אוקטובר-נובמבר 2007
יום 11. גרנאדה
פרטים סידוריים
8.11.07. יום חמישי. גרנדה. אלהמברה. מאחר שהאוטובוס אינו יכול להיכנס לסימטה של המלון הוא יחכה לנו ב-9.30 – in the berge of Catedral of Granada C/gran Via – הזמנה 472753 על שם אהוד ויהודית. ביקור חופשי מודרך בארמון אלהמברה, הדוגמה לארטיקטורה המאורית בספרד. וגני חנרליף. הסיור לוקח יום שלם.
מיספר הוואוצ'ר לאלהמברה 472753. הסוכן, טלפון במלגה 952-059-500.
 לפנות ערב הזמן הטוב לבקר את רובע אלבאסין ולבקר את המיראדור דה סן ניקולאס משם יש מראה פנוראמי של ארמון אלהמברה, עם השלג של הרי סיירה נוואדה ברקע מאחור.
 
יומן מורחב
בבוקר הסעה לביקור עם הדרכה באלהמברה. הקבוצה כוללת ארבעה ספרדים ועוד זוג הולנדי. קרלוס, המדריך, בחור נעים בעל אנגלית ברורה. לספרדים הוא מסביר בשפתם. במשך כשעתיים וחצי אנחנו נסחבים בארמון מחצר לחצר ומחדר לחדר ומאולם לאולם ומגן לגן וקשה לומר שאני יוצא מגדרי מרוב התפעלות. למסקיטה בקורדובה היה אופי יותר מונומנטאלי וכך אולי גם לקתדרלה במלגה. האמנות המוסלמית באלהמברה היא די משעממת וחוזרת על עצמה אף כי עשוייה במקצועיות רבה, כאשר בחלק ממנה ניכר שהוא כבר שיחזור מדוייק.
לפי המסופר במדריך העברי, ואת מרבית הפרטים האלה מספר גם קרלוס המדריך המקומי, תחילתה של האלהמברה במצודה מורית, אלקזאבה, שנבנתה במאה התשיעית על גבעה מעל הנהר דארו. עם השנים השליטים המורים בנו במתחם האלהמברה ארמונות, גני החנראלפה, מחנות לשומרי המתחם, מכלול בניינים אשר שימשו למגורי אנשי החצר, בתי ספר, מרחצאות ובריכות.
לאחר כיבוש העיר בידי המלכים הקתוליים פרננדו ואיזאבל בשנת 1492, הקים נכדם, קרלוס החמישי, ארמון משלו בלב האלהמברה. ואולם בשנים הבאות פג קסמה של אלהמברה והיא שימשה מקלט למפרי חוק ולנוודים. כאשר כבש נפוליאון את ספרד הפכה למשכן חיל המצב הצרפתי, שאף תיכנן לפוצץ אותה ורק ברגע האחרון נמנע הדבר ואולם הצרפתים הותירו אחריהם הרס רב.
בשנת 1814 הגיע לגרנדה המצביא הבריטי ארתור וולזלי, שנודע בתוארו הדוכס מוולינגטון, ששיחרר את ספרד ופורטוגל מעול הצרפתים ואשר התרשם מאוד מארמון אלהמברה ואף התכוון לשקמו אך נאלץ לחזור לבריטניה. דיפלומט אמריקאי בשם ואשינגטון אירווינג, שהיגע לעיר בשנת 1829, הוקסם מהאלהמברה ובחר להתגורר במערכת חדריו של קרלוס החמישי. ספר שכתב על הארמון, "אגדות מן האלהמברה" עזר ליצור את התדמית הרומנטית של המקום. משנת 1860, לנוכח גלי העלייה לרגל של תיירים מאירופה וארה"ב, החלה עבודת שיקום המתחם, הנמשכת עד היום.
קשה כמובן לזכור את כל האולמות שעברנו בהם ואת כל דברי ההסבר של המדריך-המלווה הספרדי. מרשים ביותר הוא הפאטיו המלבני דה לוס ארייאנס, חצר ההדסים, שבמרכזו יש בריכה שמימיה החלקים כראי משקפים את כל מה שבנוי סביבה ובעיקר את מגדל קומארס הבנוי מעליה. יהודית מצלמת כמה תמונות מפליאות בהשתקפות שלהן, כאשר חלקת המים נראית שחורה לגמרי, אבל בה משתקף כל מה שמעליה ובייחוד המגדל. קשתות עדינות ויפות, מעשה מקלעת אבן, נמצאות מצידי הבריכה המופלאה הזו.
 מרשים מאוד הוא גם הסאלה דה לוס אמבאחאדורס, אולם השגרירים, גדול האולמות שבארמון ופנינת החן של אלהמברה. לפי המסופר במדריך העברי הוא שימש מרכז החיים הפוליטיים והדיפלומטיים של הממלכה, התרחשו בו מאורעות היסטוריים מסעירים, שאחד מהם קשור ישירות ליהודים. כאן נחרץ לשבט גורלם של היהודים ובחודש מרס 1492 נחתם באולם זה הצו לגירוש יהודי ספרד. ערב חתימת הצו, כאשר השמועה בדבר הגירוש כבר פשטה בקרב היהודים, הגיעו לאולם השגרירים ראשי יהדות ספרד, ביניהם רבי יצחק אברבנאל ואברהם סניור, שניסו לבטל את רוע הגזירה, אך לשווא.
באולם זה חתמו פרננדו ואיזאבל על אישור הפלגתו של קולומבוס שהביא לגילוי העולם החדש, וכן חתם המלך-הילד בועבדיל, בפני פרננדו ואיזאבל, על כתב כניעת עירו, גרנדה.
דלת האולם וכיפתו המרהיבה עשויים מעץ ארז. מבעד לחלונותיו נשקף נוף הגבעות של הסביבה. על הקירות מגולפים פסוקים מן הקוראן וכתובות המפליגות במעלותיהם של הנסיכים השונים. יש מקומות שבהם העמודים ומקלעות האבן מעליהם וביניהם יוצרים הרגשה של נטיפים היורדים מטה. אבל לומר את האמת, זה חוזר על עצמו שוב ושוב ולעיתים כבר קצת חד-גוני ומשעמם.
נחרתת בזיכרון גם חצר האריות, פאטיו דה לוס ליאונס – 12 פסלי אריות אבן, שפיותיהם פולטים סילוני מים, תומכים את אגן המזרקה במרכז. המים זורמים לארבעה כיוונים ומסמלים את ארבע רוחות השמיים. מה שאינו במדריך הכתוב העברי, והסביר לנו המדריך הספרדי קרלוס, הוא שהאריות היו קישוט יוצא דופן באמנות ובארכיטקטורה המוסלמית שאוסרת על צורות אדם וחיה. אלא מה, הם היו מתנת הקהילה היהודית של מלגה לסולטן, ובתור שכאלה שרדו, אם כי כיום מצבם בכי רע, וכך גם אגן המזרקה שהם נושאים על גביהם, ולכן הם מצויים בשלבים שונים של שיקום כאשר אוהלים שקופים של המשקמים נטויים סביבם והם עושים מלאכתם בו-במקום.
אנחנו מבקרים גם בגני החנראליפה, ובהם ארמון הקיץ של מלכי גרנדה המוריים, המוסלמים. עבודות הגינון והגיזום בו אינן פוסקות לרגע, ולשדרות העצים משווים צורות גיאומטריות שונות וגם סימטריות, כאילו היו בניינים. מביניהם רואים את גבעות סאקרומונטה שבמערותיהן מתגוררים צוענים. למעשה, כמעט כל נופיה של גרנדה נפרשים עד האופק סביב-סביב מתצפיות האלהמברה. רובע אלביאיסין רב הסימטאות שנמצא מעל המלון שלנו, גבעות סקראמונטה ורכס הרי נוואדה המושלגים.
 
