אוקטובר-נובמבר 2007
יום 14. מדריד
11.11.07. יום ראשון. מדריד. מלון אמפראדור.
 
יומן מורחב
ארוחת-בוקר מצויינת כמו אתמול. אני מתרכז בביקון המטוגן, אם כי לא מספיק מטוגן כי אינו פריך וחום דיו, ומסתפק בגבינה רכה לבנה שניתנת יותר כקישוט בקערית עגולה קטנה אשר נמצאת בתווך וסביבה שושנה של פרוסות גבינת פטה לבנה ללא מלח וללא טעם. פלחי אננס טרי וגם פלחי אשכולית אדומה קלופים, ומיץ תפוזים טרי, ולחמניות טריות ופריכות. וכמובן שמן זית. ירקות אין.
יוצאים ברגל לטיול שווקים ועוד, מאחר שיום ראשון הוא יום השוק. מגיעים ל"פוארטה של סול", לא רחוק משם גרנו במלון "קרלוס v" לפני כשלושים שנה. ה"פוארטה דל סול" הוא הלב והמרכז של העיר ושל ספרד, ממנו מודדים מרחקים לכל מקום אחר מחוץ למדריד.
"הכיכר נקראת 'שער השמש' כיוון שהיתה הנקודה המזרחית ביותר של העיר וממנה חדרו קרני השמש הראשונות. היא מהווה את 'נקודת האפס' למיספור הרחובות בעיר ולמדידת מרחקים בספרד. נקודה זו מצויינת ביציאה מתחנת המטרו בחזית בניין ממשלת החבל האוטונומי של מדריד. המקום, שהיה שער כבר בחומת העיר ההבסבורגית ונהרס במאה ה-16, נהנה מפיתוח בנייה בעיקר במאה ה-18. הבניין הראשון שנבנה הוא בניין הדואר, שמשמש כיום את ממשלת אוטונומיית מדריד. שאר הבתים ששרדו הם מראשית המאה ה-19.
"במרכזה פסל של המלך קרלוס הרביעי, שבימיו התפתחו הכיכר והעיר והוא נחשב למי שתרם במיוחד למדריד. כאן התחילו מרידות והתקוממויות רבות ובהן המרד בחיילי נפוליאון בליל ה-2.5.1808 שהסתיים בטבח המוני באותו לילה, שהונצח על-ידי הצייר גוייה בתמונה האנטי-מלחמתית הראשונה בהיסטוריה, ומוצגת בפראדו. המאבק הסתיים חמש שנים מאוחר יותר עם נסיגת הכוחות הצרפתיים, שהספרדים טוענים שהיתה תוצאה של המרד אך ההיסטוריה מצביעה על נסיגה מרצון בשל הצורך בחיילים אלו בחזית הרוסית.
"עוד בכיכר פסל קטן עם סמלה של העיר, דוב הנוגס מעץ המדרוניו. באזור הכיכר שתלה העירייה מיספר עצים כאלו. יש גירסאות שונות לגבי מקור הסמל. יש הטוענים שמקורו בעצי המדרוניו ובדובים הרבים שהסתובבו באזור בעבר או אפילו בשלדי דובים מהתקופה בה עדיין לא היה יישוב במקום, שנתגלו באזו ומייצגים למעשה את 'המתיישבים הראשונים'. אחרים רואים בסמל מאבק בין הבורגנות, המיוצגת על-ידי הדוב, לכנסייה, המיוצגת על-ידי העץ. אין מקום מתאים יותר להציבו מאשר כיכר זו המהווה את לב העיר ובסמיכות לפיסלו של קרלוס הרביעי, יריק מדריד."
מתוך "מדריד בקצב אישי", מהדורת דמה ראשונה לספרה של אלונה פ. שטרם מצא לו מו"ל ומומלץ מאוד להוציאו לאור.
 
אנחנו ממשיכים ל"פלאסה מיור" היפה. כאן מתנהל שוק ער של מטבעות ובולים אך אין גלויות עתיקות שאותן אני אוסף. נראה שהבולים והמטבעות מעניינים רק ספרדים קשישים בגילי וקצת צעירים ממני, שעדיין מחליפים ביניהם וגם קונים בולים ומטבעות, ואינם שקועים לגמרי בצגי המחשבים שלהם. ההתעניינות כאן ערה מאוד. דוכנים מעניינים אחרים, אין.
 
