ארבע שנים למותה של נעמי שמר
בשירה של נעמי שמר "העיר באפור" קשה שלא להבחין באהבה שלה לאותה עיר. באיזו עיר מדובר?
מן הסתם, שיר של נעמי שמר הוא שיר מולדת, שיר אהבה לארץ. ואם בעיר מדובר, הרי העיר היא תל-אביב, עיר בה חיה ואותה אהבה, או העיר ירושלים עליה כתבה את היפה והחשוב בשיריה – "ירושלים של זהב".
אך לא, השיר הוא שיר אהבה לפאריס. נעמי שמר, שהיתה פרנקופילית של ממש, ואף תירגמה לעברית משיריהם של כמה מטובי השאנסון הצרפתי (למשל – "אהבה בת 20" של ז'אק ברל, "אין אהבות שמחות" של ז'ורז' ברסאנס ועוד), אהבה מאוד את פאריס, שהתה בה רבות וכתבה עליה את השיר.
נעמי שמר אהבה את ארץ-ישראל, אך לא היתה זאת אהבה עיוורת, המציגה את הארץ ככליל השלמות, כארץ היפה ביותר, הטובה ביותר, שאין טובות ויפות ממנה בעולם. להיפך, כמי ששום דבר אנושי לא היה זר לה, נעמי שמר כתבה גם על מקומות אחרים, וראתה בהם ואהבה בהם דווקא את מה שאין בארץ-ישראל.
כך למשל בשירה "אין ויש". בשיר היא מתארת בקנאה בלתי מוסתרת את קסמי העולם שמחוץ לארץ-ישראל, ומדגישה דווקא את הדברים שאין בארץ: "לנו אין נהרות אדירים וגשם בקיץ / לנו אין בירות אפורות וכל עשנן... לנו אין טירות אצילים, חומות חתומות / לנו אין יערות אפלים שלכת ענבר ... / לנו אין מגדל נישא, ראשו בעבים / לנו אין אוצר נעלם בצל הגיא..."
איזו מין אהבת מולדת היא זאת, עם געגוע למחוזות אחרים?
במאה ה-19 היה נפוץ ביטוי אנטישמי, לפיו "היהודי – איפה שטוב לו, שם מולדתו." ראשוני הציונות ניסו להציג את היפוכו של אותו ביטוי: "היהודי – איפה שמולדתו, שם טוב לו." מי שטוב לו במולדתו, בשל היותה מולדתו, אינו נדרש להוכיח לעצמו ולאחרים, שהיא-היא הארץ הטובה ביותר, ואין לו צורך להציג את עדיפותה על מקומות אחרים. מה שטוב באותה ארץ, היא היותה ארצו, גם אם אין בה נהרות אדירים וגשם בקיץ, יערות אפלים ואוצר נעלם בצל הגיא.
ובכל זאת, מה יש בה? נעמי שמר מציגה בשיר, לצד האין – את היש, והיש הארצישראלי בעיניה מעניין מאוד. בשני הבתים הראשונים, מציגה נעמי שמר את הדברים היפים והכייפיים שהארץ מעניקה ליושביה, ואין לזלזל בהם כלל: "יש לנו תכלת כל השמיים / יש לנו שמש כל השנה ... / יש לנו עיינות ותהומות / בבקעה וגם בהר.".
יפה. נכון, אין לנו גשם כל השנה, אך יש לנו שמש כל השנה. אבל האם יש בכל אלה פיצוי הולם על העדר טירות האצילים, החומות החתומות, שלכת הענבר, המגדל הנישא שראשו בעבים? ספק.
וכאן באה שורת המחץ, הפואנטה של השיר: "אבל יש לנו חלק בדוד / נחלה בבן ישי." בשורה הזאת מהדהדת קריאתו של "איש הבליעל" שבע בן בכרי, שמרד בדוד: "אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי." (שמואל ב', כ', א'). ניתן לראות כאן מסר של אחדות ישראל – תשובה למסר הפילוג של שבע בן בכרי. אך יותר מכך, יש בדבריה מסר אודות מהות הציונות. נעמי שמר היתה "חילונית", על פי ההגדרות הסוציולוגיות המקובלות (שאת סלידתי מהן ביטאתי לא אחת בטור זה), אך ישראליותה יונקת מחזון משיחי, ותכלית ישיבתה בארץ-ישראל ואהבתה את הארץ, היא אותו החיבור לדוד המלך ולמה שהוא מסמל. בלי אותה זיקה, בלי אותו חיבור, בלי אותו קשר, באמת קשה להתחרות עם ההוד וההדר והנופים הקסומים באותם מחוזות בחו"ל.