הזוג ההולנדי משאיר לנו כתובת. יהודית מצלמת הרבה. הגינון בהחלט יפה ושופע וכל הזמן עובדים עליו לשומרו. בצהריים מסתיים הסיור. לכאורה אנו יכולים לשוב ולסייר באלהמברה ובמגדליה שהרי הכרטיס מאפשר לשהות בה גם בהמשך היום, אבל אנחנו כבר עייפים. הבקרים אמנם קרירים אבל בצהריים ממש חם ואני הולך לבוש בטי-שירט בלבד. אנחנו מתחילים לרדת ברגל ומגיעים לפי השילוט למוזיאון-ביתו של עמנואל דה פאייה המלחין. הבית נראה נטוש ואין כניסה ציבורית. ייתכן שמפני שבאנו בשעות הצהריים היה המקום סגור, או שהוא סגור בכלל. ספר המדריך העברי דווקא מהלל אותו ומתייחס אליו כאל אתר תיירות חי.
לא רחוק ממנו נמצא על צלע הגבעה אחד מבתי המלון המפוארים של העיר, בן חמישה כוכבים, "אלהמברה פאלאס", ריהוטו וקישוטיו בסגנון מורי אכזוטי, ואנחנו נכנסים אלי רק כדי לצפות ממנו לעבר הנוף של העיר ומגדליה הפרושים למטה. יהודית לוקחת למזכרת עלון לא גדול אך עשוי בטעם רב של המלון, חדריו והנופים הנשקפים ממנו. מומלץ לשמור כמזכרת אם מזדמנים לפואייה.
פונים ימינה ויורדים ברגל עד לפלאסה נואבה, כיכר נואבה, זו הכיכר הקרובה ביותר למלון שלנו. זוהי ירידה תלולה מאוד שמקשה עליי את ההליכה וגורמת לי כאב בפיקת ברך שמאל. חתיכת מאמץ. ויש אנשים שעולים ברגל את כל המסלול התלול! בדרך אנו חולפים משמאל על פני כנסייה גדולה או מנזר אך אין כוח להיכנס ולהיוודע מה הבניין. אילו היינו גרים עדיין בהקליר 20 ועולים ויורדים במדרגות פעמים אחדות ביום היה הכושר שלנו לטפס ולרדת גדול יותר. כיום הברכיים ממש צפדו ואיבדו מגמישותן בגלל המעלית בבית הדירות החדש שאליו עברנו לגור.
עוברים על פני סמטת חנויות ויושבים במסעדה קטנה בפלאסה נואבה על 2 קולה, 3.6 יורו ופאייה קטנה ולא טעימה במיוחד, 9.6 יורו. אני הייתי ממש זקוק לפחית קולה עם קרח כדי להתאושש. Oh La La, Pizzeria Brocatera, Plaza Nueva, 2.
חוזרים למלון ואני נרדם מיד מרוב עייפות, גם מצטברת. נעשה לי קשה לעלות ולרדת מדרגות אחרי המסע שעשינו היום. גם על גמישות הברכיים של יהודית השפיע המאמץ, למרות שהיא ניסתה תחילה לכפור בכך וטענה שהירידה אינה קשה ותלולה כל כך.
 
