אוקטובר-נובמבר 2007
יום 13. מדריד
10.11.07. שבת. מדריד. מלון אמפראדור. הכתובת של מוזיאון הפראדו:
 www.museodelprado.es
 
יומן מורחב
ארוחת-בוקר ברמה אחרת לגמרי במלון אמפרדור. בייקון מטוגן, אמנם לא לגמרי קריספי, כלומר פריך. (הייתי מלמד את הספרדים לא רק כיצד להכין את הזיתים הכבושים שלהם אלא גם את רצועות הבייקון המטוגן לארוחות הבוקר בבתי המלון או שולח אותם לקורס קצר במלון הילטון ארקדיה שבאי פוקט בתאילנד). אננס ופירות אחרים. גבינה לבנה רכה וקשה. הקשה חסרת טעם. שלל גבינות צהובות וגם כחולות ורכות. קפה, תה, מיצים שונים, ביצים מטוגנות מקושקשות אך ריריות מדי, יחד עם ביצים קשות, שלל לחמניות ועוגות ומיני קרנצ'. ממש נעים לשבת. הכול מרופד, לבן, מכל צד, המפות, הכיסאות והשולחנות. אווירה של שלווה.
לאחר שגומרים ומסתדרים בא אלינו איתן, הבן של אביבה וצבי. אשתו עובדת בשגרירות. איתן לוקח אותנו במכונית שלו לסיבוב קצר במרכז העיר, ואני עדיין זוכר מקומות מביקורנו הראשון במדריד – כמו הרחבה הפתוחה לגן בכניסה לארמון המלך. פלסה מאיור ופוארטו דל סול, שלידו היה המלון שלנו לפני כ-30 שנה, וכן אני זוכר את הכניסה לפראדו.
איתן אוהב מאוד את מדריד ומדבר בשבחיה, שהיא עיר ללא הפסקה כמעט. פחות מכך דעתו נוחה מן הספרדים. הוא טוען שהנחמדות שלהם אינה אמיתית אלא מהפה לחוץ, ושהם גם עצלים ומעדיפים לעבוד כדי לחיות ולא לחיות כדי לעבוד. זאת גם אמר לנו דומני המדריך הראשון שלנו במלגה.
נפרדים מאיתן ועומדים בתור הארוך לקופת הכרטיסים לפראדו, שראשיתו במדרכה מחוץ לחצר הפנימית של המוזיאון. קצת קר למן הבוקר, אבל נעים. אני מצונן מאוד ומשתעל ולוקח אקמול מדי כמה שעות.
אחרי כחצי שעה של עמידה בתור, מסודר ותרבותי מאוד, מגיעים לקניית הכרטיסים אך מתברר שזו עדיין לא הכניסה למוזיאון, (אך דומני שכאן היתה הכניסה הראשית בעבר, כאשר ביקרתי בו פעמיים בשהותנו במדריד לפני שלושים שנה). עכשיו הולכים שמאלה, ודומני מזרחה ודרומה, אל שער שנקרא שער חרונימוס, על שם המנזר הגבוה מימין, שבין עמודיו העתיקים נבנה האגף החדש, המזרחי דומני, של הפראדו.
בגרדרובה, במלתחה, מתברר שאסור להשאיר מים במוצ'ילו, בתרמיל, גם בהפקדה, ואנחנו שותים את שארית הבקבוק ונכנסים. יש מפה של החדרים-האולמות הגבוהים ומיד מחפשים את אל גרקו בחדרים 9א', 10 ו-10א', ומגיעים לשם כדי לראות שוב עד מה גם על אותם נושאים לעוסים-לעייפה של הצליבה והלידה וההתחיות – הציורים של אל גרקו הם מופלאים וממש מעולם אחר. כאילו הוא הראשון שצייר את הנושאים האלה. ואני נזכר כיצד התלהבתי ממנו כבר בגיל שבע-עשרה, ועל ספרון אנגלי שקניתי אז מציוריו, כתבתי שיר לכבודו שלא כללתי בספר שיריי "יעזרה אלוהים לפנות בוקר" כי אינו בעל ערך אמנותי רב. השיר הוא משנות ה-50 המאוחרות.
סובבים הלאה. רובנס העסיסי עם האישה בשמיים שמשפריצה חלב מדדה וכך נוצר שביל החלב. וגם עם תמונות של אנשים קשי יום. אותו דבר עם גויא. הרבה תמונות של מלכים, שכנראה הכניסו לו כסף רב וגם החניפו למזמינים, ואולי רק את הפנים צייר, ואילו את שאר המלבושים והסוסים והחרבות ציירו שוליות-הציירים שלמדו אצלו. כאילו שמו ראש של מלך או מלכה בתוך תבנית קבועה לצילום, כמו על סוס או בתוך אווירון – וצילמו. ומצד שני תמונות קודרות ונהדרות, ופי כמה יותר מודרניות – של פשוטי עם, מסכנים, קבצנים ומתים. והכול בצבעים קודרים מאוד.