"פלאסה מאיור וסיבותיה: המלך פליפה השלישי היה יוזם בניית הכיכר, ופסלו נמצא במרכזה, אך בנו פליפה הרביעי, חובב האמנות והנשים, יהיה זה שיחנוך אותה ב-1619 כשוק העיר, כזירת שוורים ולפעמים גם כמוקד הוצאה להורג של האינקוויזיציה. במקום התקיימו גם טקסי ההכתרה של חלק ממלכי ספרד של חלק ממלכי ספרד. זו למעשה, הבנייה הראשונה החשובה בעיר. הבניינים מסביב היו במקור בני ארבע קומות אולם כיום אנו רואים בנייה מחודשת ניאו-קלאסית לאחר שהבניינים המקוריים נשרפו במאה ה-18. שני הבתים החשובים בכיכר היו בית המאפייה שעטור היום ציורי קיר מהמאה העשרים ודגלים, שבמרפסתו ישב בית המלוכה לצפות במלחמות השוורים, ובית הקצבים בדיוק מולו, בו ישבה המאהבת התורנית של המלך, כך שיוכל לצפות גם בה. בסך הכול ההערכה היא שלפליפה הרביעי היו כשלושים ילדים לא חוקיים. כצפוי, השוק היה מרכז החיים של העיר, אך שכן מחוץ לחומה. אליו התנקזו כל הדרכים מהאזורים החקלאיים והערים מסביב, ורוב השמות נותרו עד היום. כך תוכלו למצוא בסביבותיו רחובות כמו סגוביה, טולדו או אלקלה. רחובות אלה היו מלאי בארים, פנסיונים ובתי בושת ונחשבו מסוכנים בשעות הלילה.
"ומדוע אנחנו מציינים זאת? אם תרדו במדרגות לכיוון רחוב סגוביה שמדרום לכיכר, תיתקלו בכיכר שוקקת בשם Puerta Cerrada או בעברית: "השער הסגור". כאן עומד אחד מחמשת שערי העיר העתיקה עוד בחומה של המאה ה-12, אך המיבנה הזיגזגי של הרחובות שהובילו אליו הפכו אותו למוקד שדידות ופשע וכך נאלצו לנעול אותו.
"האגדה מספרת כי בכיכר גרה אלמנה יפה. השכנים החלו להבחין כי בשעות הלילה מתגנב גבר מחופש, נוקש בדלת ונכנס. הם הלשינו למפקח של העיר וזה החליט לבלוש אחר האלמנה וגילה כי אכן בלילה מתגנב זר לבית. הוא דפק בדלת וערך חיפוש בדירה. עם הגיעו לחדר השינה הבחין בתזוזת הווילון ושאל את האלמנה לפשר התזוזה. זו השיבה לו בביטחון כי בחלון מונחת תמונה של המלך פיליפה הרביעי. המפקח פתח את הווילון וגילה לתדהמתו את... המלך בשר ושם. מיד סגר את הווילון ואמר: 'מעולם לא ראיתי תמונה כה ריאליסטית של המלך.' (כבר אמרנו שהמלך היה חובב נשים ואמנות."
מתוך "מדריד בקצב אישי", כנ"ל.
 
יוצאים והולכים כלפי מטה, ואם איני טועה, זורמים דרומה, לכיוון רחובות השוק ושער טולדו. אנחנו לא מוצאים כל זכר לשוק היפה שבו ביקרנו לפני 30 שנה, ואשר בו היית עובר ממבוא למבוא, חוצה בתוך שורה של בניינים צמודים עתיקים, שבחצרות או במרווחים ביניהם התנהל השוק, ורובו היה של חפצים ישנים.
מה שקורה עתה הוא קצת כמו שוק הכרמל, רק גדול פי מאה ואולי פי חמש מאות. דוחק עצום, לא להאמין, והכול מוצרים חדשים והכול מכוון לתיירים ולספרדים עניים.
 
נכנסים למסעדה פינתית ואני שותה כוס קולה קרה, והולכים לשירותים. הדלפק מלא מנות קטנות של תבשילים שונים, טאפאס, כדי לאכול מהם עם הבירה. אנחנו מצליחים בהמשך לקנות 2 מניפות לא יקרות, 2 מאפרות כחולות יפות של קרמיקה עבודת יד, כאשר אותו פרצוף מצוייר באמצע אך אין לו אותו מבט. וגם צלחת-מגשית קטנה. הכול קרמיקה מקומית. אין עמידה על המקח. יש מיגוון גדול של צלחות, קעריות, ספלים והגוונים השולטים הם כחול עמוק, לבן וצהוב. מכל דוגמה יש פריטים רבים ואולם לרוב הם אינם זהים, מה שמוכיח שהם עבודת-יד לפי אותה דוגמה אבל בשינויים קלים הנותנים לכ כלי חותם אישי. ולכן יפה לקחת כמה מאותה דוגמה, כי אז השינויים הקלים מחיים את המערכת.
מגיעים לפיאצה טולידו מול שער טולידו. בקצה הזה של השוק יש גם קצת ספרים וחפצים ישנים אך לא משהו מיוחד שמעורר עניין לקנותו. היריד בכיכר דיזנגוף בתל-אביב בימי שישי לפני הצהריים יותר מעניין מבחינה זו. גם בגודל וגם במיבחר.
 