על פי היומן עכשיו אני ישן שינה עמוקה לאחר יום די מעייף, ולא אמור לסכם רשמים. כמו מסע רגלי שבו העייפות מונעת ממך לסכם את רשמיך מהנוף ורק לאחר שחזרת ונחת וישבת בשקט אתה מסוגל לעכל את הרשמים. לכן, כשאני מביט מנקודת זמן מאוחרת של עיבוד רשמי היומן כבר בחזרה בבית, בתל-אביב, אני צריך לשחזר לעצמי את אלהמברה כדי לדעת אם נהניתי ואם לא. היה לי על אודותיה מושג אחר לגמרי. של ארמון ענק, אחד, שהיה פעם מסגד, וכולו קשתות ומזרקות מים, והוא מוקף גנים מרהיבים שיוצאים ממנו ומתרחבים ומקיפים אותו במישור אחד ביופי ובשלווה, בצל ובקרירות וכמובן בעלווה ירוקה רבה וסמיכה והרבה פריחה. והכול כאילו תחת גג אחד שמרכזו הארמון-המסגד על עמודיו הרבים והמסוגננים, והמשכו נפתח לגנים מכל עבריו.
אבל האלהמברה היא משהו אחר לגמרי. היא אוסף של ארמונות וחדרים ובריכות ועמודים וקישוטים ללא תיכנון סימטרי כללי אלא כפי שנוספו זה ליד זה במשך הדורות. הפיתוחים שעל הקירות, רובם ערבסקות לבנות, ובסופו של דבר הן חוזרות על עצמן מאולם לאולם וקשה לראות בהן משהו נשגב או יפהפה לבד מהערכת העבודה העצומה שנדרשה לעשייתן. כמעט הכול ריק באולמות. חשוף. וכאילו חסר המימד המונומנטאלי. מלמטה, מהעיר, החומה של המצודה והארמונות מעוררים סקרנות רבה ונראים כבעלי נוכחות מונומנטאלית, אבל בסיור עצמו התחושה הזו מתפוגגת, מה עוד שהסיור מעייף למדי ואי אפשר לטפס לכל מקום באותו יום. אחד המראות היפים ביותר הוא לאו דווקא האלהמברה אלא הגבעות וחלקי העיר הנשקפים מחלונותיה הרבים והגבוהים.
 