לכאורה, החזון המשיחי אותו היא מבטאת שונה בתכלית מחזונם של החלוצים הציונים, החילונים. אך אין המדובר בחזון "דתי", ונעמי שמר טוענת שזה בדיוק היה החזון של דור החלוצים. כך בא הדבר לידי ביטוי ב"שירו של אבא".
"יבנה, יבנה, יבנה המקדש," כתבה נעמי שמר. למה "שירו של אבא"? מן הסתם, אביה נהג לבמבם בהברה אשכנזית את גירסא דינקותא שלו, "יבנה בית המקדש במהרה בימינו" וגו', ולכן הקדישה לו את שירה. אך עיון מעמיק יותר בשיר, מציג את בניין בית המקדש כתכלית המעשה החלוצי של אביה; אביה כמייצג דור המייסדים של קבוצת כינרת, של ההתיישבות הקיבוצית בעמק הירדן. התכלית הזאת היא השיר של אביה.
"אם בהר חצבת אבן להקים בניין חדש / לא לשווא אחי חצבת לבניין חדש / כי מן האבנים האלה יבנה מקדש." לא לשווא חצבו סוללי הכבישים, חלוצי העלייה השנייה והשלישית, אנשי גדוד העבודה. מן האבנים שהם חצבו יבנה בית המקדש. "אם בהר נטעת ארז, ארז במקום דרדר / לא לשווא אחי נטעת במקום דרדר / כי מן הארזים האלה ייבנה ההר." גם לנטיעות, ליערות, לחקלאות יש חזון שהוא מעבר לעשייה עצמה בפשוטה.
נעמי עצמה זנחה את עבודת הכפים של הוריה, אך היא משוררת, והשיר שהיא שרה, הוא מזמור חדש, מעין מזמור תהילים חדש, המחובר למזמורי תהילים שהושרו בבית המקדש, ומאז ועד היום בכל יום מחדש. "אם לא שרת לי שיר עדיין, שירה לי מזמור חדש / שהוא עתיק מיין ומתוק מדבש / שיר שהוא כבן אלפיים ובכל יום חדש – ייבנה, ייבנה, ייבנה המקדש."
השירים שהיא כותבת, הם המשך הן של מזמורי תהילים והן של השיר החסידי "יבנה בית המקדש במהרה בימינו." המהפכה הציונית, היא המרת הציפייה ש"יבנה בית המקדש" לבניין בפועל, אותו אנו בונים, שאת אבניו אנו חוצבים, שאת עציו אנו נוטעים. מן הסתם אין כוונתה של נעמי שמר לבית המקדש פשוטו כמשמעו ולעבודת הקורבנות, רחמנא לצלן, אלא לחזון החברתי הנשגב של החלוצים, אודות קימומה של ארץ ישראל כחברת מופת, המושתתת על יסודות החירות והצדק של נביאי ישראל. נעמי שמר אינה הופכת את חזונם ל"דתי", אך גם אינה "מחלנת" את החזון המשיחי. בעבורה מדובר בחזון אחד, במקשה אחת.
נעמי שמר, המתגעגעת לפאריס בשירה "העיר באפור", מתגעגעת גם להוויית יהודי הגולה. בניגוד למקובל בדורה, אהבת הארץ שלה לא התבטאה בניכור כלפי דורות של יהודים בגולה. במחזמר שכתבה "מסעות בנימין השלישי" כתבה שירים שביטאו געגוע להוויה היהודית בעיירה. אך השירים הללו העמידו במרכז את הכמיהה לארץ-ישראל. "שירת העשבים", המבוסס על רבי נחמן מברסלב, מסתיים בבית הבא: "וכשהלב / מן השירה מתמלא / ומשתוקק אל ארץ ישראל / אור גדול / אזי נמשך והולך / מקדושתה של הארץ עליו / ומשירת העשבים / נעשה ניגון / של הלב."
השיר הידוע ביותר מן המחזמר הוא "פירות חמישה עשר" המוכר יותר על פי פתיחתו כ"שלג על עירי". השיר מתאר את הגעגועים לארץ-ישראל של היושבים בגלות וטועמים מפירות ארץ ישראל – התמר, דבש התאנה, מתק החרוב, תפוח הזהב "ובתוך הפרי כל געגועיי."
