בבתי הכלא בישראל מרצים את עונשם 11,000 אסירים פלשתינאים. תמורת גלעד שליט, דורש חמאס כאלף אסירים. האם חמאס אינו מעוניין בעשרת האלפים האחרים? האם הוא ויתר עליהם? האם אין הוא רוצה להחזירם לבתיהם, למשפחותיהם? האם אין הוא רוצה את הקרדיט של משחרר כל האסירים?

כנראה שגם חמאס מבין, חרף התקדימים מרחיקי הלכת של עסקאות ג'יבריל וטננבאום, שיש גבול שישראל לא תוכל להתגמש מעבר לו.

ואולי... חמאס טועה... מה היה קורה אילו דרש חמאס במפגיע שחרור טוטאלי של כל האסירים תמורת גלעד שליט? האם היה קונסנזוס שמדובר במחיר בלתי הגיוני ובלתי אפשרי? הרי אם יש לעשות "הכול" כדי להחזיר את החייל השבוי הביתה – הכול זה הכול. ככל שהדרישה הפלשתינאית גבוהה, על ישראל להיכנע לה.

"הממשלה עושה הכול" נקרא סרט התעודה בערוץ השני – כותרת סרקסטית שנועדה לומר, כפי שאומר הסרט לכל אורכו, שהממשלה אינה עושה את הכול, כמצופה ממנה, ובכך אינה ממלאת את המוטל עליה. על פי המסר של הסרט, יש לפרשה מבחן תוצאה אחד ויחיד – החזרתו של גלעד הביתה. המחיר, המשמעויות לטווח רחוק, מחיר הדמים שאנו עלולים לשלם על עסקה כזאת, כמו עשרות או מאות ההרוגים כתוצאה משחרור סיטונאי של מחבלים בעסקאות קודמות, כל אלה כלל אינם רלוונטיים. שהרי להרוגי העתיד אין שם, ואילו לשבוי הנוכחי שם הנישא על שפתותיו של כל ישראלי באשר הוא, ומוכר בעולם כולו.

אך מה לעשות, לממשלה אחריות כוללת לביטחון ישראל. תפקידה לחשוב גם על הטווח הרחוק, חובתה לשמור על כושר ההרתעה, מחוייבותה לא לעודד חטיפות בעתיד. כיוון שעליה מוטלת האחריות לכל אלה, אין היא נבחנת אך ורק במבחן התוצאה של שחרור גלעד שליט, וגם אם אין זה פוליטיקלי קורקט – לא, היא אינה צריכה לעשות "הכול" כדי להחזירו, יש מחיר שאסור לה לשלם. "לעשות הכול" – זה מיתוס, אך אסור למיתוס הזה להפוך לגולם שקם על יוצרו.

אני רחוק מלהיות סנגורו של אולמרט, אך במקרה זה ההתקפות עליו אינן מוצדקות. אחת המנטרות המובילות בדיון הציבורי על חילופי השבויים, היא שעל אולמרט לחשוב כאילו הבן שלו היה בשבי. זוהי אמירה אומללה.

כשגאולה כהן תקפה בחריפות את עסקת ג'יבריל, היא נשאלה אם כך היתה אומרת אילו בנה היה בין השבויים. גאולה השיבה, שאילו בנה היה בין השבויים – היא כאם היתה מרעישה עולמות כדי שהממשלה תעשה הכול לשחרורו, אולם ראש ממשלה ושר ביטחון שהיו מקשיבים לה, היו חסרי אחריות.

כאשר ממשלת רבין הראשונה החליטה על מבצע אנטבה, ידע השר חיים בר לב שבנו משתתף בפעולה. הוא ידע היטב עד כמה הפעולה מסוכנת. אילו נדרש להכריע כאב, בוודאי היה עליו למנוע את הפעולה. אך בהיות שר, חובתו היתה להתעלות מעל תחושותיו האבהיות והוא אכן הצביע בעד הפעולה.