כמו בכל מוזיאון גדול יש גם תערוכות מתחלפות, והפעם זו תערוכה שכולה מהאוספים של הפראדו ושמה "הפר המעופף של גוייה, מעוף, בידור וצחוק" והיא נפתחה רק לפני ימים אחדים ותיסגר ב-3.2.08. לפי התוכנייה הקצרה מדובר ברישומים ובהדפסים מתקופת חייו המאוחרת של גוייה, והם עומדים במעבר מן הסאטירי אל הגרוטסקי. כפי שכתבנו לעיל, וזה נאמר גם בתוכנייה, כאשר צייר גוייה לא לפי הזמנה אלא כאוות ליבו, הוא היה חופשי בנושאים כמו גם בסיגנונות. הציור של השור המעופף שכנפיים לגבו הוא הסמל של התערוכה המעניינת והשובבה הזו. השאיפה לעוף יש בה גם מן החתירה אל האי-רציונאלי, האבסורדי, אל הקוטב המשוחרר ממגבלות העולם שבו שולטים חוקי כוח הכובד ובתקופה שבני אדם טרם עפו במטוסים אלא רק הציפורים עפו.
כהרבה אמנים גדולים, ההצצה אל פנקסי הרישומים שלהם מגלה לעיתים פן משוחרר, מלא חיים והומור, שאינו כבול בכללים המחייבים של הציור בשמן. וגם בציור של המאה ה-20 יש לא פעם ציירים, גם אצלנו בישראל, שהרישומים והאקווארלים שלהם פחות יומרניים ויותר טובים מהסגנון המופשט שאימצו לעצמם בשֶׁמן, לא פעם כדי לעצבן את הצופה התמים המתייחס אליהם בכובד מוגזם.
גומרים סיבוב ראשון, מתיש למדי, אחרי העמידה בתור הארוך, והולכים לקפטריה שגם היא באולם הכניסה החדש, המתפקד כַּפירמידה בלובר, ויש בו הרבה קירות זכוכית ואור. ממנו ישנה פנייה ימינה, לפראדו הישן. זאת אחרי שעוברים בכניסה הראשית נקראת על שם הרונימוס, והיא אפשרית רק למי שעמד קודם בתור הארוך והגיע לקניית הכרטיסים. במבוא הענק, המודרני והשקוף הזה, ישנה גם חנות ספרים וגלויות והדפסים, והקפטריה הגדולה.
קפה וכריך אפשר לקחת לחוד בצד ימין, ליד הדלפק הארוך, ובשעות הלחץ אין צורך לעמוד בתור ולחכות למקום שיתפנה. אנחנו עומדים בתור להגשה עצמית וגם מוצאים שולחן פנוי. תמורת 24 יורו (כ-141 שקל) מקבלים בבחירה עצמית שני מגשים ובהם סלט ירקות טעים עם בקבוקון שמן זית שממש מתחשק לשומרו למזכרת. מנת בשר אחת עם חצילים מאודים ולביבות תפוחי-אדמה. בקבוק משקה קל מוגז גדול. לחם. מנה קוסקוס טעים אם כי היתה קטנה וקרה. וצלחת מרק חם של חומוס ותרד, טעים ביותר, שמתאים לצקת אותו על הקוסקוס. אפשר לקחת מנת מרק, מנה עיקרית של בשר או דג, וכן שתייה או סלט, הכול במחר תפריט קבוע ומעט יותר זול. אנחנו נהנים לשבת לנוח, ולבדוק מה עוד לא ראינו במוזיאון. ספל קפה אספרסו עולה יורו וחצי שזה פחות מתשעה שקלים. לא נורא. לא יקר מתל אביב.
הישיבה בקפטריה מאוד מומלצת למי שמבקר ב"פראדו" בשעות הצהריים. היא פותרת את בעיית הארוחה הקלה, עד לעיקרית בערב. והיא נותנת כוחות חדשים לתור אולמות שטרם ראינו. גם הקהל סביב נראה תרבותי ומעורר עניין. הרבה נערות ונשים, בזוגות וגם בודדות, והרבה זוגות צעירים. מקום גדול מאוד וגדוש.
יוצאים לסיבוב קלאסי נוסף אחרי שקודם גם עלינו לאגף החדש, הנמצא משמאל לכניסה בשער הרונימוס. באגף החדש הזה אין הרבה מה לראות. אבל ביקרנו, פעם נוספת באולמות הציורים של אל גרקו, כי מי יודע מתי ואם בכלל נשוב למדריד להתבונן בהם, בוודאי שלא בעוד שלושים שנה, כזמן שעבר מאז ביקרנו בהם לראשונה.
קיבלנו חומר כתוב רב על הפראדו החדש, שאם איננו טובים נפתח רק לפני שבועות לא רבים, ויכולנו כאן בארץ לערוך מהם ממש כתבה על המוזיאון, ואכן נתפרסמה לפחות אחת כזו לאחר שחזרנו. אבל נראה לי קצת יומרני ומיותר לגלות את הפראדו. הוא ודאי אחד מחמישה המוזיאונים החשובים והעשירים ביותר בעולם, לצד הלובר בפאריס, הנשיונל גלרי בלונדון, והמטרופוליט בניו-יורק והארמיטאז' בפטרבורג, והעצה היחידה שאפשר לתת לכל חובב אמנות היא לבקר בו במשך יום אחד לפחות. דיבורים מיותרים. הוא היהלום בכתר של מדריד.
 