הולכים ברגל ברחוב סן פרנסיסקו לכנסיית סן פרנסיסקו. שומעים חלק של מיסה עם מקהלה, ואילו בחלק אחר, של דיבורים, נואמת אישה, והמעמד נראה יותר כאסיפה ציבורית של עובדים, אף כי הקהל רובו נשים קשישות לבושות שחורים, תיירים, וכמעט שאין צעירים מקומיים.
בכנסייה מצוייה יצירה של גוייה מימי צעירותו ולפני שהתפרסם (1781). זהו ציור קיר גדול המתאר את ברנרדינו הקדוש לפני מלך אראגון, שבו גם דיוקן עצמי של גוייה כאחת הדמויות.
 
ממשיכים ברחוב ביילן ובמיספר 19 נכנסים לבר רסטורנט נחמד שעליו אני כותב בו-במקום רשימה קצרה בפנקס הקטן. 14.5 יורו לפני הטיפ. יש להעתיק ואפשר להמליץ.
בפנקס: צלחת ענקית של טבעות קלמרי מטוגן, וקולה בכוס קולה מעוצבת מיוחדת, עם קרח, והפחית לחוד. בירה 5% חזקה. לשולחן: 15 זיתים ירוקים, ממש גדולים, שבורים, בשמן זית, רצועות בצל יבש, פלחי גזר ופלפל ירוק, אולי חריף. מצויין. שמן זית חופשי לשולחן. 2 לחמניות גדולות לבנות נפוחות טריות. אי אפשר להישאר רעב מארוחה כזו בצהריים. מינוס – מעשנים. פלוס – זוגות מחובקים מתלטפים על זיתים ובירה במצב רוח מרומם. לגברים צלקות אדומות טריות על הצוואר. אולי מפני שהנערות לא נותנות להגיע ליותר מכך.
1 Calamary 9.50
2 Pan 1
1 botelln 1.50
1 Cold Cola 2.50
Total 14.50
Le Ventorrillo, Bar-Restaurante Terrazah, Bailen, 14, 28005 Madrid. Tel. 91-366-35-78
בית שימוש: אם תשב יותר מדי זמן, ייכבה האור עליך.
עולה בדעתי לנסות גם בבית את הצירוף של זיתים מוכנים כבר עם שמן זית, בצל, גזר ופלפל ירוק.
 
ממשיכים לעבר הארמון. לפני שלושים שנה היה השטח המרוצף בין הארמון לכנסייה כמעט נטוש, ריק, והיתה אפשרות לכל אחד להסתובב שם ולהגיע עד למעקה הצופה אל הנוף הירוק למטה. היום הכניסה בתשלום, 8 יורו לאדם, ואין תעריף לקשישים אם אינם אזרחי האיחוד האירופי. החלק הגדול של החצר מגודר. ובפנים הארמון מתקיימת תערוכה של ציור צרפתי שלא נשמעת מלהיבה ביותר.
עוברים ברחוב על פני הארמון והגן שמולו, וחלק הגן בהמשכו שפתוח לציבור, ובו עצים טבעיים ועצים גזומים בצורות גיאומטריות, אך אנחנו כבר עייפים ולא יורדים אלא פונים ימינה. אגב, לפני שלושים שנה עבר הכביש עם תנועת המכוניות לאורך הארמון. כיום הורד הכביש למנהרה רחבה וארוכה למטה, במקביל לארמון ולכנסייה, ואילו למעלה נוצר מדרחוב גדול לקהל, ולמיצגים של אנשים "קפואים" כמו שלגיה, שצילמנו אותה ב"הפסקת עבודה", יושבת בגלימתה הלבנה, שערותיה הלבנות ואיפור פניה הלבן על ההדום הלבן שעליו היא עומדת בעת ה"הצגה", ומעשנת סיגריה. כשהיא מתנועעת היא נחה.
 