אילו בנו של ראש ממשלה נפל בשבי, היה נוצר ניגוד אינטרסים בין תפקידו לאבהותו. כראש הממשלה היה עליו לפעול על פי השיקול הלאומי. אם הדבר היה מעל לכוחו, היה עליו להסיק מסקנות ולהתפטר מתפקידו. זה מחיר המנהיגות.

כן, עלינו לצפות ממנהיגינו לפעול למען שחרור כל שבוי, לראות בפדיון השבויים ערך נעלה ואחת המשימות החשובות ביותר שלהם, ולקבל החלטות קשות כדי לשחרר את השבויים. אולם לא בכל מחיר, אלא מתוך ראיית האינטרס הלאומי הכולל.

וכאשר הממשלה מנהלת מו"מ קשה עם אוייב ציני על עסקת חילופין, מן הראוי שאנו, האזרחים, נחזק אותה בעמידה על האינטרס הלאומי, ולא נחליש אותה בלחץ כבד להתקפל ולהיכנע, כפי שהציבור הישראלי והתקשורת הישראלית מפעילים על הממשלה בימים אלה.

אהוד: הציבור, התקשורת והאופוזיציה בישראל עובדים בימים אלה שעות נוספות בשירות חיזבאללה והחמאס ונגד ממשלת ישראל והעומד בראשה.

2. בין שיח משפטי לשיח נורמטיבי

מבקרי האקטיביזם המשפטי, שאני נמנה עליהם, ממקדים לרוב את ביקורתם על ההתערבות הבעייתית של בית המשפט העליון בעניינים בלתי משפטיים – מדיניים, ביטחוניים, תקציביים. אולם זה רק פן אחד של הבעיה. המשפטיזציה של החברה הישראלית, פגעה גם במאבק על דמות החברה, על דמות המערכת הפוליטית והמינהל הציבורי, בכך שהיא סירסה את השיח הנורמטיבי, והחליפה אותו בשיח משפטי. השיח הנורמטיבי מנסה לברר ולהגדיר מה הן הנורמות המוסריות, האתיות, שאנו מצפים ממנהיגי המדינה ונבחריה ומבכירי השירות הציבורי. שיח זה מנסה לתאר מופת של מנהל תקין, של ניקיון ויושר אליו יש לשאוף. השיח הנורמטיבי מגדיר את הראוי, וממנו משתמע מה שאינו ראוי ומי שאינו ראוי.

השיח המשפטי הוא שיח מסוג אחר לגמרי – אין זה שיח של הציבור, אלא שיח של אנשי מקצוע. השאלה העומדת במרכזו אינה מהי התנהגות ראויה, מיהו אדם ראוי, מיהו מנהיג ראוי, אלא האם פעולה זו או אחרת של אדם זה או אחר פלילית. בשיח זה אנו מפקיעים מידי הציבור את יכולת השיפוט, ומעבירים אותה למיספר מצומצם מאוד של אנשים – שופטים, ועורכי דין השותפים במשחק המשפטי. המטרה במשחק המשפטי היא להרשיע נאשם, מצד אחד, או לזכות אותו מאשמה, מצד שני. השיח המשפטי מסתיים, בסופו של דבר, בשורה תחתונה ברורה – אשם או זכאי. גם אם אדם זכאי מחמת הספק, מחוסר ראיות או בשל התיישנות העבירה שעבר – מבחינה משפטית הוא זכאי. הוא זכאי גם אם ברור לשופטים, לעורכי דינו ולציבור כולו שהוא אינו נקי.

כך ראוי שיהיה. ראוי שללא ראיות מספיקות, אדם לא יורשע בפלילים, לא ייכנס לכלא, לא ייקנס. אך לא כל מה שאינו פלילי הוא תקין, הוא מוסרי, הוא נורמאטיבי. לעתים, פסק דין שמזכה נאשם מאשמה פלילית מגנה באופן חריף את אישיותו ואת התנהגותו. אדם שהתנהגותו פסולה, גם אם אינה פלילית, או אם פליליותה לא הוכחה, ראוי להוקעה ציבורית. בחברה שהשיח בה הוא משפטי, אדם זה נחשב נקי, כיוון שלא הורשע.

