על ספרו של אברם קנטור "אל החרדונים"

בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006, 214 עמ'

"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה – אומללה על פי דרכה" – אם היה עוד צורך להוכיח שדבריו האלמותיים של לב טולסטוי (הפתיח של "אנה קרנינה" – בתרגום יצחק שנהר) הם מופרכים לחלוטין – בא הספר המלבב הזה של אברם קנטור ועושה זאת בשובה ונחת.

ב"אל החרדונים" מסופר על שלוש משפחות ששורר בהן "שלום בית" מופתי, ואף-על-פי-כן, לעולמן הפנימי ולמארג הערכים של כל אחת מהן יש ייחוד שלא ניתן לטעות בו: נחמ'קה ומנחם הקימו את עצמם מן האפר ממש – שניהם ניצולי מלחמת העולם השנייה – והעניקו זה לזו אהבה ואושר עילאיים. נחמ'קה נזקקת לעצותיו הנבונות ומחוותיו האוהבות גם אחרי מותו. בנם הגדול אברי נודד רחוק מבית הוריו בחיפה – לאילת, וחי באושר גדול עם ויקי היולדת לו שלושה ילדים. שם מקור האושר נובע מהכוח הנפלא של ויקי לנחש מה מתחולל בנבכי נפשם של בעלה וילדיה; יעקי, אחיו הקטן של אברי, נושא לאישה את אנה, גרמניה גוייה יפהפייה, הדוברת עברית, וההופכת לסלע איתן בפני כל המשברים העוברים על חייהם.

הספר הזה של אברם קנטור הוא הוכחה ברורה (אם בכלל יש צורך בכך!) שניתן לכתוב רומן מרתק מבלי לעצב דמויות מופרעות, ובמבלי לנקוט בתחבולות של אבסורד וסימבוליות מנקרת עיניים. כל הדמויות בספר "נורמאליות", סטרייטיות ושוחרות טוב. אין שם אף דוסית שהתפקרה והשתוללה באורגיות, אין שם אף גיבור שהתברר לו בגיל העמידה שהוא בעצם הומו, אין בת שמסתבר לה כי קיימה יחסי מין עם אהובה של אימה וכד'. לכל אחת מהדמויות יש איזו חולשה קטנה ו"נסלחת" (האחים אברי ויעקי שיחקו בילדותם עם בת השכנים ב"רופא"; אברי התפלח למגרש כדורגל, ובשל רשלנות של רגע גרם לפציעתו של יעקי; פרופסור זד, השכן של נחמ'קה, מציץ אליה כשהיא מתקלחת), אבל דווקא בשעות המצוקה הקשות ביותר מתגלות אצלן המידות הנפלאות ביותר, והעיקרית שבהן – היכולת לוותר ולסלוח. כל זה איננו מפריע לרומן לתעל את הדמויות לנתיב דרמטי, ולעתים אפילו עוצר נשימה. לדעתי, מדובר בהישג ספרותי של ממש, כי הרי באמת מה קל יותר מליצור דרמה באמצעות דמויות של מנוולים וסוטים – דרך שנקטו גדולי היוצרים מאז ומעולם?

הדרמה ברומן שלפנינו נוצרת בעקבות זיכרון אפל מימי מלחמת העולם השנייה, כאשר מנחם הצעיר מוצא את נחמ'קה לאחר אירוע טראומטי שעבר עליה (רצח משפחתה? אונס?) – והוא מרגיע אותה ומנחם אותה, עולה עימה ארצה ומקים משפחה. מנחם הוא העוגן של חייה, אך הוא גם מקור הצו הקטגורי של חייה: כדי להגן עליה מפני זיכרונותיה – הוא מכריז כי כף רגלו של גרמני לא תעבור את סף ביתו, ומאחר שיעקי נשא לאישה גרמניה – היא וילדיה מוחרמים ללא שום הנחה וחנינה.

