על הספר "מקום הטעם – מסות על ספרות ישראלית בין צליל להיסטוריה"
מאת רויאל נץ ומאיה ערד
אחוזת בית 2008, 319 עמ'
כותרתה של המסה הראשונה "על הקריאה באלתרמן (כלומר, על פסטרנק)" לא בישרה לי טובות: איך שלא תקרא את הכותרת הזאת משתמע ממנה כי נתן אלתרמן, גאון השירה שלנו, היה אפיגון של בוריס פסטרנק! במסה עצמה מצביעים המחברים על סממנים שונים של השפעת "תור הכסף המאוחר", קרי שירת פסטרנק, על "כוכבים בחוץ": "צלילים קשים", חרוזים מפתיעים-אסוננטיים, אווירה ואקלים רוסיים וכד' (עמ' 25-51); אלא שלקראת סוף המסה נכתבות המילים הבאות: "כאן – בתל-אביב – קם משורר שהשתמש באפשרויות הפיוטיות שפתח תור הכסף הרוסי המאוחר, ובאמצעות האפשרויות הללו בנה עולם פיוטי חדש שלא היה מוכר קודם לכן... הדגם שביחס אליו היה אלתרמן מקורי היה רוסי" (עמ' 51-52). כלומר, מדובר רק ב"דגם" רוסי, ולא בחיקוי – אם כן, מדוע הכותרת המעליבה?!
בהמשך כותבים המחברים שאלתרמן לא היה אפיגון, להבדיל מאלכסנדר פן שהיה אפיגון של מאיאקובסקי (עמ' 52). זה לא ממש מרגיע, אבל נסבל, ואז בא משפט המחץ: "כדי לעשות את המאמץ הרציני לקרוא את אלתרמן – יש לקרוא את פסטרנק (ואת מאיאקובסקי, ואת בלוק, ורבים רבים אחרים) ואז לשוב ולקרוא את אלתרמן לראשונה..." (עמ' 53). ובהמשך: "כך אני מדגיש – הקורא הזה, אשר קורא את אלתרמן מבלי להכיר את שירת רוסיה, אינו יכול אלא להסתייג מאלתרמן. אבל הסיבה להסתייגות הזו היא בראש וראשונה בכך שהקורא הזה כלל אינו קורא את אלתרמן. הוא חולף על פני המילים והשורות, אבל משמעותן זרה לו" (עמ' 54-55). מסתבר שהמחברים יודעים מה חשתי ומה הבנתי אני כאשר כנער נפגשתי לראשונה ב"כוכבים בחוץ", כאשר לא היה לי מושג מי הם פסטרנק ומאיאקובסקי, והייתי בכל זאת מהופנט מהיופי והעוצמה של "עוד חוזר הניגון" ו"פגישה לאין קץ" ו"הסער עבר פה לפנות בוקר" – זה לא קצת יומרני מצד המחברים לקבוע שאני, ושכמותי, סתם חלפנו על פני השורות?
אני מודה שעם סיום המסה הראשונה הנחתי את הספר מידי מתוך כוונה לא לשוב אליו. אלא שהסקרנות לברר מה עוד "מבשלים" לנו המחברים הנכבדים דירבנה אותי להמשיך ולקרוא – ולא הצטערתי. המסה "מי נובח כל הזמן" על "בוא אליי פרפר נחמד" של פניה ברגשטיין ממש מרתקת – מסתבר שבשירים הקצרצרים והתמימים לכאורה האלה מצויה תמצית האתוס הציוני, והם, ושכמותם, בנו את הזהות הלאומית הישראלית (עמ' 76).
הפרק "הנה כך הוא המפוזר" על "המפוזר מכפר אז"ר" מאת לאה גולדברג חושף את מכמניה של ספרות הילדים ואת סוד קסמה הגדול. הסיפור המחורז הזה, שהוא למעשה, עיבוד-תרגום של "המפוזר מרחוב הברכה" מאת סמויל מרשק (אגב לא רק בשלוש המסות הראשונות מתוודע הקורא שהספרות העברית קשורה בטבורה לספרות הרוסית – הטענה הזאת מופיעה לאורך כל הספר) מרתק ילדים ובוגרים בשל הרבה סיבות, והעיקרית שבהן, המודגשת בספר, היא בתשוקה הנסתרת שבכל אדם לפרוע בכללים הנוקשים של החברה. המתח שבין כללי החברה, והעונג שבהפרתם הם הסוד הפנימי של היצירה המלבבת הזאת (עמ' 103).
המסה "על שירת החרוז העממי" מפגישה אותנו עם תחום יצירה שחוקרים "רציניים" לא נוהגים לעסוק בו – אותן ברכות מחורזות לאירועים קטנים. באמנות הפלסטית היה מחקר הגרפיטי לעיסוק האקדמי שהפך את ציורי הקיר המחתרתיים לאמנות נמכרת בבתי מכירות מרכזיים בעולם. מי יודע מה יהיה גורלם של שירי הברכות והתגובות המחורזות לאירועים פוליטיים (נוסח צור ארליך ב"מקור ראשון") לאחר עיון בעבודות מן הסוג שמסה זאת מציעה לקוראים.