המשפטיזציה של השיח הציבורי בישראל מנוונת את שיקול הדעת הציבורי, המוסרי. אמירת שקר, למשל, אינה עבירה פלילית. האם ניתן להסכין עם נורמה של שקר. האם ניתן לקיים חברה על יסודות של שקר? האם ראוי ששקרן יכהן בהנהגת המדינה, גם אם אינו עבריין פלילי?

ביקורת המדינה נועדה להתריע על מינהל שאינו תקין, על מעשים פסולים של הממשלה, על התנהגות בלתי נורמטיבית. ביקורת עלולה להיות חריפה ביותר, אך אין כל עבירה פלילית במעשה המבוקרים. האם אנו יכולים, כחברה, להשלים עם התנהגות בלתי נורמטיבית המשתקפת מדו"ח הביקורת, כל עוד אין המבוקרים עומדים לדין ומורשעים?

היום, כל אימת שמבקר המדינה מפרסם את הדו"ח שלו, התקשורת מחפשת בו את הצד הפלילי. אם אין חשד לפלילים, זוהי ביקורת חסרת שיניים, כיוון שהשיח שלנו היה למשפטי. ולכן, אחרי כל דו"ח מבקר המדינה, הזרקור מופנה ליועץ המשפטי לממשלה – האם הוא יורה על חקירה פלילית נגד נשואי הביקורת? אם לא יעשה כן, הוא נחשב ליועץ חלש. ללא חקירה פלילית, הביקורת היתה כלא היתה.

בחברה שהשיח בה הוא נורמטיבי, דו"ח הביקורת מעורר דיון ציבורי. אם מדובר בעבירות אתיות, בהתנהגות החורגת מהנורמה הראויה במנהל תקין, הענישה היא ציבורית, עד כדי פיטורי המבוקר.

ניקח, לדוגמה, את סוגיית המינויים הפוליטיים. צחי הנגבי עומד היום לדין כנאשם במינויים פוליטיים רבים, בלתי סבירים, בלתי ענייניים, בלתי מקצועיים, של חברי מרכז הליכוד ובני משפחותיהם, מתוך כוונה לחזק את כוחו בבחירות המקדימות. האם זו עבירה פלילית? בית המשפט יכריע. אני בספק רב אם נכון שזו תהיה עבירה פלילית. לא, איני רוצה לראות את צחי הנגבי מורשע בפלילים, איני רוצה לראות אותו מאחורי סורג ובריח. די לי בדו"ח הביקורת, די לי במה שידוע ואינו מוכחש, די בכך שצחי הנגבי התהדר במנשרי הפריימריס שלו במינויים הסיטוניים, די בכך שהוא מסביר ש"כך נהגו כולם", כדי להוקיע אותו ציבורית, כדי להעניש אותו ציבורית, כדי למנוע בעדו מלמלא תפקידים בכירים בהנהגת המדינה. אולם כל עוד לא נפתחה חקירה פלילית נגדו, הוא נשאר בתפקידו כשר לביטחון פנים. ואם לא יורשע בפלילים, או אם יורשע ובית המשפט לא יטיל עליו קלון (עוד ביטוי אבסורדי למשפטיזציה – אפילו השאלה האם יש קלון על עבירה עליה אדם הורשע הופקעה מהדיון הציבורי ועברה להכרעת בית המשפט) הוא יחזור לכהן כשר ואולי יתמודד על ראשות הממשלה.

חברה המושתתת על גישה לפיה כל מה שאינו פלילי – מותר וראוי, היא חברה רקובה ומושחתת, שוויתרה על טוהר המידות שלה ועל הניקיון הציבורי, ומציבה בפני נבחריה רף ציפיות ודרישות נמוך מאוד. התוצאה של השלטת השיח המשפטי על החברה הישראלית, של האינפלציה בהגשת תלונות פליליות נגד אישי ציבור, חקירות פליליות נגד אישי ציבור, ריצה לבית המשפט בכל נושא נורמטיבי, הזיכויים של רבים מאישי הציבור שעמדו לדין – היא פוליטיקה יותר ויותר מושחתת, פחות ופחות נורמטיבית ואובדן אמון הציבור בפוליטיקה ובדמוקרטיה.