בדרכנו הלאה ימינה, בניצב לארמון המלך, אנחנו פוגשים לשמאלנו, בכיכר דשא קטנה, פסל על כן שיש גבוה, מרובע, אדום-סיגים עם לבן בבסיס כן למטה, שיש לבן למעלה, וגם נבל משיש, ומעליו כתוב השם של לוּפָּה דֶה וֶגָה (1562-1635) ומעליו ניצב פסלו של המחזאי, המשורר, ההרפתקן ואביר הנשים הספרדי, לבוש גלימה, מחזיק את מעילו בידו הימנית ואילו כף-ידו השמאלית פרושה מול פניו ומחזיקה בספר פתוח שהוא קורא מתוכו.
אני מצטלם איתו (מי שלא מאמין יכול לקבל ממני בצרופה לאי-מייל את התמונה), ובינתיים מספר לו על ההצגה השערורייתית של מחזהו "מעיין הכבשים" (נכתב 1610) בתל אביב ועל שני המעוותים, אם לא למעלה מזה, הבמאי והמתרגם הפרו-פלסטינים...
אני רואה שהוא לא כל כך מבין את דבריי, ולא בגלל קשיי השפה, ולכן מסתמך על היומן שלי, שלקחתי איתי לטיול בתקווה לפגוש בו.
"לוּפָּה," אני אומר לו, "שמע, בחודש יוני, לפני חמש שנים, התקיימה בתיאטרון הקאמרי בעירי תל אביב שבמדינה החדשה של היהודים שנקראת בשם ישראל – הצגת המחזה שלך 'מעיין הכבשים'. אילו הוצג המחזה כפשוטו, ללא הניסיון להפוך את אנשי הכפר לפלסטינים הנאנקים תחת עולו של עריץ, וללהק בהם שחקנים ערבים-ישראלים מוכשרים כמו מכרם חורי ונורמן עיסא – אזיי היתה ההצגה משרתת מסר של סיפור אוניברסאלי של מאבק נגד העריצות – אבל משעה שבהצגה הפך הכפר הנוצרי-הספרדי לכפר מוסלמי פלסטיני – כבר אין זה משל אוניברסאלי אלא אמירה פוליטית אקטואלית ובגללה איבדה ההצגה את ערכה האוניברסאלי והפכה להתרסה פוליטית שמעוררת התנגדות אצל מי שאינו אידיוט לחשוב שכך כתבת אותה במקור ואצל מי שגם אינו חושב שהפלסטינים הם המסכנים ומייצגי הטוב והמוסר ואילו הישראלים הם העריצים והנבלים.
"ואם באמת רצו לעשות אקטואליזציה, אז בבקשה, שהמחזה שלך יתרחש במחנה פליטים פלסטיני, גומֶס העריץ יהיה קצין או מושל צבאי ישראלי, ונראה אז אם יריעת המחזה תחזיק בכלל מעמד ותהיה מסוגלת להתמודד עם המורכבות של הקונפליקט הערבי-ישראלי. ודאי שלא! אבל כך לתפוס טרמפ על חשבון עיוות הקלאסיקה? כך לשרבב פלח, מוכתר, כיבוש שטחים ועוד כל מיני שטויות וסילופים שאין להם שייכות וקשר לתקופה ההיסטורית שבה מתרחש המחזה שלך?
"אולי לכן דווקא הדמות המרושעת ביותר, זו של גומס שלך, הצליחה להפיק משחקן טוב שלנו, יגאל נאור, את מיטבו, בעוד אשר כמעט כל שאר השחקנים ניראו לעיתים, צר לי לומר לך – כהפקה בגימנסיה. מדקלמים תרגום פסודיו-קלאסי של משורר מפונק אחד שלנו, ויזלטיר, שבוודאי לא תירגם אותך מהמקור הספרדי. מה שלא צויין כלל בתוכנייה. שם הוא רק 'מתרגם'."
"באמת ליהודים יש מדינה?" שואל אותי לופה. "הם עזבו אותנו שבעים שנה לפני שנולדתי ואני כמעט לא יודע איך הם נראים. ומתי זה קרה? ומדוע הם לא חיים בשלום עם המוסלמים, שגם אותם גירשנו עוד לפני שנולדתי? וגם בצי שבו שירתתי במלחמה באיים האזוריים ופעם נוספת עם הארמדה הספרדית נגד הבריטים – לא ראיתי יהודים וגם לא מוסלמים."
"זה סיפור ארוך, לופה," אני עונה לו, "ויש בו הרבה אסונות לעם היהודי, עד שקמה מדינתו, ישראל, שלוש מאות ושלוש עשרה שנים לאחר שתמו חייך הגשמיים. אבל אני התחלתי ללמוד ספרדית במכון סרוונטס..."
"סרוונטס!" החל פתאום צורח עליי, "בעל הדם היהודי הזה? הנוכל הזה? שאחיותיו מכרו את עצמן לזנות כדי לפדותו מהשבי באלג'יר? הלא הוא בילה בשבי ובבתי הסוהר הרבה יותר שנים ממני, ואלמלא כן – לא היה לו גם מה ועל מה לכתוב! – דולסינאה, טפו! דולסינאה... בטח הכיר אותה בבית בושת!"
שתקתי. הבנתי שנגעתי בנקודה רגישה מאוד אצל לופה, שהרי שניהם חיו באותה תקופה, אמנם סרוונטס נולד בספרד כחמש-עשרה שנים לפניו. ככה הרגזתי בשעתו את עגנון כאשר שיבחתי בפניו את בשביס-זינגר, ועגנון כעס עליי וכינה את בשביס-זינגר "עוכר ישראל" ואת כתיבתו "שׁוּנְד", שזה "ספרות צהובה" באידיש.
