אוקטובר-נובמבר 2007
יום 9. סבילייה-גרנאדה
פרטים סידוריים
6.11.07. יום שלישי. סבילייה. נסיעה ברכבת לגרנדה. מלון קאסה דל קפיטל נאסארי. באמצע הרובע היהודי לשעבר של סבילייה. ממש מתחת לארמון אלהמברה.
Casa del Capitel Nazari, Hotel
Cuesta Aceituneros, 6, (near Plaza Nueba), 18010, Granada.
Tel: 958215260
סיור פרטי בקתדרלה, הרויאל שאפל והסימטאות של הרובע המאורי "סוק". מסעדות של טאפאס. מזג האוויר ב-29.10 19 מעלות. משוררים: שמואל הנגיד. לטלפן לאישור הביקור ב-8.11 באלהמברה למיספר 34-952-059-500+
 
יומן מורחב
בוקר. סביליה. ארוחת בוקר במלון עם עגבניות, סלסה, שמן זית, גבינה צהובה, לחמניות טריות ופריכות, מיץ תפוזים, ריבה, חמאה וקפה. בלי נקניקים. בלי פירות. ממש מרגיע את המעיים.
לארמון לא נספיק לקפוץ הבוקר בגלל קוצר הזמן לרכבת, שכרטיסי המסע בה הוזמנו עבורנו מראש. אבל בזמן שנותר לנו אנחנו קופצים לכיכר אספניה בטראם הצבעוני בן שלושה הקרונות המחוברים שנראה כזחל ענק ומכסה בקו שלו את כל מרכז העיר. מבחוץ רואים רק את הציורים שעליו, אם איני טועה רובם פרסומות. אך מבפנים החוצה – שקוף לגמרי, והנסיעה הלא ארוכה מרתקת ומרגיעה. מומלץ להשתמש בו הלוך וחזור כדי לחסוך זמן בביקורים במרכז העיר.
כיכר אספניה, פלאסה דה אספניה, היא הכיכר המרשימה והמצועצעת ביותר בעיר, ולדברי ספר המדריך העברי, אחת היפות בכל ספרד. המיבנה הרנסאנסי לאורך מאתיים מטר בנוי בצורת קשת גדולה המקיפה וחובקת את כל הכיכר. כאשר היא עצמה, הקשת, עשוייה מדרגות-מדרגות וברומה חצי עיגול של בניינים מסוגננים המשמשים גם כיום את המימשל, שהרי סבילייה היא בירת אנדלוסיה. הכיכר נבנתה לרגל היריד האיברי-אמריקני בשנת 1929. החזית של הקשת הענקית מקושתת ונתמכת בצמדים-צמדים של עמודים בעלי כותרות מגולפות, ובין חיבורי הקשתות קבועים פסלים. המיבנה מתוחם משני צידיו בשני מגדלים גבוהים המוקפים במיספר מגדלונים.
לאורך כל המפלס התחתון, שמתחת לצמדי העמודים, בנויים חמישים ספסלים, אף הם כקשתות פרושות לרוחה או כפרסות שפתחיהן החוצה. הם צמודים זה לזה, וכולם מעוטרים בדוגמאות מוזאיקה מרהיבות, יפהפיות, ובהן ציורים שנושאיהם אלגוריות וסיפורים של אירועים שונים מחמישים מחוזותיה של ספרד. כל ספסל מייצג מחוז אחד, או עיר, ששמם קבוע בתמונת הקיר, מתמקד באירועים ההיסטוריים הייחודיים שלו, ומעל כל ספסל מופיע סמלו של המחוז.
המראה מרהיב ומהמם. מישטחים כה ענקיים של קרמיקה אמנותית, צבעונית, והכול ברוחב לב, אתה יכול לשבת בכל מקום על ספסלי הקרמיקה, להישען על מעקי הקרמיקה, ולצעוד על אריחיה. הסבירו לנו כבר כי בתי החרושת של הקרמיקות הספרדיות ממשיכים לעבוד גם כיום כשהם מייצרים את אותן דוגמאות, אמנם בשיטות ציור והעתקה משוכללות יותר. כך שאין בעייה להחליף כל אריח שניזוק. אך הרושם הכללי הוא שיש יחס כבוד עצום לאריחים היפים ואיש לא מנפץ אותם, לא מלכלך אותם בגראפיטי, לא מניח לכלבו לחרבן עליהם ובוודאי שלא טס עליהם בסקט-רולר כמו הוונדאלים הצעירים שהרסו את מעקות הקרמיקה בכיכר האופרה החדשה והמוזיאון בתל אביב.