בארבע וחצי לערך, ולפי הצעתי, שעליה עוד אקבל על הראש, אנחנו לוקחים מונית מכיכר נואבה עד לגן שבו הבית של לורקה ומשפחתו. בית הקיץ בשנים 1926-1936, עד הירצחו. צריך לחכות קצת עד לסיור המאורגן הדו-לשוני, ספרדי ואנגלי, ואנחנו יוצאים ויושבים ב"קפטריה לורקה" ברחוב הראשי, שבה שותים בעיקר בירה, ואז יהודית מגלה שאין לה את הטלפון. תחילה אנחנו בטוחים ששכחה את המכשיר בחדר לאחר שדיברה עם בן, בטרם יצאנו, אבל מאוחר יותר, כשאנחנו חוזרים למלון, מתברר שאין טלפון ואין קול צלצול כאשר מטלפנים אליו מהמכשיר שלי. כניראה יהודית איבדה אותו במונית או בירידה ממנה. היא נוהגת ללכת עם תיק לא סגור. אמנם בדרך כלל היא שמה את המכשיר עמוק בפנים, ואולם הפעם דווקא שמה אותו בתא חיצוני שבדרך כלל אינה סוגרת היטב. לא נראה לי שגנבו לה אותו אלא שאבד. אנחנו מודיעים מיד לבן לבטל את הקו בחברת אוראנג', ומה שהוא עושה זה חסימה מיידית של שיחות יוצאות מהמכשיר. על הנכנסות אין הגבלה.
ההפסד הוא המכשיר עצמו, וכן כל התמונות שיהודית צילמה גם בו, כאשר לא היתה תחת ידה המצלמה הדיגיטאלית. שוב ושוב אמרתי לה לא לשים את הטלפון במקום הבולט לטלפון בתיק הגב, ודווקא היום שכחה להכניסו פנימה.
בערב אנחנו לוקחים את מיספר הטלפון של חברת המוניות שיוצאות מפלאסה נואבה, אבל במלון אומרת לנו הפקידה כי הסיכויים קלושים, וכי בעלי המוניות אינם אוהבים להחזיר טלפון נייד שאבד. היא מטלפנת לחברת המוניות ונענית שלא היתה שום הודעה על טלפון שנאבד. ייתכן גם שהוא נפל על המדרכה ביציאה מהמונית.
 
נחזור לטיול.
הביקור בבית לורקה, "מוּסֵאוֹ גארסייה לורקה", מרשים מאוד דווקא בגלל צניעותו של הבית. הבית נשמר וגם שוחזר כפי שהיה. גם הוריו ואחיו ואחותו של לורקה גרו יחד עימו שם. התמונות של ציירים ידועים, מחבריו של לורקה, שתלויות על הקירות, הן מקוריות. כך גם כתבי-היד. בחדר אחר, הפסנתר [לאחר שובנו ארצה אני שומע תוכנית ובה הקלטות היסטוריות של עיבודים שעשה לורקה לשירי עם ספרדיים ידועים, בלוויית זמרת]. שולחן כתיבה ומיטה לא ארוכה, שניהם באותו חדר-עבודה יחיד ולא גדול. המיטבח מאובזר בדיוק בכלים של התקופה, פשוטים למדיי. הכול צנוע מאוד אבל אמיד. החדרים של ההורים ושל האח והאחות הפכו לחדרי תצוגה לכתבי יד של לורקה. מסופר כי אחרי הירצחו עברה המשפחה, כולה או רק אחותו, לארה"ב, ורק אחרי שהסתיים שלטונו של פרנקו חזרו, ואז גם שוחזר הבית והועמד לרשות הציבור, אלא שאין בו סיורים סתם אלא רק בקבוצה מאורגנת עם הדרכה. שמו של בית הקיץ הניצב בלב הגן, מוקף עצים ודשאים, היה Huerta de San Vicente.
פדריקו גארסייה לורקה, 1899-1936, היה מבין המחוננים שבמחזאי ספרד ומשורריה. הוא נורה למוות, ללא משפט, בידי חייליו הלאומניים של גנרל פרנקו, בתחילת מלחמת האזרחים, באוגוסט 1936 (אני הייתי אז כבן 4 חודשים). בתקופת שילטונו של פרנקו אסור היה להוציא לאור את יציורתיו, להעלות על במת התיאטרון מחזות שלו, ויצירותיו גם סולקו מתוכניות הלימודים. אורח חייו כהומוסקסואל סימן אותו במטרה נוחה לחיסול.
אני מוצא שם את כתב היד המקורי למחזהו של לורקה, שהיה מחזה לתיאטרון בובות בתחילתו, ושאותו ראיתי בתיאטרון החאן בירושלים בינואר 2003 – "דון פרלימפרין ואהבתו לבליסה בגן ביתו" בתירגומה של רינה ליטוין, המתרגמת הנאמנה של לורקה לעברית, ובבימויו של יוסי יזרעאלי.
אריה צ'רנר היה דון פרלימפרין, אבל התיאטרליות של ההצגה לא איפשרה לו לחרוג מעבר לקאריקטורה של הדמות. הוא שיחק יפה אך לא נגע ללב, חרף המהפך שחל בהתנהגותו במהלך העלילה. עליזה רוזן היתה מרקולפה, סוכנת הבית הנאמנה שלו. שרון שטרק – בליסה היפה, והיו גם שני שדונים שהתרוצצו על הבמה, האחד מהם יהויכין פרידלנדר. כולם עשו תפקידים מסוגננים היטב, ובחסכנות רבה. אבל ההצגה היתה "אמנותית" מדי, כדרכו של יוסי יזרעאלי, שאצלו גובר הסיגנון האסתטי על היסוד האנושי שבדמויות, ובייחוד זו של דון פרלימפלין.
לפני שנפרדים מן הווילה הדו-קומתית וגדושת האווירה, הנמצאת בלב הגן שבו משתרעים בשמש צעירים וצעירות על הדשאים, אני קונה בשישה יורו ספל יפה ובו ציור צבעוני שצייר לורקה את חומת אלהמברה, ציור שנמצא בראש מכתב שאותו כתב בשנת 1928, והמוכר האדיב מראה לי את תצלום המכתב בספר גדול על לורקה. הציור יפה והמזכרת נאה. חבל שלא קניתי לפחות עוד ספל אחד כי כאן המקום היחיד בעולם שמוכרים את הספל. מחשש שיישבר אני לא משתמש בו לשתייה יומיומית אלא מניח אותו על כוננית הספרים בסלון בחפץ נוי.
אני קונה גם שתי גלויות, אחת צילום פורטרט של לורקה והאחרת תמונה משפחתית בחזית הבית. כל פרסום ותוכנייה הקשורים במוזיאון לורקה עשויים בטעם רב ומוסיפים פרטים רבים. עם כל גדולתו של לורקה, מזלו גם שמשפחתו האמידה יכלה להעמיד הבית המקסים והצנוע הזה לרשות הציבור, ולזיכרו. קבוצות התיירים הן מכל העולם.
 