חיכיתי שלוּפָּה יירגע והמשכתי בדבריי כשאני חושש פן הפסל הרוגש וחורק יתפרק לפתע לנגד עיניי מרוב קנאת סופרים, ועיריית מדריד תאשים בכך, אותי!
 "חקרתי אצל חברים שמכירים היטב את יצירותיך, והם הבטיחו לי נאמנה כי במחזה שלך אין שום זכר למוסלמים, וכי כל עלילתו נסבה על החברה הפיאודלית הנוצרית, שבה המעמד העליון מתעלל בכפריים הפשוטים.
"דבריהם רק חיזקו בי את התחושה שבייסוד העיבוד שעשו למחזה שלך הבמאי והמתרגם שלנו, אילן רונן ומאיר ויזלטיר – עומדים אידיוטיזם מוסרי ופשע אמנותי. לא היה אפשר להבין מהתוכנייה העברית שכל עניין האיסלאמיזאציה של המחזה הוא המצאה שלהם, שמתהדרת כאילו זה המחזה שאתה כתבת! – צופים חשבו אולי שהם הכניסו כמה סממנים פלסטיניים – אבל איש מהישראלים, כולל מבקרי התיאטרון המלומדים שלנו, כולל שר התרבות שלנו, שדיבר לימים בהתפלאות על האקטואליות של המחזה – לא תיאר לעצמו שכל אנשי הכפר אצלך הם נוצרים במקור.
"ואתה לא תאמין, כך כתבה על המחזה שלך אחת המבקרות בעיתון הנפוץ ביותר אצלנו: 'יחידה של נוצרים צמאי-כוח, ודם בראשותו של המפקד הראשי של המיסדר, יגאל נאור, מתיישבת לה בכפר מוסלמי שקט ומתחילה לעשות צרות לאיכרים, לשדוד, לאנוס ובעיקר – להשפיל...'
"לופה, ההצגה שלך בקאמרי היתה חסרת כל היגיון – שהרי מדוע, אם יש בה מוסלמים – המלחמה היא בין שני מחנות נוצריים שאנשי האחד מהם לבושים כפלחים? ומדוע המוסלמים הם נתיניו הנאמנים של המלך הנוצרי? ומדוע בכל הטקסים שלהם, אף שיש רמזים ל'כיבוש שטחים' ולעוד אמירות אקטואליות אנטי-ישראליות, ואף שהביגוד והמחרוזות ותואר המוכתר וכל השאר הם מהפולקלור הערבי הפלסטיני – אין בטקסט המקורי שלך אפילו ביטוי מוסלמי אחד, אפילו רמז לדתם המוסלמית-כביכול של אנשי הכפר, אין רמז להבדל הדתות והתרבות בינם הכפריים לבין הנוצרים? אין כלום, לופה, כלום! – כי כל זה לא קיים במחזה שלך! לא יכולת לעשות משהו... אין לך כבר זכויות יוצרים? לפחות זכויות מוסריות!"
אני שם לב שלופה כבר קצת עייף ושאשתי מסמנת לי, קצרת רוח, שמספיק לבלבל לו את המוח, ממש כמו שפולה בן-גוריון קצרת הרוח ביקשה מבן-גוריון שאסתלק כבר כאשר ריאיינתי אותו מאוחר בלילה בסוויטה שלהם בקינג דייוויד בירושלים.
ואכן, לופה מתחיל פתאום לענות לי בקול מונוטוני כאילו היתה לו הצתה מאוחרת אבל הוא כלל לא מתייחס לזיוף שעשו בו אילן רונן ומאיר ויזלטיר, שספק גם אם קלט את שמותיהם, אלא מתחיל לספר לי, ומתברר שהוא גם כבד-שמיעה – כיצד נאלץ לצאת לגלות כשהוא מלווה בנערה בת שש-עשרה, איזבל דה אורבינה, בתו של יועץ בכיר בחצר המלך פיליפ השני, שאותה גם נאלץ לשאת לאישה, וכיצד שבועות אחדים לאחר הנישואין, זה היה בשנת 1588 והוא כבר כבן עשרים ושש – הצטרף לתקופת שירות נוספת בצי כאשר הארמדה הספרדית נערכה לפלישה לאנגליה. מזלו שיחק לו וספינתו, סן חואן, היתה בין המעטות ששבו לנמל לאחר טביעת הארמדה.
קולו של לופה נחלש כשהוא מונה במעורבב את שמות מאות מחזותיו ועשרות נשותיו עד שנדם בעצב רב והוא שב להיות הפסל כמו הקומנדטורה ב"דון ג'יובאני" של מוצארט, אני מקווה שהוא לא חשב שטוב שגירשו את היהודים ואת המוסלמים מספרד – שאחרת האינטלקטואלים היהודיים בתל אביב היו תובעים להחזיר את המוסלמים לא רק לעיר בתי הבאר והארמונות הפלסטיניים, הקרוייה תל-אביב-יפו – אלא גם למדריד! –
ואני יכולתי כבר לשמוע בגינונת הירוקה הקטנה לרגלי הפסל וגדר הברזל כיצד העילית האינטלקטואלית הפרו-פלסטינית של עולם התיאטרון הישראלי קוראת אחריי בבוז: "סופר ימני! פאשיסט! מלשין! מלקק את התחת לאולמרט!"
 