אני מצטלם יושב בספסל הארוך של חצי הקשת העשוייה קרמיקה, כשמעליי דון קישוט על סוסו עם רומח ומגן עגול, וסנשו פנשו על חמור, אף הם בציור קרמיקה, ולמעלה שם המחוז או העיר – סיאודד ריאל. פניהם מופנים אל דרך כפרית הנמשכת ברקע ולשמאלה רואים את טחנות-הרוח. אני מחפש איזה מקום שקט כדי לחטוף שיחה עם דון קישוט, כדי לספר לו על השפעתו על נעוריי ותקופת התבגרותי ואהבותיי באמצעות התרגום הנפלא של ביאליק. אבל אנחנו ממהרים לחזור כי בצהריים כבר יש לנו מקומות שמורים ברכבת לגרנדה.
הקרמיקה של המעקות של גרמי המדרגות והגשרים עשוייה שילוב מרהיב של כחול, תכלת ולבן בלבד. ואילו ביער העמודים הגבוהים של חצי-הקשת של הכיכר למעלה – שולטים צבעי חום כהה ובהיר ולבן. הרעפים של גגות הבניינים הגבוהים הם בצבעי כחול-אפור. כל הכיכר הבנוייה היא חגיגה של צבעים של אריחי קרמיקה שגם הצהוב החלמוני לוקח בה חלק. בקושי מוצאים אדום, אולי רק בקישוטים ובתמונות הקטנים, והכול באריחי קרמיקה בצורות מפותלות המושכות את העין ביופיין.
בכיכר למטה, בגובה מפלס השדרה שאחריה הנהר, נחפרו אגם ותעלות מים וניתן לשוט בהן בסירות. גשרונים שמעקותיהם מצופים קרמיקה, בעיקר בלבן וכחול-עז, מאפשרים מעבר מעל לתעלות המים. במרכז הכיכר פועלת מזרקה גדולה. בסופי שבוע הכיכר מוארת בשלל אורות צבעוניים. הפעם בונים פאביליון במרכז הכיכר, ודאי לקראת יריד או אירוע חגיגי. ואתה ההלך, הבא אל סבילייה – אל תחמיץ את כיכר אספניה ואפילו נותרה בידיך שעה אחת פנוייה. זה מקום מרהיב שזוכרים אותו טוב יותר אפילו מהפנים של הקתדרלות, שדומות זו לזו ומתערבבות בזיכרון וגם נושבים מהן קור ושחור ודומיית מוות חגיגית מעיקה.
 
יוצאים מכיכר אספניה לכיוון הרחוב, שמשיק לחזיתותיהם של קשת הבניינים שסגנונם אחיד ומונומנטאלי, (לא לכיוון הנהר). נכנסים לבר כי יהודית צריכה לשירותים. אני מסתכל בינתיים מה מגישים למקומיים: בקבוקי שמן זית גדולים, אתה חופשי לצקת מהם כאוות נפשך. אחד מהם מלא שיני שום לא קלופות, והבקבוק הוא עם פיָה רחבה. אנשי סבילייה עומדים ואוכלים חצאי לחמניות פריכות הניראות כסירות קטנות והן עשויות מקמח לבן, ומולאו בשכבה עבה של שום כתוש ועליו יצוק שמן זית, והמיטיבים ליבם בטאפאס הזה עוד מוסיפים משמן הזית, ואוכלים, כאשר בצד כוס הקפה של הבוקר. זה לא כל כך הטעם שלי. קודם כל אני עדיין לא רעב. ושנית – כוס קפה עם כמות ענקית כזו של שום כתוש? תודה רבה. אני גם לא יכול להרשות לעצמי כמויות כאלה של שום ובצל כל זמן שאני נשוי ואסור שיסריח לי מהפה. גם כך אני נמצא בביקורת אחרי כל בצל.
