף הוסיפו נופך משלהם: "לעירנו המשגשגת מגיעה הקתדרלה היפה בעולם." ואכן, המיבנה שהוקם בשטחו של המסגד שנהרס, מרשים מאוד – מפגן אקסטרווגנטי של אמנות ספרדית-גותית, והכול עצום ורחב ומוגזם בתפארתו.

שרידיו של קולמבוס מוצגים בגאווה אחרי הכניסה מכיוון שער סן כריסטובאל. האנדרטה, שבסיסה עשוי שיש, הוקמה בשנת 1900, וארון הקבורה נישא על-ידי ארבעה מלכים המסמלים את ארבע ממלכות ספרד – ליאון, קאסטילייה, נאבארה ואראגון. קולומבוס, שידע ימי תהילה, נפטר בשנת 1506 כאדם מר נפש ומתוסכל.

עולה בדעתי לומר מילים אחדות לקולומבוס, להודות לו שהכין מקלט לכל כך הרבה יהודים וליותר מחצי מיליון ישראלים-לשעבר, עד שגם כיום נמצאים בעולם החדש יותר יהודים מאשר בישראל, ובהם גם וודי אלן, מל ברוקס, דן מירון ובנימין הרשב-הרושובסקי, ששני האחרונים היו האורים והתומים של הספרות בישראל וכמה טוב שדאג להם קולומבוס לעיר מקלט אפילו יותר טוב משדאג לעצמו.

אבל נראה לי שלא בא לו לקולומבוס לקום מאפרו ולדבר איתי. אולי משום שאינו יהודי כמו שלמה אבן גבירול ומשה בן מימון. אילו הוא היה אמריקאי כמו מל ברוקס או פיליפ רות הוא ודאי כבר היה מדבר. והאמת, גם הקתדרלה המפוארת נראית לי חשוכה מאוד ולא מעניינת. למרות שאנו מבקרים גם באגף של אוצר הכנסייה, המלא תכשיטים, חפצי חן מזהב וכסף, צלבים משובצים יהלומים, ובגדים של מלכי ומלכות ספרד, וכאן הכול מתנוצץ באור יקרות, בניגוד לחשכת הקתדרלה.

בהמשך ובצמוד לקתדרלה נמצא מגדל היראלדה המפורסם, המתנשא לגובה 98 מטר. הוא סימן ההיכר וסמלה של סבילייה, ונראה מכל קצות העיר. המגדל, המגולף כולו בעיטורים עדינים, נבנה בשנים 1184-1196 בידי המוסלמים ונועד להיות המינארט היפה בעולם. מקץ 52 שנים בלבד כבר שמו עליו ידם הנוצרים, לאחר כיבוש העיר, וכאשר החליטו בשנת 1401 להרוס את המסגד ולבנות במקומו קתדרלה, לא מלאם ליבם, כדברי ספר המדריך הישראלי, להרוס גם את מגדל המסגד, והם הותירו אותו ללא פגע ושילבו אותו בקתדרלה שבנו.

בשנים 1565-1568 נוסף למיבנה מגדל בסגנון הרנסאנס, בן 24 פעמונים, המוקדש ל-24 האצילים שעמדו לצד המלך פרננדו השלישי, בראש הצבא הנוצרי שכבש את העיר.

הטיפוס לגובה 70 מטר, למרפסת התצפית, שווה, לדברי המדריך העברי שבידינו, את המאמץ בזכות המראה הנהדר של העיר, והוא גם קל יחסית כי במקום מדרגות מובילה אותנו למעלה רצפה לוליינית בעלת שיפוע מתון. אנחנו, בגילנו, עולים 17 מתוך 30 קומות ויותר, וחוזרים על עקבותינו, וטוב עשינו כי גם הירידה לא קלה, ואפשר בהחלט לחטוף ממנה כאבי ברכיים והתכווצויות שרירים. לא בשבילנו לטפס כל כך הרבה. הפעם האחרונה שבאמת טיפסנו עד הסוף, לפסגה, היה בהר הגעש של סנטוריני ביוון, כדי להריח למעלה בורות אחדים של אדי גופרית מסריחים.

יוצאים לרחובות. גלידה טעימה מאוד. יורדים לראות את מגדל הזהב על חוף הנהר. מגדל הזהב, טורו דל אורו, המתנשא מעל הנהר, הוא אחד מסמליה התיירותיים של סבילייה. הוא נבנה בשנת 1220, בעידן המורי, ושמו לקוח מן האריחים המוזהבים שהיה מצופה בהם בעבר. המגדל נועד לשמש כמגדל שמירה על הנמל, ולכן נבנה בצד חומת העיר. בלילה נמתחה שרשרת בינו לבין מגדל נגדי, זהה, שניצב בעבר בעברו השני של הנהר, ובכך נחסמו הכניסה או היציאה מן הנמל. המגדל הנגדי נהרס ולא נותר ממנו זכר. בשנת 1248 הצליח הצי הנוצרי לפרוץ את המחסום, חייליו של המלך פרננדו השלישי הסתערו על המגדל וממנו פשטו על העיר וכבשו אותה.

"המבקר במקום," נכתב במדריך העברי, "אינו חייב להיות בעל דימיון מפותח במיוחד כדי לדמיין לעצמו את תנועת ספינות המלחמה והספינות המלכותיות, על שלל הניסים ועשרות התותחים שעליהן, ששייטו בנהר."

לוקחים את תולעת הטראם החדש חזרה לכיכר ומשם הולכים חזרה למלון. אילו לקחנו מלכתחילה את הטראם עד לתחנתו הסופית מהעבר השני, היינו מרוויחים עוד אתר.

