יבושם לכם. אני מעולם לא הושפעתי מעגנון אף כי אהבתי מאוד חלק מיצירתו, בייחוד את החלק הארצישראלי – אבל נמאס לי מהאפיגונים ומהאפיגונים של האפיגונים של עגנון, ולא תאמינו – התופעה הזו החלה כבר לפני כיובל שנים, עם ראשית דרכם של כמה וכמה מגאוני הספרות העברית החשובים והצעירים שלנו. בתקופה בה היינו כולנו סטודנטים בקמפוס גבעת רם של האוניברסיטה העברית בירושלים, (ורבים נהגו אז לצטט את דבריו של בולי, הלא הוא אברהם ב. יהושע, שאמר: "אחרי שקראתי את 'ספר המעשים' החלטתי שגם אני יכול להיות סופר!")

בסוף שנות ה-50 למאה שעברה ובראשית שנות ה-60, כאשר המשמרת שלנו (רובנו ילידי 1935-1939) החלה את דרכה, הרי שחוץ ממני (אני בכוונה מעולם לא למדתי ספרות באוניברסיטה, די היה לי במה שלמדתי בשביעית-שמינית המעצבות של חיי אצל יעקב בהט וטוני הלה ב"תיכון חדש"), ומסופרים דוגמת יהושע קנז, גדעון תלפז, יהואש ביבר, ומאוחר יותר ישעיהו קורן, ואולי שכחתי שמות אחדים – עמד רוב-רובו של דור הסופרים החדש בסימן הרומאן שבין עגנון לקורצוויל, ובמידה מסויימת גם בין עגנון לדב סדן ולמשולם טוכנר ("ידל ידל וה פה מה – יבוא דודי לגנו ויקטוף פרי מגדיו!").

להיות סופר עברי חדש פירושו היה אז לא לכתוב ישירות לקהל אלא לקורצווייל שלך, כלומר, בעיקר – לגרשון שקד, והוא יסביר את כל צפונותיך וסמליך ויציבך על כן גבוה מאוד כפי שעשה קורצווייל לעגנון.

נזק ניכר נגרם לספרות העברית בתקופת המדינה בגלל צמדי החקיינים בפרוזה ובביקורת. ונראה שגם במשך יובל השנים שחלף היא לא נרפאה מכך ולא נרפאו חוקריה. יבושם להם. מעניין עד כמה תשרוד מרבית הקלאסיקה המשעממת הזו, סיפורת ומחקר, בעוד יובל שנים.