בתום הסיבוב הקלאסי האחרון יוצאים לרחוב ופונים שמאלה בדרך למוזיאון של המלכה סופיה, כעשרים דקות הליכה, והמוזיאון נמצא אחרי הפנייה ימינה בפרשת כבישים גדולה, אתה רואה אותו מעבר לרחוב, ממש מולך. סימן היכר – שני פירים של מעליות שקופות חיצוניות דבוקים לקיר הבית או הארמון הישן שיש בו קומות אחדות והמעליות עולות ויורדות בהן. היום, שבת, הכניסה חופשית. המעניין ביותר הוא האגף בקומה 2 המוקדש לפיקאסו ברובו, ובמרכזו הגוארניקה שנראית פשוטה ומרשימה כאחת, משנת 1937, חודשי מאי-יוני, פאריס. קצת קשה להקיף את כולה, בייחוד בהליכה, כי היא נמצאת בחלל ארוך וצר יחסית ותמיד עומדים מולה אנשים רבים. גם כאן אין מה להוסיף דברים. יש על אודות הציור הקוביסטי רב-העוצמה הזה הסברים רבים במדריכי התיירים ובעלון המוזיאון המפרט את אוצרותיו, והם רבים. אפשר לבלות בו שעות רבות מול ציוריהם של דאלי, חואן מירו, ג'וג' בראק, פרדיננד לז'ה, חואן גריס, ז'אק ליפשיץ, דייגו ריברה, פרנסיס פיקאביה, ועוד ציירים ספרדיים רבים פחות ידועים, וכמובן שפע של ציורי פיקאסו. אתם במדריד? דבר ראשון הפראדו, דבר שני המלכה סופיה בזכות הגוארניקה.
Museo Nacional Centro de Arte Reina Sofia, Santa Isabel 52, Mo. Atoch.
 
חוזרים במונית למלון. עייפים, אך לא ישנים. מתברר שלא הגיע שום מכשיר טלפון למלון קפיטל נסרי שהתארחנו בו בגרנאדה, ומתברר אפוא שנגנב או אבד כליל.
יהודית קוראת במהדורת הטיוטה של ספר על מדריד שכתבה אשתו של איתן, והוא הביא לנו הבוקר.
 