אנחנו חוזרים ברגל דרך מרכז מסחרי גדול שבו גם הרבה אזורי משחקים לנוער, "נפטונו" שמו, ואפשר לוותר עליו. הולכים ברגל את כל הדרך שעשינו במונית, חזרה למלון, לאורך הרחוב הראשי הסואן. העיר מתעוררת לעת ערב ונראית גדולה ומודרנית יותר. שפע חנויות נעליים, בגדים, בשמים ועוד ועוד.
 
חוזרים למלון כדי לגלות שהטלפון אבד, או נגנב. מטלפנים לבן לבטל. נעשה קר מאוד. כמו בבוקר. בצהריים היה חם והשמיים תכלת ללא ענן. מאוחר יותר יורדים לאכול במסעדה נחמדה על פלאסה נואבה הסמוכה למלון שלנו, "לוס עמנואלוס", שנפתחת גם היא רק אחרי שמונה בערב. על החשבון השארתי פירוט של המאכלים. יהודית נהנתה מאוד, אני מחסל קרוב לליטר סודה, 2 בקבוקים, כל ארוחה, כי הגוף מאבד הרבה נוזלים במשך היום למרות שלא מזיעים.
2 מפות וסכו"ם (קוביירטו) 1.90 יורו.
2 בקבוקי סודה של חצי ליטר (אגווה מינראל קון גאס), 3.80 יורו.
1 יין מתוק ליהודית Manzanil, 1.8 יורו.
1 Salmorrejo – מרק דגים, 5.2 יורו.
1 Sopa Sevillana – מרק גספצ'ו עגבניות בשמנת עם חצי ביצה קשה ופתיתי חמון בפנים, 6.85 יורו.
1 Aguja empanada – סורד פיש, דג החרב, בפירורי לחם, 14.20 יורו.
1 מנה גלידה (אֶלדו) עם גרגרים מיוחדים במינם, שלושה כדורים, 4.15.
1 תה מנטה, 1.10.
ס"ה עם 7% מס – 41.73 יורו לפני הטיפ. איך והיכן שלא אוכלים לא יורדים מ-40 יורו לזוג לארוחה בערב.
Restaurante Los Manueles, Plaza Nueva, Reyes Catolicos, 52.
Tel. 958-224631
 
בחדר החדש הגדול במלון אין אפילו שולחן או כוננית לילה, ואני כותב בישיבה, והפנקס על הברכיים. מאוד לא נוח. גם עייפים מאוד.
תם יום אחד-עשר בספרד.
ט.ל.ח.
 
המשך יבוא