חוזרים למלון אמפראדור גם כן ברגל, לפי המפה. יהודית מנווטת לא רע. מגיעים עייפים ואני מתקלח ומיד נרדם. גם יהודית. אין לי שום בעייה להירדם במשך הטיול, ובכלל אין לי בעייה כזו. ברגע שעיניי נעצמות קצת, אני נשכב במיטה ונרדם.
לפנות ערב מתכוננים לצאת לפגוש את אלונה ואיתן, להצגת פלמנקו בתיאטרון ארנאל שברחוב מאיור 6. אני מספיק לשתות קודם אספרסו כפול כדי שלא להירדם בהצגה.
Teatro del Arenal, c/Mayor, 6, Madrid, Tel. 902-022-832
אלונה אישה צעירה, שקטה מאוד וצנועה בכל הליכותיה ובלבושה. בלי שום שואו-אוף. נכנסים לאולם התיאטרון. יש מרחק בין הבמה לאולם, שבו כיסאות בלבד, בלי שולחנות לאוכל. אווירה של תיאטרון, לא של מועדון, כמו בסבילייה. אני קצת מאוכזב. הלהקה אמנם גדולה יותר מזו שבסבילייה, והבחורות חלקן יפות יותר, אבל חלק מהמופע הוא ריקודי בלט, של הנשים. וישנה גם גברת אחת, מבוגרת, שהיא כנראה הבמאית והכוריאוגראפית של הלהקה – והיא רוקדת כמו שרקדה המבוגרת בסבילייה. כאילו היא לוקחת בכוח את המגיע לה מכוח מעמדה, ואנשים אמנם הריעו לה אבל אני לא יצאתי מגידרי.
קבוצת הגברים היתה טובה יותר משל הנשים. כולם דקי גיזרה להחריד. בלי בטן כלל. ומתנועעים קצת כהומואים. אבל רוקדים היטב. במחצית התוכנית מצטרפים גיטריסט, זמר ומתופף על פח או כד. כל הזמן הם ברקע החשוך. יש רק קטע סולו אחד של רקדן, שאמנם מיטיב לרקוד אך לא מצליח להפנט, לפחות לא אותי, כמו שהצליח הרקדן הצעיר, המתולתל והנמוך, מסביליה.
שעה וחצי נמשך המופע. אני מצליח לא להירדם. יש גם שירה. הגברת הזקנה או הזמר. תלבושות מרהיבות אבל לאחת הרקדניות יש שני כתמים על החצאית הלבנה. בקיצור, יותר פאר, אבל לא מבטל את הרושם הראשוני החזק דווקא מההופעה בסבילייה.
 