 
 הספקנו לעשות את הדרך הלוך וחזור בטראם המודרני, שזוחל בשקט חשמלי כזחל ענקי בעל שלושה מפרקים. יורדים. בדרך חזרה למלון, ליד הקתדרלה, ברחוב השרפים, סרפינוס, נמצא הבנק שבבניין שבו ישב בשעתו בכלא סרוונטס. יש שלט. אתמול בסיור עברנו כאן ולא הספקנו ולכן יהודית מצלמת אותי עכשיו וכן את שלט קרמיקה ובו ציור היסטורי של הכלא וכיתוב, ואני לצידו.
הציור על אריחי הקרמיקה החומים-בהירים הוא ממש מלאכת מחשבת. רואים בו את הכניסה הצדדית להולכי רגל הקרועה בשער הגדול הסגור של בית הכלא. בקיר פסלים וצלבים ובחזית שלוש נשים ולצידן שני גברים וכולם בבגדים עשירים בסגנון התקופה של סרוונטס. הכתובת הגדולה מתחת לתמונה: "La Carcel Reak" – כלומר, הכלא המלכותי. המילה קרסֵל מוכרת לי היטב כי כמעט שאין טלנובלה דרום-אמריקאית שאחד מגיבוריה או גיבורותיה אינם נכלאים בקרסל.
במדריך העברי נכתב כי בבית הכלא הזה בעיר, במדרחוב סיארפס [אנחנו קראנו את השם סרפינוס] החל מיגל דה סרוואנטס (1547-1616) לכתוב את ספרו "דון קיחוטה" (דון קישוט). חלקו הראשון של הספר יצא לאור בשנת 1605, וחלקו השני ב-1615. קודם שספריו זכו להצלחה כבירה, היה גדול סופרי ספרד שבכל הזמנים הרפתקן ונוכל. בשנת 1575 נפל בשבי הטורקים, הובל לאלג'יר ונמכר לעבדות. רק מקץ חמש שנות עבדות נפדה ושוחרר. סרוונטס מצא עבודה בגביית מיסים בצי הספרדי, נחשף בביצוע מעשי נוכלות ונזרק לכלא. כשיצא מהכלא שב והסתבך, לא אחת, בפלילים ואף נחשד במעשה רצח.
 
חוזרים למלון. הכול כבר ארוז. מונית לוקחת אותנו לתחנת הרכבת. יושבים בקפטריה. קפה אספרסו כפול, בקבוק סודה פֵּריֶיה, וליהודית קקאו חם מאבקת קולָקאו טעימה, תוצרת ספרד, שאותה מצרפים לספל המים החמים.
קבוצות ילדים עולות מהרציפים ונכנסות לאולם התחנה. אולי בני שמונה. בנים ובנות יחדיו. טרנינגים בכחול עמוק עם פס לבן בצד לכל אורך המכנס. גם הבנות לבושות כך. זוגות-זוגות הם משלבים ידיים והולכים בטור. קצת רועשים בחן ילדוּת אך לא מתפרעים, והמדהים מכל הוא כי לשתי הקבוצות ישנם מורים גברים, ואין בקירבם אף מורה או מלווה ממין אישה. גברים גברים. כמו פרופסורים. משקפיים. אחד עם זקן וז'קט אך במכנסי ג'ינס. הם דומים מאוד למורים הרציניים שהיו לנו פעם בעממי ובתיכון, רק קצת יותר בוהמיים-למראה. הילדים והילדות נשמעים להם בשמחה וברצון, אך גם ביראת כבוד, והם עורכים סיבובים אחדים בהדרכתם, אולי כדי להגיע בצורה מסודרת לשירותים, או סתם להעסיק את הקטנים.
אחד המורים מחבק באבהות ילדה או שתיים בראש הטור, שנזקקו לעניין כלשהו. מחבק בטבעיות. ללא שום חשש של הטרדה מינית. ממש כמו בבית ספר של פעם אצלנו. תענוג לראות. אצלנו מורים רציניים כאלה היו כבר נעשים פרופסורים בעלי שם במכללת כרכור, קריית אונו, בת-שלמה, נתניה, או רמת גן, או נתבעים על הטרדה מינית, ובכל מקרה מופיעים כמומחים לחינוך בטלוויזיה ואולי גם משנים ייעוד בחיים ופונים למקצועות ההי-טק.