החיבור הזה בין השמיימי לארצי, בין הגעגוע לבית המקדש ולמלכות דוד – לתמר, לחרוב ולתפוז, הוא אהבת הארץ של נעמי שמר. מתוך היש הגדול – "חלק בדוד ונחלה בבן ישי" ולאור החזון של "יבנה המקדש", נעמי שמר אוהבת כפשוטה את ארץ-ישראל של מטה ואת מה שיש בה – שמש כל השנה, עיינות ותהומות.
היא אוהבת את פאריס, העיר באפור, אך לא כתחליף לתל-אביב, העיר הלבנה. "מקצף גל ועננה / בניתי עיר לי לבנה / כמותם קוצפה, כמותם שוטפה / כמותם יפה / עם ערב רך חלון נפקח / ואת ילדה צופה בו כך / כמו מלכה המחכה לאלופה // כי בא הלילה השחור / עירי מוארת סחור סחור / ואורותיה רביד לך / על צוואר / הנה עירי גדולה בליל / והיא ארמון ענק אפל / וילדתי בו מולכת / עד מחר."
איזו אהבה גוברת? האהבה לעיר באפור או לעיר הלבנה? את התשובה נותנת נעמי שמר בשירה "העיר באפור". "על ספסל אז נשבה ועם רדת האור / אם תגידי עייפתי מן העיר באפור / אשיבך על כנף נשר ועל גב עננים / אל עירך שחיכתה לך בבתים לבנים."
הנה כי כן, גם שיר האהבה לפאריס "העיר באפור" הוא בראש ובראשונה שיר אהבה לתל-אביב, "העיר הלבנה", שיר אהבה לארץ ישראל. העיר הלבנה שהיא בנתה לבתה, ממתינה לילדתה, על בתיה הלבנים, כאשר היא מבלה עם אמה בפאריס.
ואם עלול מישהו לחשוב שהגעגוע הוא רק לתל אביב, לישראליות החילונית הים-תיכונית, מסירה נעמי שמר ספק באשר למהות הגעגוע, בפריטה על האסוציאציה מדברי האלוהים אל משה בעלותו אל הר סיני לקבל את התורה: "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אליי" (שמות י"ט ד').
 
מכתב לאהוד
אהוד, אני מבין שעמדתך בנוגע לעסקת השבויים קרובה לשלי [גיליון 357] ואני שמח על כך. אגב, האם נשמע ממך מילת ביקורת על מי שהוביל את המהלך ונושא באחריות להחלטה? מי שלא גילה מנהיגות, אלא נגרר אחרי דעת הקהל והתקשורת? או שמא החסינות האוטומטית שאתה מעניק לאהוד אולמרט תעמוד לו גם הפעם?
אורי
 
אהוד: אני חושב שד"ר גיא בכור ניתח היטב [גיליון 375] את האווירה ההיסטרית של "עליהום!" – שבה נאלצים מנהיגינו לפעול ולקבל החלטות.
בגלל מאמר ברוח זו, "גם אתם אשמים!" – הייתי נאלץ לחדול לכתוב (ולא בחינם) בחינמון "ישראל היום" כי העורכים טענו נגדי שאני מעודד בכתיבתי הפובליציסטית את השחיתות!
לכן בוא נחכה מעט לתוצאות כל המשאים-והמתנים של השבויים המתים והחי, ואני לגמרי לא אופטימי לגבי סיומם הקרוב. ואני גם חושב שיש הסכם בלתי-כתוב בין ישראל לסוריה והוא שישראל לעולם לא תמסור לסורים את הגולן ואת החוף המזרחי של הכנרת, ואילו סוריה לעולם לא תסתלק מאחיזתה בלבנון ומקשריה עם איראן והטרור המוסלמי, אלא שבינתיים נוח לשתי המדינות שייראה "כאילו" הם במו"מ לשלום, מו"מ שעשוי להימשך לנצח. מה עוד שאנחנו לא מזמן תקענו חָזוּק מצויין לסורים, ודווקא תחת שלטון אולמרט המושמץ.
העובדה שאני מעניק "חסינות" לאהוד אולמרט ומגן בתוקף על תפקידו כראש ממשלה שאסור שיהיה כאסקופה נדרסת על ידי כל ז'וליק ישראלי או מהגולה – אינה אומרת שאני מסכים לכל עמדותיו ומהלכיו, ומי שמערבב את היוצרות הוא דווקא אתה, שמאשים את אולמרט, שבגלל צרותיו האישיות הוא מפקיר את הגולן! וכבר כתב לך על כך, קצת בחריפות, אלי יזרעאלי.