בערב יוצאים לאזור הקרוב למלון לחפש מסעדה. רק בין תשע לעשר הן מתמלאות. עד אז, שקט. נופלים בקרבת המלון ברחוב צדדי על מסעדת בשרים בנוסח ארגנטינה עם אסאדו (גריל) גדול בכניסה, שעליו נצלים כל מיני בשרים ונקניקיות חריפות באינטנסיביות רבה וללא הרף. חגיגה לאוהבי בשרים.
הארוחה:
2 Pan y Mantequilla – תחילה מגישים ממימרח גבינה לבנה טעים במיוחד עם סלסלת לחם מסוגים שונים, לחמניות זעירות אפויות עם קוביות בשר או חמון, או ממולאות עשבי תיבול, טוסטים קטנים של עיגולי לחם בשמן זית. רוטב צ'ימיצ'ורי וכמובן בקבוק שמן זית ירוק וטעים. מה נאמר ומה נדבר, אלה בלבד כמו ארוחה שלמה! – 3.40 יורו לשניים.
2 Agua Vichy – שהם שני בקבוקי סודה גדולים של חצי ליטר כל אחד, 4 יורו.
1 Copa Rioja – גביע יין אדום יבש ליהודית. את יין החרס, השרי המתוק, לא כל כך מכירים במסעדה הזו. 2.9 יורו.
1 Ensalada Cesar – הבשרים הניצלים מעוררים בי ממש רתיעה. די לי בריח הגריל השמנוני כדי להיות שבע. לכן אני מזמין מנה צמחונית, סלט קיסר שהוא כמו סלט ניסואז ומכיל רצועות אנשובי איכותי בשפע, ביצה קשה, מצע של חסה, גבינה צהובה ועגבניות שרי. טעים מאוד. 8.6 יורו.
1 Assado de Tira\Al P – שתי רצועות סטייק עם עצמות על גריל ליהודית. 12.2 יורו.
1 Vigilante – מעדן ארגנטינאי לבן וכתום עשוי מגבינה ובטטה בצורת פודינג נוקשה. אנחנו לוקחים חצי מהמנה הגדולה לחדר ויהודית מחסלת אותה למחרת. אני פחות מתלהב. 4.8 יורו.
1 Copa Helado – מנת גלידה מצויינת בשלושה טעמים: וניל, תות-שדה וריבת חלב. 4.8 יורו. יהודית מתנדבת תמיד לנסות דברים חדשים. אני מעדיף ללכת על בטוח. גלידה.
2 Pan y Mantequilla – 2 מנות לחם וחמאה, הפירוט לעיל.
ס"ה עם 2.85% מס 43.55 יורו. חשבון הארוחה במעוגל הוא כ-50 יורו עם הטיפ, 5 יורו, שהם כ-295 שקל. יש פירוט של כל הארוחה בחשבון.
Parrilla La Pampa Argentina, C\ Preciados, 34 Madrid 28013.
Tel. 91-531-2774.
Gracias por su visita – תודה על ביקורך, כתוב בכל תפריט.
ובשעת הארוחה, שנמשכה כשעתיים, היה מעניין להסתכל סביב במנות שלוקחים הסועדים. יושב זוג נשוי, בסביבות גיל הארבעים, אוכלים מנות ראשונות שנראות כארוחה שלימה, אבל רק אחריהן בא העיקר – גריל פחמים נייד עשוי פח על מגש שמובא לקצה השולחן, הפחמים לקוחים ישירות מהאסאדו הגדול שבחזית המסעדה הפונה לרחוב. עימם מגיעה צלית גדולה שעליה פרוסים נתחי בשר דקים שאולי כבר הושרו קודם במישרה, ואולי לא. הגבר, תמיד הגבר, הבעל, תוך כדי ישיבה, מעביר את הנתחים מחזור אחר מחזור לגריל הניצב לימינו, והשנייה זוללים כמות בשר שנראית דימיונית לישראלי כמוני אבל אצלם זה כמו פופיטס. והעין צדה עוד שולחן, שאליו יושבים חמישה גברים צעירים, והגריל שלהם עובד שעות נוספות, לאחר שסיימו מנות ראשונות גדולות-למדי. וככה גם זוגות צעירים של אוהבים. אוהבים-אוהבים אבל מסיימים בזלילה-רבתי של רצועות הבשר הטרי על הגריל.
רשום למחרת ביומן: "על מסעדת הבשר של אתמול לא אוכל להמליץ לאנשים מסוגי כי רק הריח נעם לי אבל הכמויות הפחידו אותי. זה כמו ליהנות בראיית סרט אירוטי או במציאות, מהצצה (לא ממציצה!) – מבלי שאתה עצמך תצטרך לטרוח בדבר."
 
חוזרים למלון לישון. האוויר יבש מאוד והרגליים, השוקיים – מגרדות. אני שמח שלא לקחתי בשר. מספיק לי ירקות, גבינות, ביצים וסודה. אחרי יום בהיר של שיטוטים, הרי רק משני בקבוקים של חצי ליטר סודה כל אחד אני ממש משתכר.
 
הבוקר, כאשר נשאה יהודית ראשה לתקרה, ראתה מקום שבו הסיד מתקלף כמו פרח לארבעה צדדים. היא גם החליטה שהחדר מלא ריח של מעשנים. ובניגוד לדעתי סיכמה עם הקבלה שאנחנו אורזים הכול, והם מעבירים אותנו לחדר חדש וטוב יותר. רק אתמול הגענו, ושוב צריך לארוז הכול.
אך בכך לא מסתיים הסיפור. כאשר חזרנו למלון אחר הצהריים וקיבלנו מפתחות לחדר החדש בקומה השביעית, חשכו עיניי. חדר קטן, מצ'וקמק, ללא שולחן, חדר אמבטיה קטן, אין נוף. בקיצור, סוף-סוף יהודית השתכנעה שהמעבר לא היה כדאי, ולאחר שהטרידה הלוך-וחזור איש שירות נעים-הליכות בבדיקת עוד כמה חדרים, קטנים, הסכימה שנבקש חזרה את חדרנו הקודם שבקומה התשיעית, וכך היה. שוב עלינו, ואחרינו איש-השירות עם המזוודות, והפעם על מנת שלא נארזן שוב אלא לפני הטיסה חזרה ארצה.
החדר בקומה התשיעית היה, אגב, מצויין, והמראה בבוקר, מעל גגות מדריד, כלפי מזרח, כאשר השמש עולה, ממש מרהיב.
תם יום שלושה-עשר בספרד.
ט.ל.ח.
 
המשך יבוא