על ספרה של ניצה בן-דב, "והיא תהילתך", שוקן 2006, 336 עמ'

על פניה, נראית כתיבת רשימה על ספרה של ניצה בן-דב כהתפרצות לדלת פתוחה – וזאת משני טעמים: הראשון – הספר מטפל בשלושה ענקים של הספרות העברית – עגנון, א"ב יהושע ועמוס עוז, שעל כל אחד מהם נכתבו אלפי עבודות, וכל שורה מכתביהם נותחה ופורשה  לאותיותיה ופסיקיה – מה הוא כבר יכול לחדש? והשני – על ספרה זה של ניצה בן-דב נכתבו מאמרי ביקורת רבים וטובים מעטיהם (סליחה – ממקלדותיהם) של מור אלטשולר, דורון ב' כהן, פניה זלצברגר-עוז, שי רודין, אורי אלטר ואחרים *).

ובכן, התפרצות לדלת פתוחה? לאו דווקא. כשם שיצירת מופת איננה מתמצית לעולם בפרשנותם של חוקרים ומבקרים – ותמיד יימצאו עוד סוד ועוד חידה הראויים לעיון, כך גם ספר פרשנות וביקורת מעולה איננו מתמצה על ידי מספר רצנזיות בכתבי עת ובמוספים ספרותיים.

ואמנם ספרה זה של ניצה בן-דב הוא ספר פרשנות מעולה. קודם כול – הלשון הנפלאה של ניצה בן-דב, נושא עליו דנו בפרוטרוט קודמיי, ואני רק ארשה לעצמי להביא כאן דוגמית, ודווקא מחתימת הספר:

"והמשפט החותם את הפרק האחרון של 'סיפור על אהבה וחושך' מספר על ציפור אליז, שקראה מבין ענפי הפיקוס בגן בית החולים בתימהון לאם השקועה בתרדמה עקשנית, 'וחזרה וקראה וקראה לה לשווא...' הציפור, שמתפקדת ברומן כמקהלה יוונית, היא כאן נציגתו של הבן שקרא לאימו בתימהון וחזר וקרא לה לשווא ובכל זאת ניסה שוב ושוב, ועדיין היא מנסה לפעמים. פרי ההילולים של קריאתו האחרונה הוא הרומן 'סיפור על אהבה וחושך', ואפילו עתה, כשאנחנו מסיימים את החיבור הזה, המתפעל מן היצירה הבשלה, הצער אינו מסתיים." (עמ' 297).

כדי לכתוב כך צריך כישרון, אך גם תובנה שלא ייתכן לכתוב בלשון הקרה של חוקר הספרות, בעל הז'רגון האינדיפרנטי, כשעוסקים בשלושה אשפי לשון כמו עגנון, א"ב יהושע ועמוס עוז. הקורא בספר של ניצה בן-דב טועה לחשוב לעיתים שהיא עצמה כותבת סיפורת, ולא ספר מחקר ופרשנות.

מבלי להצטנע, אני מבקש לציין שאני מחשיב עצמי בר-הכי בשלושת הסופרים – על הראשון כתבתי בשניים מספריי **), ועל השניים האחרים כתבתי מאמרים, ואף ראיינתי אותם על מכלול יצירתם ***). אף על פי כן, הספר הזה אילפני דעת והצביע על פינות נסתרות ביצירותיהם של השלושה, שלכל היותר התערסלו לטנטית במחשבותיי.

לדוגמה, ההשוואה הפרודית שבין "הקרקס הקטן" של הלל הקבצן בסיפור "כיסוי הדם" ובין חזון המרכבה של יחזקאל הנביא (עמ' 97); למשל, העובדה שהגיבורה שירה ברומן "שירה" היא בעלת אתוס נוצרי (עמ' 127); למשל, הטענה הנכונה כי ברוב ספריו של א"ב יהושע מופיעה אישה "השופטת" את הגבר בחייה – כך הדבר מסיפורו הראשון – "מות הזקן" – בו מככבת גברת עשתור הדנה לקבורה בחייו את הזקן המאריך לחיות, ועד חגית ריבלין מ"הכלה המשחררת" שהיא במקצועה שופטת ודנה תדיר את בעלה המזרחן לכף חובה (עמ'  153-175); למשל, ששמואל אלבז, הנער מהרומן "מסע אל תום האלף", הוא מעין נציג של הצבר הישראלי שאיננו מוכן לקחת חלק במאבק האתני שבין אשכנזים לספרדים (עמ' 208); למשל, הדמיון שמוצא הספר בין "סיפור על אהבה וחושך" ובין "מקדמות" של ס' יזהר (עמ' 249); למשל, ההצבעה על הסבירות הגבוהה ש"חבלים" של חיים באר השפיע על עמוס עוז לכתוב את הרומן האוטוביוגרפי הגדול "סיפור על אהבה וחושך" (עמ' 287).

