לבי לבי לנועם שליט, אביו של החייל השבוי גלעד שליט. בצדק הוא טוען שהממשלה הונתה אותו והוליכה אותו שולל. הרי רק לפני שבוע החליט הקבינט ששחרורו של שליט יהיה חלק מהסכם על הרגיעה, והנה ההסכם אינו כולל את גלעד שליט. ניתן בהחלט להבין את תחושתו הקשה של שליט – התחושה שבנו הופקר.
נועם שליט הודיע שיעתור לבג"ץ נגד הסכם הרגיעה, בשל הפקרת בנו. עם כל הזדהותי עימו, אני סבור שעל בית המשפט לדחות את העתירה על הסף. הדגש הוא על צמד המילים: "על הסף". דחייה על הסף, היא דחיה – לא כיוון שהעתירה נדונה ולא התקבלה, אלא היא כלל לא נדונה, כיוון שמדובר בנושא שמקומו אינו בבית המשפט. עתירה, צודקת ככל שתהיה, נגד הסדר מדיני ביטחוני, אינה שפיטה, למרות שבית המשפט העליון פועל על פי תורתו של אהרון ברק שקבע ש"הכל שפיט". אבל בדמוקרטיה מתוקנת לא הכל שפיט. בית המשפט אינו יכול להוות תחליף לדיון הציבורי והפוליטי, ואין הוא ערכאה עליונה לדיון הזה.
אם העתירה לא תידחה על הסף, ונאמר שבית המשפט ידון ויחליט בסופו של דבר לדחות אותה בטענה שהחלטת הממשלה "אינה בלתי סבירה" כלשון הג'יבריש המשפטני, יציגו מצדדי אסכולת ברק את ההחלטה כהוכחה לכך שבית המשפט אינו אקטיביסטי במיוחד, עובדה – הוא בחר שלא להתערב. האמת היא, שעצם קיום הדיון – הוא הוא ההתערבות הבוטה, והשאלה האם בית המשפט יחליט לקבל את העתירה או לדחותה – משנית.
אני שולל את הסכם הרגיעה. לדעתי, בהסכם הופקרו תושבי הנגב המערבי. אני משוכנע, שכמו כל הפסקות האש הקודמות עם הפלשתינאים, גם הפסקת האש הזו תהיה חד צדדית, תופר במהרה בידי הפלשתינאים שיתחילו בטפטוף זוחל ויסלימו את המצב בהדרגה ובינתיים יתארגנו ויבנו את כוחם לקראת הסיבוב הבא (שבו שוב יחתמו על הסכם "רגיעה" רגע לפני פעולה גדולה של צה"ל וחוזר חלילה). אני סבור שההסכם מעניק לגיטימציה לארגון הטרור שבמשך שנים מבצע מידי יום פשעי מלחמה נגד אזרחי ישראל, והופך אותו לבר שיח בעיני העולם, שהחרים אותו עד כה.
לכל תושב שדרות ועוטף עזה, יש סיבה טובה לחוש נפגע. אך אם תושב יחליט לעתור לבג"ץ נגד ההסכם, ראויה עתירתו להדחות על הסף. יש מקום לדיון ציבורי נוקב בעניין ההסכם, אך מקומו של הדיון הוא במערכות הציבוריות – הפוליטיקה, התקשורת, הרחוב. לא בבית המשפט.
איני טוען שבשום מצב אין מקום לדיון בבית המשפט על הסכם מדיני. אם יש בהסכם כזה עבירה על החוק, תפקידו של בית המשפט להתערב ולהבטיח שהחוק יקויים. אך אין מקום לכל דיון בבית המשפט על צדקת ההסכם, האם הוא טוב או רע לישראל, האם הוא פוגע או אינו פוגע בטובת האזרחים. הסוגיות הללו הן פוליטיות ומקומן – במגרש הפוליטי.
האם יפתיע בית המשפט, ולשם שינוי ינקוט באיפוק, ולא יתערב בעניינים לא לו?
2. הרוח השיתופית
בחגיגת הביכורים האזורית, הייתי תורן חיסול. כל יישוב הקצה מספר תורנים, אך באורח פלא, לאחר זמן קצר למדיי נותרנו רק התורנים מאורטל. כולנו נשארנו עד תום המשימה.
מה משותף לתורני שלושת היישובים האחרים, ובמה אנו שונים? בשלושת היישובים האחרים התורנות היא בתשלום. אצלנו – היא ללא תשלום. האם זה מקרי? איני יודע, אך זאת עובדה.
אחד הטיעונים של מצדדי הפרטת הקיבוצים, הוא שההפרטה תחזק את המחוייבות של החבר. "נמאס לבנות על חברים שעושים טובה... נמאס לרדוף אחרי החברים... ברגע שנשלם לחברים על עשייתם הכול ישתנה."