המסה "עליונים ותחתונים" עניינה התחקות אחר גישתם הקרנבלית של משוררים מובילים, כאשר הם מחפשים (מלשון תחפושת) את היגדיהם "הגבוהים" עם ביטויים "נמוכים" (= מילים גסות). מסתבר שעל הרוב משוררים אלה, שבדרך כלל כותבים בחרוז חופשי – משתמשים במקרים אלה בחריזה, ואף במשקל. אני מודה שהמסה הזאת עוררה בי את הרצון לחזור ולקרוא את שיריו של אהרן שבתאי.
באהדה גדולה כותבים המחברים על תנועת המשוררים בת העשור האחרון (דורי מנור ואנה הרמן בראשם) שפרסמה את שיריה בעיקר ב"הו!", ואשר מבקשת בעליל לחזור אל השירה המחורזת והשקולה ("פושטי המדים"). השירה היא אמנות צלילית בעיקרה (ראו מבוא, עמ' 14), ועל כן הוויתור על משקל וחרוז במחצית השנייה של המאה העשרים גרם לירידת קרנה של השירה, ירידה ממנה נשכרה הפרוזה, כי הרי המערכת הספרותית – כליה שלובים. המחברים מביאים עשרות דוגמאות של פרוזה פיוטית השואפת אל הפיגורליות (המסה "בגבול הפרוזה"). אוהבי השירה עורגים בהחלט אל האסתטיקה שבשירה, וכששני מרכיבים צליליים חשובים כמו המשקל והחרוז בוטלו (יש לומר – מטעמים אידיאולוגיים!), ושום מסגרת צורנית לא החליפה אותם – נותרו קצת הגיגים שחוקים עם מעט הברקות לשוניות – ואת אלה יכול הקורא למצוא בשפע בסיפורת הפיוטית.
כן, ויש בספר עוד מסה ש"העלתה לי את הסעיף" – המסה "דור שבזבז את משורריו" – וכל כך למה? משום הטענה המשתמעת ממנה שמאיר אריאל וחנוך לוין היו בעצם משוררים מחוננים, ורק משום שכמשוררים לא היה להם קהל (אנחנו אשמים ש"בזבזנו" אותם!) – הם בחרו לומר את שבלבם באמצעים אחרים – מאיר אריאל – בהלחנה ובזמרה, וחנוך לוין במחזה – ושניהם בחרו בדרך הפחות מתאימה להם. חנוך לוין, למשל, היה, לדעת המחברים, משורר יותר גדול מברכט, אבל לא היה מחזאי... (עמ' 232).
כפתור ופרח! ואני חשבתי לתומי שעיקר עיסוקו של חוקר הספרות הוא מה שיש, ולא מה שצריך להיות, כי הרי אין דרך יותר בטוחה לטעות מאשר "להדריך" את היוצרים. ובכן, חנוך לוין, המחזאי הנחשב כל כך בארץ ובעולם – לא התייעץ עם המומחים, ובחר להוותו בתחום שלא הלם אותו...
אם יורשה לי להביע דעה לא מלומדת – שיריו של חנוך לוין הם בעיניי בעלי רמה של פזמונים בלבד, ואילו מחזותיו – אם אוהבים אותם ואם לא – הם בבחינת אבן שתייה של הספרות והתרבות הישראלית. יש להניח שחנוך לוין עצמו הבין זאת, ובוודאי שלא היה מעלה על דעתו ש"החמיץ קריירה", כפי שמחברי הספר היו רוצים שנאמין.
בכותרת המשנה של הספר כתוב: "מסות על ספרות ישראלית...", ואני נקטתי במונח זה של המחברים כשהתייחסתי לפרקי הספר השונים; יחד עם זאת, אינני בטוח שהשם "מסה" ראוי לפרקי הספר – מדובר במאמרים מלומדים מאוד, על גבול המחקר, גדושים במינוח מקצועי מאוד, המוכר רק למילייה של חוגי הספרות באוניברסיטאות. המאמרים האלה פורסמו לראשונה בכתב העת "הו!" (ראו הערת שוליים בעמ' 18), כתב עת שהיה לאכסניה לקבוצת עילית של משוררים וחוקרים בעלי חזון ואידיאולוגיה ייחודיים. אשר על כן, לטעמי, הספר שלפנינו הוא בבחינת חובה עבור מי שהשירה של היום ומחר היא תחום התעניינותו, ובוודאי עבור מי שהיא תחום מחקרו.
אהוד: אותי, כפי שכבר הערתי, הדהים הספר בשני גילויים של חוצפה וחוסר-ידע. לקבוע מועד היסטורי לתחילתו של השיר הלא מחורז בשירה העברית מבלי להזכיר אפילו במילה אחת את אסתר ראב, ולטפל בדמות הערבי הספרות העברית מבלי להתייחס למחקריי שלי שגם מצויים בספרים. בקיצור, המחקר הוא קצת "מריחה". ואלה שני נושאים שאני מכיר מקרוב ויכול קצת ללמוד מהם על השטחיות המלומדת של ההכללות היומרניות של הכותבים.