אנחנו יורדים במסלול שטוח-נוסע (במקום מדרגות נעות, וזה הרבה יותר נוח ופחות מפחיד, עם המזוודות) ועולים לרכבת לא גדולה שכולה בקו סיבילייה-גרנדה. אין המשך מעבר לגרנדה. שלוש שעות נסיעה, משתים-עשרה עד שלוש אחר-הצהריים. אני יושב בחלון לצד דרום, קצת שמש אבל נעים. הכיוון הוא ממערב למזרח. אלפי-אלפי דונאמים של כרמי זיתים, חלקם הגדול צעירים ובינוניים, ורק מעט זקנים. גם אלפי דונאמים אדמה חרושה, כנראה לפני גשם ראשון ועדיין לא זרועה. יש יובש. אין השקייה. בשני מקומות אני רואה מסיק ידני, עם סולמות, אך קשה להניח שאפשר למסוק אלפי דונאמים בידיים בלבד ללא מכונה מוסקת. בדרך רואים מפעל אחד או אולי שניים, גדולים מאוד, לאצירת שמן. כנראה שהם שולטים על היבול של שטחים גדולים מאוד.
כאן עליי להעיר שלאחר שובנו ארצה, כאשר פירסמתי את רשימתי "היחזרו המוסלמים לספרד?" ב"ישראל היום" [18.11.07], ואחר כך גם במכתב העיתי "חדשות בן עזר", הגיע אליי מכתב של ברוך תירוש, הנדרש לעניין המסיק, ופירסמתי אותו תחת הכותרת: "מי ימסוק את הזיתים בספרד?"
 
לאהוד בן עזר שלום וברוך הבא, שמחתי לקרוא את מאמרך "מסקנות מביקור בספרד" ב"ישראל היום" [18.11], מה גם שהנושא קרוב לליבי ומוכר לי היטב מכמה מסעות בספרד, בעיקר היהודית. ואגב, המידע ההיסטורי שאתה מעלה אודות פעילות היהודים והמוסלמים בספרד, כלול באורח מרשים ומרתק בספר "רחל" של ליאון פויכטוואנגר, בעברית הוא פורסם כ"בלדה ספרדית".
התרשמותך תואמת את הבנותיי, ובעת סיור בספרד לאחרונה נוכחתי בקיום כרמי זיתים חדשים לאורך מאות ק"מ מחוף מלגה לעבר קורדובה, וכידוע הם שותלים שלישיית עצים בכל 'צלחת', כנראה בכדי לוודא הצלחת הקליטה ולהגברת היבול. עצרתי ליד אחד השותלים, שנראה לי כבעל המטע, והוא שמח לשוחח, והתפאר בממדי הנטיעות. לשאלתי, מי יהיו המוסקים בעתיד? השיב: המוני הפועלים הספרדים.
במהלך השיחה הידידותית הרשיתי לעצמי לחלוק על דבריו וציינתי כי תוך כמה שנים לא יעבוד ספרדי אחד במסיק הזיתים, והאיזור יוצף במאות אלפי מוסלמים מצפון אפריקה שיהוו "פצצה מתקתקת" בהרכב האוכלוסייה. האיש חיוך בעצב והסכים. "זאת האמת כבר היום," אמר, "הארץ אכן מוצפת במוסלמים ובשחורים והם מגיעים מדי לילה אל החופים בספינות רעועות, ואלה שאינם נתפסים, נבלעים כעובדים במטעים וברפתות."
 
ואני עונה שם לברוך תירוש: על כרמי הזיתים, לפחות מחציתם חדשים, בכל האיזור ממלגה, קורדובה, סבילייה וגרנדה – עד קצה האופק, מראה מרהיב – עוד ארחיב ברשמיי מהמסע [ברכבת]. גם אני התפלאתי לראות רק בודדים מוסקים פה ושם ידנית אך לדעתי לא תהיה לספרדים ברירה אלא לאמץ שיטות שלנו ולהשתמש ב"מוסקת", זו מכונת הניעור והמסיק העוברת על העצים מלמעלה ומרעידה אותם, ואשר עלותה בארץ היא אלף שקלים ליום ועוד 25 שקל לכל עץ. מצד שני, הזיתים בספרד קרויים "הזהב הירוק". אין כנראה גבול לתצרוכת העולמית של שמן הזית הירוק, ושלהם הוא שמן מעולה. מה שאי אפשר לומר על דרך הכנת הזיתים הכבושים או הדפוקים שלהם. בדרך-כלל הם איומים ונוראים וזאת לא בגלל האיכות אלא בגלל הטיפשות והטעם הרע.