אבל גם נושאים "ידועים", כגון ההצהרות של א"ב יהושע ועמוס עוז בדבר ההשפעה שהם ספגו מעגנון, החוב הגדול שלהם כלפיו, הנימים המקשרות בין יצירותיו ויצירותיהם – כל אלה מובאים בספר בצורה סדורה ותוך גילוי ידע המעורר השתאות.

בדרך הטבע, לא כל הכתוב בספר סביר בעיניי: למשל, הטענה ש"הרופא וגרושתו" בנוי על פי תבנית הסיפור המקראי על אונס דינה בת יעקב. אמנם שמה של הגיבורה – אחות בית-החולים – הוא דינה, ושמו של הגיבור – הרופא – הוא קובה (יעקב) –  וכידוע לעולם שמות הגיבורים אצל עגנון אינם מקריים – אך צריך אקרובטיקה לא קטנה כדי להחליט שמדובר באותה תבנית, ושכביכול בקובה ממוזגות כל הדמויות הגבריות מסיפור אונס דינה משכם בן חמור, ועד יעקב ושני בניו חמומי המוח  (עמ' 78-90); למשל שיש זיקה מוכחת בין "אדיפוס המלך" ו"אדיפוס בקולונוס" של סופוקלס ובין "לדעת אישה" של עמוס עוז (עמ' 253-265); למשל שיש איזו אנאלוגיה בין מעשי האב לאחר התאבדות אישתו ב"סיפור על אהבה וחושך" ובין השואה (עמ' 289-290).

בספרו האוטוביוגרפי של איתמר יעוז-קסט "שני צדי הסף" (עקד, 2000) מתואר ביקור אצל הסופר אביגדור המאירי המצביע על ערימה של גזירי עיתונים, ובהם מאמרים, שלפי דעתו היו צריכים להזכיר את יצירתו – ולא עשו כן. מי שקרוב למילייה של יוצרי הספרות – מודע לכישלונות האתיים והאסתטיים אליהם מנתבם האגו ועד כמה מגוחכים עלולים להיות אף הגדולים שבהם כשאינם זוכים לתשומת הלב שהם ראויים לה לפי דעתם. הטענה שכולנו מדברים "פרוזה" (על פי השנינה המפורסמת של מולייר), כלומר, שהתעלמות מיוצר היא בבחינת "דרכו של עולם", ולאו דווקא תקלה ייחודית כלפי החש עצמו נפגע – לעולם, אבל לעולם, איננה מנחמת.

כנגד מה נאמרו הדברים? כנגד התחושה הקשה שלי שאני הולך לנעול את נעליו של אביגדור המאירי. כאמור, כתבתי בזמנו שני ספרים העוסקים בעגנון, ובשניהם ("עגנון ללא מסווה" ו"אדיפוס ואבשלום" – ראו הערה שנייה למטה), ובהם קטרוג קשה על המסרים הערכיים והאסתטיים של יצירת עגנון. תיארתי בספרים אלה בין השאר את הגישה הדתית החשוכה והאטאוויסטית שלו, "המוכרת" לקורא את טענות הסרק של המקרא בדבר תורת גמול צודקת של האל  בסיפור "תהילה"; את עלילת הדם המהופכת המזוויעה שבסיפור "האדונית והרוכל"; את ההסבר הסאטמרי לשאלה התהומית שמעוררת השואה אצל היהודי המאמין בסיפור "כיסוי הדם"; את ההתעלמות הכמעט מוחלטת מתקומת העם בארצו ומהעלייה ההמונית שאחריה – להוציא את הסאטירה הרדודה "ספר המדינה", הוא לא כתב בנדון כמעט דבר – כי על פי השקפתו לא ייתכן שהגאולה תבוא על ידי חלוצים חילוניים, ומאחר שזה לא מסתדר עם התבנית שהוא יצר – הוא פשוט התעלם מהאירוע החשוב ביותר שקרה לעם ישראל; תיארתי ללא כחל וסרק את משחקי "חפש את המטמון" הכפויים על הקורא  בסיפורי "ספר המעשים" ו"עידו ועינם", משחקי תשבץ שפרשנים הוגיעו את מוחם כדי לפרש כל אות, ובסופו של דבר כשהחידה פוענחה – הפתרון היה טריוויאלי להדהים!