בחברה שבה השיח המשפטי מולך בכיפה, יכול אדם כאהוד אולמרט להיות ראש הממשלה, כל עוד לא הורשע בפלילים, אף שהתנהגותו המושחתת ידועה לכל, ולמעשה אף הוא עצמו אינו מכחיש אותה. הרי אולמרט כלל אינו מכחיש שקיבל מאות אלפי דולארים במעטפות מטלנסקי. אני מאחל לאולמרט שייצא זכאי בדין, אך איני רוצה שאדם בעל נורמות קלוקלות כשלו, יהיה ראש ממשלת ישראל. אני רוצה שבהנהגת המדינה יעמדו אנשים שניתן להתגאות בהם, גם כאשר חולקים על דרכם, אנשים שאוכל לחנך את ילדיי לכבד אותם בהיותם מנהיגי המדינה. לא אנשים כאהוד אולמרט.

בחברה שהשיח שלה משפטי, ושהשיח הנורמטיבי שלה התנוון, אנשים כבר אינם יודעים להבחין בין טוב ורע. מאחר ואבחנה בין ורע היא בסיס המוסר, ללא ההבחנה הזאת, אין תשתית לחברה מוסרית. בחברה שהשיח הנורמטיבי שלה התנוון, ניתן לקרוא משפט כזה: "לא ייתכן, שבאותה פיסקה ובאותה איבחה, יצהיר הכותב הנכבד (האומנם?) כי אולמרט זכאי מבחינה משפטית, אולם נשפט מבחינה ציבורית ועל כן עליו ללכת" (אלי יזרעאלי, "חדשות בן עזר" 354).

ייתכן שליזרעאלי עצמו אין הכלים האינטלקטואליים ומידת היושרה הנחוצה כדי להבין את הדברים, אך החשש הגדול שלי, הוא שהתנוונות השיח הנורמטיבי עלולה להפוך נחלת הכלל, ולהשחית עוד ועוד את החברה הישראלית.

3. הפסקת אש חד צדדית

שיא עולמי חדש! הפלשתינאים כיבדו הפסקת אש עם ישראל במשך ארבעה ימים. ארבעה ימים!

הפסקת האש הקודמת, למשל, בנובמבר 2006, החזיקה מעמד 67 דקות, וגם היא היתה ארוכה יותר ממרבית קודמותיה. והנה, הפעם הצליחו הפלשתינאים במשך ארבעה ימים (!) להתאפק, לא לנסות לרצוח אזרחים ישראליים בפשע המלחמה תלול המסלול. אין ספק, זהו הישג מדיני אדיר של ממשלת אולמרט.

ביום ה' ב-6:00 בבוקר נכנסה הפסקת האש לתוקפה. חלפה שעה – לא נורה טיל. חלפו שעתיים – לא נורה פצמ"ר. שלוש שעות – אפילו אבן לא יודתה. וכך חלף לו כל יום חמישי, ואח"כ שישי, ושבת וראשון. ארבעה ימים הצליחו הפלשתינאים לכבד את התחייבותם. כל הכבוד!

ביום ב' הפסקת האש באה אל קצה. ביום1 ב' נורה פצמ"ר לעבר ישראל. "כדור אחד שיירה לעבר ישראל – ואנו נגיב במלוא העוצמה" הבטיחו קברניטי המדינה עם חתימת ההסכם. פצמ"ר נורה? לא נורא. חלף יום נוסף – מטח קסאמים לעבר שדרות. תגובת ישראל – אולמרט נפגש עם מובארק ומודה לו על מאמציו הגדולים שהביאו לנו את ה... רגיעה. רגיעה?

