אני מודה לפרופ' עוז אלמוג האמיץ והמקורי על הצעתו לקוראי המכתב העיתי "חדשות בן עזר", אך לצערי, ואולי גם לשמחתי –אינני יכול לקבל אותה, ואלה נימוקיי:
 
* אני מאמין שרשת האינטרנט, ובייחוד בכל התחום של חילופי דיעות ומידע, היא כמו כיכר השוק, האגורה, באתונה הדמוקראטית. כל אדם יכול להביע בה את דעתו ואת משנתו ללא הגבלה ובוודאי שלא יהיה מוגבל בתשלום עבור הפצת או קבלת דיעה ומידע. נדמה לי שאפילו ד"ר גיא בכור מתחיל לסגת קצת מהתניית קבלתו בתשלום וחזר לשלוח מאמרים חשובים חינם.
 
* עקרון החינם של "חדשות בן עזר" פועל בשני נתיבים. אני שולח חינם את המכתב העיתי, ואולם גם כל המשתתפים בו שולחים לי חינם את דבריהם, וכך גם אלה שאני מצטט מהם ללא תשלום להם. משעה שקבלת המכתב העיתי תהיה כרוכה בתשלום, חובה מוסרית עליי גם לשלם לכל משתתפיי העושים את עבודתם בהתנדבות, כמו את הניקוד – וכך אצלול בים הביורוקרטיה של המיסוי ולא אוכל להמשיך בעריכת המכתב העיתי.
 
* קבלת תשלומים מחייבת אותי להוציא חשבוניות, לרשום כל סכום קטן בספר התקבולים והתשלומים שלי בתור עצמאי, ולהתחשבן על הסכומים הזניחים האלה בסוף שנת המס עם שלטונות מס הכנסה, ואוי לי אם שכחתי לרשום תקבול. וכך, שוב, אני אטבע בים הביורוקרטיה של המיסוי ולא יישאר לי זמן לעריכת המכתב העיתי.
 
* לפי עצת היועץ המוסמך שלי למס הכנסה, אין לי שום עניין עם מע"מ ואין באפשרותי וגם אין לי צורך להוציא חשבוניות-מס.
 
* לקיחת תשלום עבור קבלת הגיליונות כמוה כעשיית מנוי, ואילו אני עורך וכותב את המכתב העיתי רק מפני שככה מתחשק לי, ואם לא יתחשק, אפסיק, וכנ"ל אם אסע לטייל או ארצה לקחת חופש, או אם יצטרכו שוב לנקות את הצינורות של המחשבים שדרכם עוברים האי-מיילים, ואין אני חייב מראש שום דבר לשום נמען על הפסקת המשלוח.
 
* כיום אני יכול לכלול במכתב העיתי מה שמתחשק לי, כולל "גסויות" ודברים מרגיזים, שגורמים לחלק מהנמענים לבקש ממני להוציאם מרשימת מקבלי המכתב העיתי, דבר שאותו אני עושה מיד וברצון כדי להקל על רשימת הנמענים. אם אקבל תשלום עבור הגיליונות, אולי יושפעו שיקוליי בכתיבה ובעריכה מנימוקים זרים של תועלת ונשיאת חן בעיני הנמענים? ותאר לך שמישהו נתן הוראת קבע בבנק לשלם לי, פתאום נעלב ממני ומבקש שאפסיק לשלוח לו את המכתב העיתי – ובינתיים מתקבלים אצלי בבנק כל חודש 5 שקלים (בעמלה של 6.5 שקלים) – סכום שאני צריך להחזיר לו. מה, אני השתגעתי להתעסק בזה? אפילו מזכירת-המערכת ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ, שגם היא עובדת בהתנדבות – לא תסכים.
 
* ה"תשלום" שלי עבור המכתב העיתי הוא שיש יותר ויותר נמענים נאמנים שמבקשים לקבל אותו, לקרוא את דבריי ואת דברי שאר המשתתפים וגם לשלוח לי לפרסום דברים שלהם. במקום להסתובב מתוסכל כל היום כמו חלק ניכר מהישראלים, במקום לדבר אל עצמי ואל הראי בשעת הגילוח בבוקר – אני ניגש למחשב ומקליד קטע באבי-אביהם לגיליון הבא.
 
* אבל אם הנמענים מרגישים צורך לסייע ולהכיר תודה – אזיי הם יכולים לעשות זאת בדרך של קניית ספריי שטרם אזלו, למשל: "דודו פאפל" (לילדים, מטר), "הילדה מן הים" (לילדים, הקיבוץ המאוחד), "פרשים על הירקון" (שרברק), "בין חולות וכחול שמיים" (יבנה) וכן כרך כל שיריה של אסתר ראב (זמורה ביתן). את כולם אפשר להזמין ברשתות.
 
* רומאן שלי, "ספר הגעגועים", שאמנם התפרסם בשעתו בהמשכים במכתב העיתי, מנסה לצאת לאור גם בצורת ספר. המו"ל הגדול האחרון שקיבל את כתב-היד כתב לי כי לצערו עומס הכותרים החדשים אצלו אינו מאפשר לו לקבל את כתב היד ולהעניק לו את הטיפול הראוי טרם הוצאתו לאור, וכי אספקט נוסף: "נוגע לצד המסחרי שלא ניתן להתעלם ממנו: למרות שכתב היד כתוב נהדר יש לו חששות מסחריים בנוגע אליו. גם מהבחינה הזאת יש בהוצאת הספר הזה סיכון."
בתשובה הצעתי למו"ל לקנות אצלו מראש כ-250 עותקים בסכום של 10,000 שקל ואני אפיץ אותם באמצעות המכתב העיתי. (מה לעשות, אני סופר נידח ואין לי אופציות אחרות, "מסחריות"). על כך טרם קיבלתי תשובה, אבל אם העיסקה תצא לפועל, הרי שרכישת הספר על ידי נמעניי תהיה עבורי הכרת התודה החשובה והיפה ביותר, ועליה אשמח.
בגלל שערי היורו פחתו השנה הכנסותיי מהפרדסים (בהם הפרדס שבו צייר, לפי גדעון עפרת, נחום גוטמן את הזונה הערבייה הערומה) – שאחרת הייתי מחלק חינם לנמעניי החפצים בכך את העותקים, כפי שעשיתי ב"חנות הבשר שלי". אם לא יקבל המו"ל את הצעתי – אזיי כנראה שאין קהל הקוראים העברי ראוי לרומאן חדש שלי, והלא גם כך יש יותר מדי ספרים.