ובכן, בכל הספר הגדול הזה, תרתי משמע, של ניצה בן-דב, אין אפילו איזכור אחד של דבריי, כאילו לא באו לעולם. ואל יעלה על דעתו של הקורא שלא היו הזדמנויות: למשל, בעמ' 67-68 מטפלת ניצה בן-דב בשמות הסמליים שביצירת עגנון, והלא על התכסיס הבלתי מתוחכם הזה כתבתי בספרי פרק שלם! – למשל, בעמ' 97-104, בדיון על הסיפור "כיסוי הדם" מתעכבת ניצה בן-דב בעניינים שדנתי בספרי כגון התעלמות מקום המדינה, וטיפול מוזר בנושא השואה – וגם שם אין כל איזכור.

תאמרו, אולי פרופ' ניצה בן-דב לא ידעה על קיומם של שני הספרים?

ובכן, קודם כול, כחוקרת – שהידע שלה מעורר השתאות באמת ובתמים – היא היתה אמורה לדעת. אבל לא רק זאת – אני יודע בוודאות (ואל תשאלו אותי איך!), שהיא קראה את דבריי, והסכימה עם חלק לא מבוטל מהם.

ובכן מה קרה?

יש לי ניחוש, אך לא אומר אותו. אספר במקום זאת מעשה שהיה: חבר לעבודה סיפר לי שהגיש עבודה סמינריונית על עגנון לפרופסור ידוע ומכובד, חתן פרס ישראל. הפרופסור החזיר לו את העבודה בלי ציון, ואמר לו שאם הוא לא מבקש לקבל ציון "נכשל", עליו למחוק את כל הציטוטים שציטט מספרי "עגנון ללא מסווה"!

בזמנו קיבלתי דברים אלה כמחמאה.

יש גם נחמה:  הספר של ניצה בן-דב הוא באמת מעולה, מעניין ומחכים, והעובדה שלא איזכר את ספריי לא גרע מערכו מאומה.

*) ולא רק זאת, כאשר אורן קקון פרסם ב"הארץ" (9.2.2007) מאמר מלעיג על הספר, שלדעתו טוחן קמח טחון – קמו מיטב חוקרי הספרות ומבקריה (זיוה שמיר, ששון סומך, מור אלטשולר, יהודית אוריין וטובה רוזן) והגנו בחירוף נפש על הספר ועל המחברת ("הארץ", 16.2.2007).

**) "עגנון ללא מסווה", ירון גולן, 1991; "אדיפוס ואבשלום", ידיעות אחרונות, 1996

***) "שיחות עם סופרים", קווים, 2007

תגובתה של פרופ' ניצה בן-דב שהובאה ברשות על ידי גרנות:

משה יקר,

הדברים שכתבת על ספרי יפים ונכונים. אתה בהחלט צריך לפרסמם. חבל מאוד שלא הזכרתי את ספריך. זה לא נכון, זה לא מקצועי והדוגמאות שבהן הייתי יכולה וצריכה להזכירך ולא עשיתי זאת (כמו נושא ההתעלמות של עגנון מקום המדינה ב"כיסוי הדם") הן מאלפות. 

הדברים הטובים שכתבת על "והיא תהילתך" ריגשו אותי מאוד ועוד יותר התרגשתי מההצלפות. אין כל ספק שדבריך הכאובים שהפכו למכאיבים ראויים לפרסום לא פחות מהמחמאות. אתה עושה בכך חסד איתי ואיתך. עם פרסום דבריך על ספרי – גם לדבריך בשלושת הספרים יהיה ייצוג. וגם לדמותך האצילית והאינטליגנטית יהיה ייצוג. 

רק שתדע שלבושתי אני מכירה רק את "עגנון ללא מסווה". עכשיו אני יודעת על שני ספרים נוספים שלך. מבטיחה שבהזדמנות ראשונה אנסה לתקן, ולו במעט, את המעוות. 

שלך מאוד,

ניצה