טעם נוסף הוא, שתקף גם לגבי ארצנו, הוא שהזיתים אינם צורכים השקייה מלאכותית בידי אדם אלא הם עמידים גם בשנות בצורת, שלא כמו ההדרים ומרבית הגידולים האחרים, שזוללים מים.
עד כאן מתוך המכתב העיתי.
 
לאחר שאנחנו עוברים את העיר המרכזית, סנסטקתורה, באמצע הדרך מזרחה, מתחיל הנוף להשתנות. אחרי העיר הזו מתחיל נוף הררי והרכבת מטפסת גבוה ומזג האוויר יורד מ-27 ל-24 מעלות. יש על כך דיווח דיגיטאלי רץ בראש הקרון, מעל לפתח. ועדיין כל הגבעות ההרריות עטורות שורות ישרות של עצי זית, והוותיקים שבהם, ענפיהם נמשכים כלפי מטה עד לקרקע מכובד היבול. זו כנראה שנה ברוכה מאוד לתעשיית שמן הזית הספרדית, חרף הבצורת, מה שאין כן לפרדסים בדרום ספרד, לדעתי.
ממשיכים לגרנדה. באופק רואים את הרי הסיירה מאדרה שראשיהם מושלגים ומהם ודאי מפשירים וזורמים המים, ואולי גם ירדו כאן, באזור הגבוה יותר, יותר גשמים כי השדות נעשים ירוקים יותר. פה ושם יש גם השקייה בממטרות של שדות ירק. רואים רחוק טחנות רוח מודרניות בעלות כנפיים לבנות ענקיות של ייצור חשמל, בראשי גבעות.
אחרי סנסטקתורה עולים בהרים. נופים מאוד יפים ושונים מארץ המישור בה עברנו עד כה. עצי יער טבעי אך לא הרבה. כל פינה מוקדשת לנטיעות עצי זית חדשים ויש בדרך גם משתלות זיתים. זה לא מעורר קנאה כי בארץ עדיין אין מספיק כרמי זיתים אפילו לתצרוכת עצמית, שלא לדבר על ייצוא, ואילו לשמן הזית הספרדי יש שוק בעולם כולו, ובייחוד באירופה. וניתנה האמת להיאמר, הוא טעים מאוד ולא מהול. כנראה שאף אחד לא מעז לעשות כן כי הלקוחות מבינים היטב בטעמו.
אוכלים כריכים וקלמנטינות טעימות בדרך, איזה קלמנטינות! – כל ילדותי בקלמניה שבה איתן לתחייה! – אין כמותן בארץ – ובשעה שלוש לערך מגיעים לתחנה סופית וקטנה יחסית של גרנדה, והרכבת חוזרת לאחר זמן לא רב באותה דרך לסבילייה.
נהגת מונית לוקחת אותנו למלון, "הוטל קאסה דל קפיטל נאסארי" – אבל אין גישה אליו במונית. לפנינו עלייה רגלית בסמטת מדרגות. יהודית עולה ושואלת על שוער לנשיאת המזוודות, והבחורה בקבלה אומרת שאין להם מי שיעזור לנו. אנחנו גוררים אפוא את שתי המזוודות, בעלות ידית גבוהה וגלגלים במעלה הסימטה. בגבנו אנו כבר רואים בראש הגבעה הנישאה, הירוקה, את חומת ארמון אלהמברה ומגדליו.
המלון, אכזבה. אמנם ציורי מאוד, שלוש קומות סביב פאטיו, הכול בנוי עץ בנוסח המאה ה-16, אבל החדרים קטנים, אין מיטות זוגיות ואין אמבטיות, רק טוש בתא צר. לבסוף מוצאת יהודית חדר 24 שבו מיטה רחבה יותר אך לא אמבטיה. וזה נקרא מלון של שלושה כוכבים! – מתברר, בעיקר בגלל המיקום ההיסטורי ברובע העתיק לרגלי האלהמברה.
שוב דפקה אותנו ניקולה, הבעלים של סוכנות "לֵמוֹן וֵלִי".