אחרי ההצגה משוטטים בסימטאות ומגיעים לבאר של טאפאס ויושבים על כסאות גבוהים סביב חבית גבוהה. שותים יין. אני בירה. מקבלים מנות קטנות טעימות. פטה כבד על צנים. פלטה נקניקים. פשטידת תפוחי-אדמה עם בצל. טוסט גבינת עיזים רכה. לא ממש ארוחה אלא לטעום על קצה הלשון. הישיבה לא נוחה, ולי הבטן מלאה גזים כך שאני לא נהנה ביותר. משוחחים. אלונה די שתקנית. אולי נזהרת מתוקף תפקידה. רק מאוחר יותר היא נפתחת כאשר מדברים על הספר, המדריך, "מדריד בקצב אישי", שעדיין לא יצא לאור, שאותו כתבה על מדריד ואשר איתן הביא לנו עותק זמני שלו בהדפסת מחשב עם תמונות.
כתובת הבאר של הטאמפאס:
Vinoteca Barbechera, C/ Principe, 27. Tel. 91-420-04-78
אנחנו מזמינים, וכל המנות, כולל Tort Ceboll שזה עוגת בצל – יחד עם השתייה, עולות 32.9 יורו, לפני הטיפ.
 
משוטטים אחר כך בסימטאות האזור שבו גרו לדבריה סרוונטס ודה ווגה, שהיו אויבים. רואים שלטים של נחושת עם שמות של סופרים על הקירות של בתים שבהם גרו, גם ביתו של לופה, וציטוטי דברים של הסופרים חרותים במדרכות. [ישנו קיר עם ציטוטים מספרי סמי מיכאל ואמיל חביבי בוואדי ניסנאס בחיפה. אני לא מתאר לעצמי שיהיו קיר או מדרכה על אודותיי במושבת ילדותי. גם דודתי אסתר ראב לא זכתה לכך].
הסימטאות שקטות כי במוצאי יום ראשון כבר לא מבלים עד מאוחר. אלונה ואיתן מחזירים אותנו למלון. אלונה מרשה לי לצטט ליומן או למכתב העיתי קטעים מספרה. קראתי בו קטעים-קטעים, עדיין לא ביסודיות. זאת אעשה כשאחזור ארצה.
 
"פלאסה סנטה אנה ורובע הספרות: הכיכר והרחובות הסמוכים התפתחו בעיקר בראשית המאה העשרים עם הקמת שני מלונות היוקרה הראשונים בעיר, "פאלאס" ו"ריץ", ופתיחת התאטראות שסביב הכיכר ובהם Teatro Espanol שעומד עדיין על תילו. האזור מרשים ושוקק במהלך היום אך מחייב ביקור נוסף גם בלילה, שכן מהווה אחד ממקומות הבילוי המרכזיים של העיר.
"בתקופת תור הזהב הספרותי של המאה ה-17 היה האזור משכן של הסופרים והמחזאים הספרדיים הגדולים. השכן הידוע ביותר לנו הוא סרוונטס, שחי ברחוב הנקרא על שמו, ביתו במיספר 2 [מה שמטיל בספק את סיפורו של ידידי הצייר א"א שמצא את רחוב סרוונטס דווקא ליד הפראדו, בקצה אחר של העיר! – אב"ע] וקבור בכנסייה בשכונה. אך בכל השכונה תוכלו למצוא שלטים המזכירים ציוני דרך בחייו וביצירתו של סרוונטס, כמו גם אנשי רוח וסופרים אחרים ובהם לופה דה-וגה (שחי דווקא ברחוב הנקרא על שם יריבו סרוונטס), קלדרון, שפיסלו מצוי בכיכר סנטה-אנה, קבדו ויריבו לואיס דה-גונגורה.
"למה דווקא ברובע זה התרכזו כל המי ומי הספרותי והתיאטרלי של התקופה? בשכונה פעלו שני התיאטראות של העיר, שהיו למעשה בנייני מגורים עם חצר פנימית, פטיו, בהם העלו המחזאים הצגות אליהן נהרו כל אנשי העיר. ההצגות שהחלו ב-12.00 בצהריים נמשכו עד רדת החשיכה והמחזאים היו מעוניינים לצפות תמידית בהצגותיהם ובתגובות הקהל כמו גם בהצגות יריביהם ולהיות 'בעניינים'.
"הפטיו הראשון, פרינסיפה, שכן בכיכר עצמה, במקום בו מצוי היום תיאטרו אספניול הניאו-קלאסי, שבחזיתו דיוקנאות של המחזאים הגדולים. ואילו השני, דה-לה קרוז, שכן ברחוב דה לה קרוז במקום בו מצוי היום ציור קיר ענק. בחלקו הימני של הציור תבחינו בכיתוב הקשור לתיאטרון ולזיקה שבין אשלייה למציאות הן בהקשר התיאטרוני והן בהקשר של הציור. לצידו נראה המלך פיליפה השני, אורח קבוע בתיאטרון, פחות בשל המחזות ויותר בזכות השחקנית הראשית שהיתה מאהבתו.
"מבקרי התיאטרון באותה עת היו הסנדלרים שכונו 'אנשי המתכת' כיוון שהגיעו להצגות עם חלקי מתכת בעזרתם השמיעו רעש נורא והפסיקו את ההצגה אם זו לא מצאה חן בעיניהם. באותם הימים נחשב המשחק מקצוע מסוכן לא רק בשל האינקוויזיציה שהטילה צנזורה, אלא בשל ההזדהות הטוטאלית של הקהל עד כדי פציעת 'האיש הרע' ואף הריגתו על-ידי זריקות סכינים על הבמה. אולם הנוהג הנפוץ ביותר היה להשליך עגבניות להבעת מחאה מצד הקהל, ועד היום, אם תחפשו היטב, תוכלו למצוא תיאטראות אלטרנאטיביים בהם מקובל הנוהג. לכל פטיו היו אוהדים משלו וכמו בכדורגל היום, אלה זוהו במדי אוהדים ולא פעם נרשמו תגרות.
"לאורך רחוב Huertas תמצאו על המדרכה ציטוטים מיצירות גדולי הספרות בשכונה, ובקיר לצידם הסברים עליהם ועל יצירותיהם. לופה דה-וגה קבור בכנסיית San Sebastian שבקצה הרחוב. ברחוב זה, מעל הטברנה Casa Alberto חי סרוונטס תקופה קצרה ובה כתב את החלק השני של דון קישוט.
"בהליכה לאורך רחוב יפה זה תיתקלו גם בכיכר Matue הקטנה, בה הבניין המודרניסטי (בסגנון גאודי) היחיד בשכונה. כן תחצו את רחוב Leon שבפינתו חי לואיס דה גונגורה. יריבו קבדו הצליח להסית את השכנים למרד נגדו והוא גורש מהבניין. כאשר מאוחר יותר עבר קבדו לגור באותו בניין הוא טיהר את כולו כדי שחס וחלילה לא ינשום את האוויר שנשם גונגורה... [למרבה בורותנו אין אנו יודעים דבר על השניים האלה. – אב"ע].
"יריבות יותר מקצועית ומתורבתת שררה בין סרוונטס ללופה דה-וגה, שגרו שניהם באותו רחוב. סרוונטס התקנא תמיד בהצלחתו של לופה, שנחשב הגאון בה"א הידיעה של התיאטרון הספרדי (מיספר יצירותיו התיאטראליות נאמד בין 400 ל-1,200). אך אם לופה דה-וגה חי ברחוב סרוונטס, לפחות סרוונטס קבוא בכנסייה ברחוב לופה דה-וגה... המקום המדוייק של הקבר אינו ידוע אך ניתן לבקר בכנסייה בעת המיסה ביום ראשון בין 12.00 ל-14.00 בלבד.
"דה-וגה היה גם הדמות הציורית ביותר בשכונה. הוא חי בגלוי עם מיספר נשים ואינספור ילדים, קיים יחסים עם נשים נשואות מכל מעמדות החברה, ואף בסוף חייו, לאחר שהחליט להפוך לכומר כדי לכפר על עוונותיו, עבר לחיות עם אישה נשואה והוליד בת.
"בקצה רחוב סרוונטס תבחינו בכנסייה המכונה 'שלוש המריות' ולא על-שם מריה הקדושה אלא דווקא בשל שלוש השחקניות היפות בעיר באותה עת, שנשאו כולן את השם מריה, ושהגעתן הקבועה למיסה מילאה את הכנסייה בהמוני גברים."
מתוך "מדריד בקצב אישי", מהדורת דמה ראשונה לספרה של אלונה.
 