באחת הכיכרות המרכזיות אני מצטלם ליד מכונית משוריינת, כמו המשוריינים של 48' בדרך לירושלים, אך זו דמויית שור עם קרני ברזל. צירוף מעניין של בהמה ומשוריין. הפסל הוכן לתערוכה הבינלאומית שהתקיימה בעיר לפני שנים אחדות.

בבוקר, לפני עשר, שוק הבשר והירקות שבו ביקרנו, היה רובו סגור עדיין. עכשיו, אחרי שלוש, כאשר חזרנו אליו, רעבים, מתוך כוונה לקנות מצרכים אחדים – כבר היה סגור. בני אדם משונים, הספרדים. הם עובדים כדי לחיות אך לא חיים כדי לעבוד. לא היתה גם שום חנות אחרת לקנות בה גבינה או ירקות ופירות. הכול סגור. מסתבר שכל העניין של התיירות קצת מפריע להם לחיות את חייהם הרגילים, האיטיים והעצלים-במקצת, עם הסייסטה בשעות אחר-הצהריים, ועם ארוחות הערב הבשריות שנמשכות עד לחצות הלילה.

אני יושב בחדר בערב בחדר במלון וכותב, לאחר שחזרנו מהמסעדה שאכלנו בה שלשום, "לאס פילטאס", קוסינה אנדלוס א מדיטרנה, בקרבת המלון. כד שלם של סנגריה שעשה את שנינו כמעט שיכורים. יהודית לקחה מנה של סורד-פיש, דג החרב, ברוטב פירות-ים נוסח פילטאס, צדפות ושרימפס, ונהנתה מאוד. אני לקחתי סטייק לבן ברוטב פטריות עם תפוחי אדמה. קצת יבש אבל גברתי על רובו. 41.50 יורו ועוד 5.5 יורו טיפ למלצר הנחמד גבריאל, שזכר אותנו משלשום וכבר נעשה חבר שלנו. היפהפייה הצרפתית הילדה-הנערה המשגעת, שדמותה לא משה מנגד עיניי כל היום, לא היתה הערב. שכיות חמדה כאלה אינן ניצבות במקום אחד כמו פסלים ותמונות. צריך מזל מיוחד כדי לפגוש בהן, ולחוש שתחת לבגדיהן נמצא גוף יפהפה ואולי אף בתולי עדיין שהוא מן הפסגות של היצירה האנושית, ללא יד אמן. האמנות מחווירה לעומת יצירות הטבע האלה, ואשרי מי שזכה לצפות בהן בתפארתן.

החשבון, הערב קצת יותר יקר, עם הטיפ שלא נרשם כאן, ולפי הסדר, לחמניות, סטייק, דג, וכד סנגריה. וכמובן שמן הזית הנהדר חינם.

2 pan 2.

1 solomillo cedo a la C. 13.5.

1 Pez Espada las Piletas, 15.

1 Jarra de Sangaria 11.

Total 41.50 euro

תם יום שמיני בספרד.

ט.ל.ח.

המשך יבוא

חזרה על קטע ביומן של היום הקודם, יום 7 בסבילייה, שהתפרסם ללא התמונה שעליה מדובר בו [בגיליון 351]

בכיכר סביב המוזיאון, תחת עצי ההדר של התפוזים המרירים, יש שוק ססגוני של ציירים חובבים כמו במונמארטר. יש פיקאסואים ועוד סגנונות. אני קונה ביורו אחד גלוייה של תמונת אישה כהה בהריון, מאוד מעניינת, יותר מהמקור או אחד ההעתקים הגדולים המונח שם לצידה. מחליפים דברים אחדים גם עם הצייר, חוסה גרסיה בלאנקה, Jose Garcia Blanca. שם התמונה: "פמלה על חוף הים" – Pamela en la playa. התמונה, או אולי הדפס גדול, תלוייה על גדר הגן בכיכר, ולמכירה מוצעות הגלויות הזולות, שלדברי הצייר יש להן הצלחה רבה יותר מאשר ציורים גדולים יותר ויקרים יותר וחד-פעמיים ממש או כביכול. לגברת כובע קש בסגנון סומבררו, פנים מוארכות בסגנון אמדאו מודיליאני, כמעט אין לה מצח אבל הפנים יפות מאוד והעיניים ירוקות-כחולות כצבע הים. רעמת שיער שחור-כחול הנפרשת כגלים ברוח מעל כיפת ים שבה מרצדים גלים כמו קופסאות כסף קטנות. עורה שזוף מאוד או חום-ברונזה במקורו, נוסח טאהיטי של גוגן, והיא לבושה רק בביקיני תכלת, בהיר יותר מהים, שמגלה את מרבית שדיה האיתנים, ללא הפטמות, ובטן ענקית עם טבור עמוק כלוע הר געש אבל חלק כצבע כל עורה. ביקיני התכלת על ערוותה מצומצם עוד יותר ומדגיש את שיפולי הבטן הגדולה והירכיים. הכול שוקו. איתנות. ולמרות אורכה ומיצובה באלכסון של הדמות, בכל צד הימין של התמונה, הריהי כולה חמוקים ועיגולים חושניים שמיועדים לגברים עזים שמסוגלים לנשק פה פעור ושפתיים נוצצות שלה ולשוט על גלי גופה המציע את עצמו, כאשר אצבעות ידה הימנית מונחות מאחור על קצה גבעת התחת וחיבורה לירך. מעל לים מרחפים שלושה שחפים לבנים קטנים ומרוחקים וגם קצה גבעה בירוק כהה ועליה מגדלור לבן קטן. בגלל הפרספקטיבה.

התמונה מונחת על ארון הספרים שלנו בסלון. אם היה לי רומאן מתאים, הייתי משתמש בה לעטיפה. לא בעייה לקבל רשות כי על הגלוייה מאחור מודפס גם האימייל של הצייר.