למעשה, קורה היום מה שקרה בכל הסיבובים הקודמים. מתקפת טרור קשה, הולכת ומסלימה, נגד אזרחי ישראל. כאשר האיפוק של ישראל מתקרב אל קצו, רגע בטרם יוצאת ישראל לממש את זכות ההגנה העצמית שלה בעוצמה ראויה, מחלצים הפלשתינאים, בחסות המצרים, הפסקת אש. משמעות הפסקת האש מבחינתם, לצד המשך התעצמותם לקראת המתקפה הבאה, היא הנמכת גובה הלהבות. במקום מטחים יום יומיים, הם יורים רקטה פה, טיל שם, מטחון כעבור יומיים. ואנו? מה, בגלל קסאם אחד נפסיק את "הפסקת האש"? בגלל מטח אחד שווה לשים קץ ל"רגיעה"? ואנו מתחילים לרמות את עצמנו, כבתסמונת האישה המוכה, שזה לא מה שאנחנו חושבים, ובסך-הכל-מדובר-בג'יהאד-האיסלאמי-ולא-בחמאס, ולא-ניתן-לג'יהאד-להכתיב-לנו-את-סדר-היום –

ומה, היה-יותר-נעים-כאשר-נורו-פי-10-קסאמים? ואנחנו-נגיב-בזמן-ובמקום-שנבחר בלה בלה בלה...

וכמו בסיבובים הקודמים, הפסקת האש היא חד צדדית. הפלשתינאים יורים פה ושם ואנו מתרגלים, והם מסלימים עד שהפסקת האש קורסת בהדרגה, וכעבור מספר חודשים מגיע העימות אל סף נקודת הרתיחה, ורגע לפני שישראל מחליטה להגיב בעוצמה, שוב מתערבים המצרים כדי להציל את חמאס והתחלנו את שירנו מהתחלה.

לצד המרוויח הגדול מהסכם הרגיעה – חמאס, המרוויחה המשנית היא מצרים. מצרים ממצבת את מעמדה כמעצמה אזורית, כאשר אנו מעניקים לה אותו חרף מדיניותה האנטי ישראלית העקבית, המנוגדת להסכם השלום בין המדינות. מצרים שבה ומצילה את הפלשתינאים בכל פעם מחדש.

הפעם המצרים אינם רק מתווכים אלא גם צד בהסכם – הם התחייבו לפעול בכל מאודם להפסקת הברחות הנשק והאמל"ח ממצרים לרצועת עזה.

סליחה? ומה היה עד עתה? הרי מצרים הביאה לידי משבר את יחסיה עם ישראל, כאשר שרת החוץ ציפי לבני רמזה, בדחילו ורחימו, שמצרים אינה עושה די כדי למנוע את ההברחות. איזה עלבון! במשך חודשים המצרים החרימו את שרת החוץ. מה יום מיומיים, שפתאום מצרים מתחייבת לעשות את מה שהיא מחוייבת לעשות על פי חוזה השלום בינה לבין ישראל? ישראל שילמה מחיר כבד ביותר תמורת השלום. השלום החם שהובטח לנו, היה למלחמה קרה. והנה, המצרים מודים, במשתמע, שהם איפשרו את הברחות האמל"ח לרצועה. מישהו מאמין שמעתה הם ינהגו אחרת? הרי אחרי ההתנתקות ישראל העניקה להם הישג מדיני וביטחוני עצום – איפשרה להם להגדיל את כוחותיהם בסיני, כדי להלחם בהברחות. והנה, כרגיל ישראל נאלצת לשלם שוב ושוב בעד הסחורה המצרית, שאמורה היתה להיות חלק מהסכם השלום.

וכך, מדיניות הממשלה מדרדרת אותנו מדחי אל דחי, מקריסה מדינית לקריסה מדינית.

ועוד מעט ימלאו שמונה שנים למתקפת הקסאמים על שדרות ויישובי הנגב המערבי. רגיעה, כבר אמרנו?