כולם אומרים לנו שעלינו לבקר גם במוזיאון השלישי בחשיבותו במדריד, הלא הוא מוזיאון טייסן-בורנמיצה. מאחר שלא נראה לי שנספיק, אני מרשה לעצמי להביא על אודותיו את מה שכותבת אלונה בספרה-שבכתובים:
"אמנם מדובר במוזיאון עם יצירות נהדרות ומפורסמות, אך מי שמכיר מוזיאונים אירופאיים גדולים אחרים וזמנו מוגבל, יוכל לדלג על ביקור בו בהיעדר יצירות ספרדיות, שכן האמנים המוצגים בו זוכים לחשיפה גם במוזיאונים בפריס, לונדון, רומא או ניו-יורק.
היצירות בו נאספו על-ידי משפחת טיסן-בורנומיסזה במשך שני דורות והוא נחשב לאוסף האמנות הפרטי הטוב בעולם. הוא למעשה, כולל שני אוספים של המשפחה המחולקים כאן בין האגף הישן של הארמון לאגף החדש, שנבנה במיוחד. החלק המרכזי באוסף נרכש על-ידי המדינה ביולי 1993. האוסף כולל כ-800 יצירות. תצוגת התמונות היא באופן כרונולוגי, כאשר הקומה השנייה מוקדשת לרנסאנס, לתקופה הניאו-קלאסית ועד הציור הוונציאני של המאה ה-18 עם דגש איטלקי בולט, ואילו הקומה הראשונה מתחילה מהריאליזם של המאה ה-17 ועד ראשית המאה ה-20, כולל האימפרסיוניזם, פוסט אימפרסיוניזם, אמנות אמריקאית של המאה ה-19 ואקספרסיוניזם גרמני. קומת הקרקע מוקדשת למאה ה-20 עם דגש על קוביזם ופופ. הארמון המשמש כמוזיאון הוקם במאה ה-18 בסיגנון ניאו-קלאסי של מדריד. יש במוזיאון אגף תערוכות מתחלפות, בדרך-כלל טובות ומומלצות. סגור ביום שני."
Museo Thyssen-Bornemisza, Paseo del Prado 8, Mo. Banco de Espana.
תם יום ארבעה-עשר בספרד.
ט.ל.ח.
 
המשך יבוא