ואז חלה תמורה מפתיעה: בנם של יעקי ואנה – גיל – שדובר עברית מהבית, מגיע לישראל לשירות לאומי בבית אבות בתל-אביב (בדומה למעשיה של אימו בצעירותה), והוא בא לבקר את סבתו, ללא הזמנה, ונחמ'קה נדהמת מהדמיון שבינו ובין בעלה מנוח בימי צעירותו, באותו רגע מכונן ונפלא, כשאמר לה ביידיש: "אל תיראי, אני יהודי." הביקור הזה משנה מן הקצה אל הקצה את כללי הברזל שלתוכם ניתבה עצמה משפחת זילבר (שם משפחתה של נחמ'קה).

לדרמה שהביקור הזה יוצר, נוספת דרמת היעלמותו של גיל, שיצא לטיול תמים עם חברו הגרמני, ובדיוק אז קרתה תאונה מזוויעה באוטובוס שהידרדר, ובין הרוגי התאונה נמצאה גופה של תייר גרמני, גופה שהושחתה עד כדי כך שלא ניתן היה לזהותה. כיוון שאיש לא ידע לאן יצא גיל עם חברו לטיול – הידיעה הזאת גורמת לפאניקה אדירה בשלוש המשפחות – בחיפה אצל נחמ'קה, באילת אצל אברי ובגרמניה אצל יעקי.

בניגוד למורשת העגנונית להטביע את היצירה בעיסה של סמלים ("עידו ועינם", "ספר המעשים", הכלב בלק ב"תמול שלשום", השמות ב"בדמי ימיה" ועוד*) – ברומן שלפנינו מארג הסמלים עדין, וכמעט בלתי מורגש (להוציא אולי את שמותיהם של דור ניצולי השואה – נחמה ומנחם).

אביא שתי דוגמאות:

יעקי מביט בסנאים יפי הפרווה ובציפורים בעלות הזנבות המפוארים שבגן הירוק שמול מרפסתו במינכן, ונזכר שבהיותו ילד, במרפסת הבית שבכרמל, היה מביט בחרדונים שהיו שרועים בשמש על גזע הזית והנהנו בראשם (עמ' 34, 132, 146) – אולי יש כאן רמז ליופי הממגנט של גרמניה (אברם קנטור עצמו השתלם בהוצאת ספרים במינכן שבגרמניה, ורחשי ליבו כלפי הנוף ההוא מצאו בוודאי נתיבה בספר), לעומת ההוויה השחונה שבארץ.

נחמ'קה מכינה כיסונים לנכדה גיל – כיסונים שהיו אהובים על יעקי אביו. המחבר מתעכב על שלבי הכנת הכיסונים (עמ' 153-154) – קטע המנתב את הקורא אל התיאור הטעון של הכנת הלביבות (= כיסונים!) באידיליה של טשרניחובסקי.

לא כל הכתוב ברומן ניתן להגדיר כ"כוס התה" שלי – אני חסיד גדול של הריאליזם, ולכן לא רוויתי נחת מהמיסטיקה ההולכת ומתגברת בספר (נחמה חשה בנוכחותו של מנחם המת, ו"שיחותיה" עימו מתרבות ומתעצמות ככל שהספר מתקרב לסופו – עמ' 108, 117, 188, 199, 204, 206, 207, 210-214); וכן גם מהסיום הכמעט מלודרמטי (אותו, כמובן, לא אגלה לקורא כאן); אבל צריך להסיר את הכובע בפני אברם קנטור שהצליח לחבר רומן מרתק, למרות שכל גיבוריו "חיוביים" וכל הזוגות שבו חיים בהרמוניה, ולמרות שלהוציא רמז קליל אחד – אין בכל הספר אף תמונת סקס! ייתכן שבעקבות רומן מלבב זה הגיע הזמן גם לבדוק את הנחת היסוד של העיתונות כי חדשות טובות אינן יוצרות כותרות – ייתכן שעם כישרון ניתן לעבור בשלום גם את "המחסום" הזה. מכל מקום, מסתבר שבספרות זה "עובד", בניגוד למשתמע מדבריו המפורסמים של לב טולסטוי.

* ראו ספרי "עגנון ללא מסווה", ירון גולן, 1991