היום, כאשר מצד אחד מרימים קול זעקה על כך שהערבים או חיזבאללה יורים והורגים אזרחים שלנו, במלחמת לבנון השנייה ובעוטף עזה (הכול באשמת אולמרט, כמובן!) – ומצד שני כאשר אותם זועקים, או לעיתים גם מתנגדיהם לדיעה הפוליטית, מרימים קול זעקה נוראה כל אימת שאנחנו פוגעים, בלית ברירה, באזרחים ערבים, פלסטינים או לבנונים –

הזיכרון הקולקטיבי המטושטש ולעיתים המטומטם הישראלי נוטה לשכוח כי החל מהשנים 1947-1949, ובעיקר ב-1948, בהן התנהלה מלחמת השחרור שלנו, שלימים נתכנתה מלחמת העצמאות – ירו הערבים מהקרקע והפציצו מהאוויר כל יישוב עברי אזרחי שהיה לאל ידם לפגוע בו, כולל תל-אביב (ההפצצה הנוראה של המטוסים המצריים בתחנה המרכזית), כולל ירושלים שבמצור, ואיפה לא?

זו היתה אמורה להיות מלחמת השמד לאוכלוסייה העברית בארץ-ישראל ללא הבדל בין לוחמים לאזרחים. כך שכל ה"עוולות"-כביכול שאנחנו גרמנו לפלסטינים ב-1948, שבעצת מנהיגיהם עזבו את בתיהם כדי לחכות ממרחק בטוח להכנעתנו ואחר-כך גם לאנוס, לשחוט, לבזוז ולהרוס אותנו – מתגמדות כמובן לנוכח מה שהם הכינו לנו וקיוו גם להצליח.

אחת הסיבות העיקריות לזעקה שהם, ותומכיהם הנרצעים בקירבנו – מקימים על ה"נכבה" –היא שהם יודעים היטב מה הם היו עושים לנו אילו ניצחו אותנו ב-48'! והם לא היו רחוקים מכך! –ולכן קשה להם כל כך להודות בתבוסתם במלחמה המלוכלכת ההיא שלהם, חסרת כל קני מידה מוסריים מצידם (להם מעולם לא קם סופר "מוסרי" חשוב כס. יזהר שיכתוב מילה אחת על מה שהם עוללו לנו!) – מלחמה מזוהמת שהם הכריזו גם על כל תינוק, אישה, זקן ונער עבריים בארץ-ישראל!

כן, ובן-גוריון היה אחראי למלחמה ההיא לא פחות משממשלת ישראל והעומד בראשה אחראים למצבנו כיום. לנו אין ברירה!