אני מאמין שרוח שיתופית יוצרת מחוייבות ששום גמול כספי אינו יכול ליצור. רוח שיתופית היא הרבה יותר מאשר שיטה שיתופית. יישוב יכול להתבסס על שיטה שיתופית, אך ללא רוח שיתופית, אין לכך טעם. אולם ללא שיטה שיתופית, ללא הפרדה מלאה בין תרומה לתמורה, אי אפשר ליצור רוח שיתופית.
ברוב הקיבוצים שהופרטו, התהליך הובל בידי חברים מובילים, שבנו עצמם כבעלי תפקידים וכמנהלים בקיבוץ, יצאו החוצה, וראו בעיניים כלות את הפער הגדול בין השכר הגבוה שהם מכניסים, האופציות שהם יכולים לקבל, התנאים הסוציאליים המשופרים וכו' – לבין התקציב השיוויוני. הפער הזה אכל אותם, והם גמרו אומר לשנות את הקיבוץ, כדי שהכסף ייכנס לכיסם. על האינטרס הזה הם בנו תילי תילים של תיאוריות ואידיאולוגיות.
אחת הסיבות לכך שאורטל קיבוץ שיתופי, היא שלאורך שנים, רוב ההנהגה הוותיקה, כולל החברים המכניסים את המשכורות הגבוהות ביותר לקיבוץ, היו נאמנים לרעיון השיתופי, חשו גאווה דווקא על כך שמשכורתם הגדולה הולכת לקופת הכלל, לרווחת כלל החברים, ושהם חיים כמו חבריהם לשותפות. אני יכול להעיד על עצמי, שככל שהשכר שאני מכניס לקיבוץ גבוה יותר, כך מתחזקות תחושתי הטובה מהיותי חבר בקיבוץ שיתופי, האמונה שלי ברעיון השיתופי, והנחישות שלי לשמור על הרוח השיתופית של אורטל.
היום, כשאנו נמצאים בספו של תהליך אסטרטגי, אני מקווה ומאמין שכמו בעבר נשכיל לבחון את אורחות חיינו, לשנות דפוסים, להיפרד ממה שכבר אינו רלוונטי לתקופה ולשנים הבאות, לסלול דרכים חדשות, אך הכול ברוח חזון אורטל, ברוח ערכי אורטל, תוך שמירה על הדרך השיתופית.
בימים שבהם החברה הישראלית מאמצת יותר ויותר את רוח "הישרדות", מן הראוי שנחזק את האלטרנטיבה שאנו מייצגים – הרוח השיתופית.
3. המכה ה-81
סיפורו של מיכאל גולדמן, ניצול שואה שנענש באושוויץ ל-80 מלקות בגין הברחת ספרים, היה ההשראה לשם שנתן חיים גורי לראשון בטרילוגיית סרטיו על השואה. גולדמן אמר שאינו יודע מה כאב לו יותר, 80 המלקות שלקה, או המכה ה-81 – העובדה שלאחר השואה לא האמינו לסיפורו.
אני נזכר בסיפור הנורא הזה, כאשר אני שומע את שירו קורע הלב של חיים אידיסיס "המסע לארץ ישראל". בשיר המקסים, ששלמה גרוניך הלחין והוא מושר בפי להקת "שבא", מספר נער, עולה מאתיופיה, את תלאות מסעו לארץ ישראל: שק האוכל שלהם אבד, פחד, יללות של תנים, ובלילה – שודדים תקפו אותם ורצחו את אימם. ואולם חרף החוויות הנוראות הם אינם מאבדים את האופטימיות, את האמונה ואת התקווה. הרי הם יהודים במסע לארץ ישראל, וארץ ישראל נקנית ביסורים. "עוד מעט, עוד קצת, להרים רגלים, מאמץ אחרון לפני ירושלים... עוד מעט, עוד קצת, בקרוב ניגאל, עוד מעט נגיע לארץ ישראל... עוד מעט, עוד קצת, יתגשם החלום, עוד מעט נגיע לארץ ישראל."
ואכן, החלום התגשם. הם, היהודים מאתיופיה, הגיעו לארץ ישראל. וכאן הם חטפו את המכה ה-81, הכואבת יותר מכל המכות. כאן בארץ ישראל, לא האמינו לסיפורם על תלאות המסע, אך חמור יותר – הטילו ספק ביהדותם. "בירח דמותה של אימי / מביטה בי, אימא, אל תיעלמי / לו היתה לצידי היא היתה יכולה / לשכנע אותם שאני יהודי."