יוצאים לערוך סיבוב במרכז העיר, סביב הקתדרלה. לא מרשים במיוחד. מעלינו כל הזמן חומת ארמון אלהמברה בראש הגבעה הגבוהה, המוארת בלילה כחומות העיר העתיקה בירושלים.
חוזרים ואני מספיק לישון שעה.
 
בערב אנחנו יוצאים עם זוג יהודיות קנדיות בנות גילנו לערך ממונטריאול, סנדרה ונורמה, לאכול במסעדה לא זולה בשם "אזפראן" הנמצאת ברחוב שממנו עולים למלון שלנו, מרחק כמה מאות מטרים הלאה.
מזמינים בקבוק יין אדום מקומי, גרוע לדעתי אך אני כבר איבדתי את הטעם לגבי יינות אדומים יבשים. 14 יורו.
מרק טעים Salmorej בסגנון גספאצ'ו עם פתיתי גבינה וחמון, 6 יורו.
מנה גדושה מאוד של פואה גרא [ממרח כבד] אווז עם ריבת פטל מתוקה וצנימים קטנים לא חדשים, 18 יורו. לי הספיקו, בעצם, שתי מנות ראשונות אלה לארוחה כולה.
יהודית לקחה צלעות טלה, 16 יורו. והכול ביחד לא זול. כ-55 יורו לשנינו, עם הטיפ. קיבלנו חשבון כולל של 94.7 יורו, לפני הטיפ, וכל זוג שילם לפי מה שאכל, ואילו את היין חלקנו בינינו חצי-חצי. המקום נחמד ומוקפד וגם לא רחוק ממרכז העיר אבל אפשר לקחת מונית כדי שלא לטפס בסימטה הצרה שהיא רחוב לכל דבר ומכוניות עוברות בה.
Restaurante Azafran, Paseo del Padre Manjon, 1 (Paseo de los Tristes)
Tel 958-226-882
 
מנורמה, נודע לי, תוך כדי שאני מספר לה על שיחתי עם אולמרט, לאחר שטילפן אליי, שקראה בעיתון כי גילו אצלו סרטן שלפוחית השתן [יותר מאוחר התברר לי, סרטן הערמונית]. מאוד עצוב. מאוד דאגתי כאשר התקשר אליי, ביוזמתו, להודות לי על תמיכתי בו – שלא יהיה סופו כרבין, שאני הייתי הסופר היחיד שתמך בו [בעיתון "הארץ", כאשר הותקף מעל דפיו, מימין וגם משמאל] וגם נפגשתי איתו לבקשתו חודשים אחדים לפני הירצחו. עכשיו נוספה גם המחלה על שאר צרותיו של אולמרט, ובוודאי ייבצר ממנו פיסית למלא את תפקידו בפרקי זמן שונים של טיפולים וניתוח. בן שלנו, ולאלה אחותי, לא סיפרו לי לנו על כך בטלפון כדי שלא להדאיגנו.
נורמה מספרת כי למונטריאול זורמת הגירה מוסלמית מארצות המגרב דוברות הצרפתית ויש עתה בעיר יותר מוסלמים מיהודים וכבר היו פגיעות בבתי ספר יהודיים ובבית כנסת.
אני מגלגל כל היום במחשבותיי-בלבד את הרעיון הנורא – שהספרדים עשו זאת היטב. גירשו את היהודים אבל בעיקר במיספרים גדולים יותר את המוסלמים, אפילו את אלה שכביכול התנצרו, המוריסקוס – וכך קיבלו הספרדים ספרד קתולית נוצרית, שאמנם יש לה בעיות בקטלניה ובבסקים ועם טרור משלהם וגם מוסלמי מהחוץ, כמו בפיצוץ שתי הרכבות במדריד, כדי להשפיע על הבחירות אצלם ולהניא אותם מלהשתתף בכוח המשלוח של האמריקאים במלחמת עיראק, איום שאכן השפיע על בוחריהם – אבל נקל לשער מה היה קורה אילו עשרים או שלושים אחוז מתושבי אנדלוסיה היו עד היום מוסלמים, והיו מתרבים בקצב מוסלמי, והיו דורשים חופש דת וחידוש או שמירת המסגדים ואולי גם הגדרה לאומית נפרדת.
תם יום תשיעי בספרד.
ט.ל.ח.
 
המשך יבוא