תפוצה יהודית, כנראה עוד מגלות הבית הראשון, שלאורך אלפי שנים שמרה באדיקות על יהדותה, נדרשה לעבור תהליך של "גיור לחומרה". רות המואביה היתה ליהודיה כשאמרה: "אל אשר תלכי תלך, ובאשר תליני אלון. עמך עמי ואלוהיך אלוהיי. באשר תמותי אמות ושם אקבר, כה יעשה לי ה' וכה יוסיף, כי המוות יפריד בינך וביני." (רות, א', ט"ז-י"ז). די בכך שקשרה את גורלה עם העם היהודי והצהירה בתום לב על רצונה להיות יהודייה, כדי שתהיה כשרה להיות אם שושלת המלוכה היהודית. אך אותם יהודים מאתיופיה, יהודים אותנטיים, שהוכיחו בקשים שבייסורים את יהדותם, את מחוייבותם ליהדות, לעם היהודי ולארץ ישראל, נדרשו לעבור תהליך משפיל של גיור (ויש לציין שהגיור לחומרה, היה הפשרה עם אלה שדרשו גיור מלא). כמובן שכל הזכרים היהודיים באתיופיה נימולו, אך גם בכך לא היה די, היה עליהם לעבור גם הליך משפיל של הקזת דם, מעין "מילה לחומרה".
היחס המשפיל, הלא אנושי ובוודאי לא יהודי של הממסד הרבני כלפי קהילת "ביתא ישראל" – היהודים שעלו מאתיופיה ומאריתריאה, ממחיש את ערלות למבו של אותו ממסד. המקרה של "ביתא ישראל" הוא אולי הבוטה והקיצוני ביותר, אך הוא מעיד על הכלל.
והנה היחס לעולים מחבר העמים. במשך 70 שנה חיו יהודי בריה"מ תחת עול שלטון טוטליטארי אנטישמי, שגמר אומר להכרית כל זכר ליהדות. כל ביטוי ליהדות היה פשע חמור, שלצידו עונש חמור. המשטר הסובייטי לא חסך במאמצים ובמשאבים כדי להילחם ביהדות, החל באינדוקטרינציה ושטיפת מוח וכלה ברדיפה בפועל. העובדה שלאחר 70 שנות המשטר הסובייטי העם היהודי בבריה"מ חי וקיים, היהדות חיה וקיימת ומיליון יהודים עלו לא"י, היא התגלמות "נצח ישראל לא ישקר". נכון, רבים מן היהודים נישאו ללא יהודים, אך איך היה יכול להיות אחרת? הרי לא היתה קהילה יהודית, וכל ביטוי של יהדות היה במחתרת. ראוי היה, שתימצא הדרך להכריז על כל המשפחות של יהודי בריה"מ לשעבר, כולל בנות ובני הזוג הלא יהודיים שהצטרפו אליהם, כיהודים לכל דבר. מעין – שמיטת גיור כללית. לכל היותר היה מקום לאקט סמלי קולקטיבי של גיור, לכל אלה שאינם יהודים על פי ההלכה.
אך הממסד הרבני, הנשלט לאחרונה בידי החרדים האנטי ציוניים, שבעצמם בזים לרבנות הראשית ואינם מכירים אף בכשרות שלה, אך הם השתלטו על מוקדי הכוח שלה, ובהם על בתי הדין הרבניים – אינו חוסך כל מאמץ כדי להתעמר בעולים מחבר העמים ולהקשות עליהם. בעבור החרדים, היהדות היא דת בלבד ולא לאום, ולכן כל גיור שאינו לאורח חיים חרדי, אינו גיור בעבורם.
הציונות הדתית, לעומתם, שהינה זרם דתי לאומי, מבינה את גודל השעה וברובה הגדול רוצה להירתם למשימה החשובה – קירובם וקבלתם של כל העולים ליהדות. הרב דרוקמן, אחד החשובים שברבני הציונות הדתית, נרתם למשימה, לאחר שמונה בידי אריק שרון לראש מנהלת הגיור. והנה, לאחרונה, בתי הדין הרבניים, בביטוי של חוצפה חסרת תקדים, פסל רטרואקטיבית את אלפי הגיורים של הרב דרוקמן.
היריקה בפרצופו של הרב דרוקמן, היא ביטוי לזלזול של החרדים בציונות הדתית. מי שפוסל את גיוריהם, פוסל למעשה את היהדות שהם מייצגים.
הגיעה השעה שהיהודים הציונים כולם – חילונים, מסורתיים ודתיים לאומיים, יתקוממו נגד ההשתלטות של גורמים חרדיים אנטי ציוניים על מוקדי הכוח הללו. על כולנו להתאחד כדי להבטיח שמדינת ישראל תהיה מדינה יהודית וציונית. הצעד הראשון צריך להיות קבלתם ליהדות של כל העולים מחבר העמים והכרת המדינה ביהדותם, על אפם וחמתם של החרדים.