"הציידים החדשים – עשרה סיפורי פרוזאק"

צור-אות, 2008 , 128 עמ'

הסיבה עיקרית לכך שאנשים בוגרים ורציניים קוראים סיפורים היא בתשוקה לחוות חוויות מסעירות מבלי להיענש. גם האדוקים שבדתיים יודעים בסתר ליבם שהחיים הם חד-פעמיים, וכי מה שאין מספיקים בשנים "הטובות" – לא יגיע לעולם לכלל מימוש; וכמה כבר אפשר להספיק, ודווקא מה שמאוד חפצים בו הוא מעבר לכוחות, והניסיון להשיגו כרוך בעונשים חמורים שהחברה מטילה על הפרט, או שהפרט מטיל על עצמו. בא הסיפור ומאפשר לקורא להתנתק מחדרו המרובע ומחייו המרובעים ולהפליג אל "עלילות גבורה ושלל קרבות," להניח לגיבור לחטוא, ללעוג לכישלונותיו, וליהנות מהצלחותיו. זאת אולי הסיבה שכתיבה אבסורדית וסוריאליסטית מעולם לא כבשה את ליבותיהם של המוני הקוראים, והייתה מנת חלקם של אניני טעם בלבד.

ב"הציידים החדשים" ימצא הקורא את אותו הפורקן אליו הוא כמה בקריאת סיפורת – יש שם תנועות למגע של צעירים וצעירות זה אל זה במעגלים הנכלוליים של המשיכה-דחייה שבין המינים; יש שם סוטים, יש נשים מתוסכלות הצדות גברים, וגברים חסרי שיווי משקל נפשי הצדים נשים; יש נקמה על בגידה ומעשים אובססיביים להחזרת האהוב; יש המבקשים, ואף מצליחים, לשנות דימוי ולצאת אל העולם במסווה, ויש המגלים את המסווה.

רוב הנשים בסיפורים הן אסרטיביות, יוזמות סקס והרפתקאות אהבים נועזות, ורוב הגברים הם בעלי עכבות נפשיות ופיזיות. הכול נעים למגע, אך המגע איננו מתקיים, הכול מבקשים אינטימיות, וכשזאת כמעט מתממשת – הם בורחים ממנה כמו ממגיפה. רוב הגיבורים בודדים חסרי יכולת להתקרב ממש אל הזולת, והתקשורת הכנה היחידה היא עם הפסיכולוג. הגיבורים נזקקים לתמריצים כמו יין, כדורי פרוזאק, סמים. הספר מאשר בסיפוריו את האימרה הרומית הידועה שכגודל העיר – כן גודל הבדידות.

אחד המאפיינים של הסיפורים הוא הפרטנות שבה נוהג המחבר ביחס למספר תחומים – הבקיאות שהוא מגלה באשר למקטרות, עטים, שעונים, בשמים, יינות ליקרים, בתי קפה ועוגותיהם, מסעדות ומנותיהן – כל אלו עשויים לעורר קנאה אף במספר מומחה כמו רם אורן!

מנחם פאלק, המפיק המסור של שני הלקסיקונים של אגודת הסופרים (לקסיקון "ההווה" והלקסיקון "ההיסטורי"), ידוע כמשורר, וזהו קובץ הסיפורים הראשון שלו, לכן לא מפתיעה היא העובדה שבחלק מן הסיפורים הוא גולש לכתיבה פיוטית, והסיפור האחרון "הקשקשים של אלוהים – אחרית", הסוגר מעגל עם הסיפור הראשון "הקשקשים של אלוהים – ראשית", ועם חלק מהסיפורים האחרים בתוך הקובץ, כתוב כולו בלשון שירית.

כמשורר האמון על אקלקטיות של ההרצאה ועל היגדים ספונטאניים, שלא בהכרח נפגשים הגיונית אלה עם אלה – אין המספר כאן מצטיין בבניית דיאלוגים אמינים. לדוגמה אביא את הדיאלוג בין דני הגיבור של הסיפור "דוכן הגורלות" ובין גיבור אחר – שולם, בעל חנות המקטרות הדתי: מסתבר שהם מספרים זה לזה סיפורים, ולא רק זאת – שולם מספר בפרוטרוט איך בתיה – אישתו בהווה, ומושא תשוקתו בעבר, אוננה בצריף שליד שפת הים (עמ' 62-63). כל הקירבה בין דני ושולם איננה הרבה מעבר לזו שבין קונה לזבן – לכן הווידוי הזה הוא בלתי סביר בעליל, ושולם לא היה מגלה סוד כזה אפילו לרב. וידוי כזה – אולי אפשרי (וגם זה בספק) בין אנשי מילואים באחת ההמתנות שלפני פעולה קרבית.

דיבור לא טבעי מן המין הזה שם המחבר גם בפיה של אימו של דני (עמ' 70), ובפי דני עצמו כשהוא נמצא בקן אהבים במלון בתל-אביב (עמ' 83-85).

למרות ההתחלקות הזאת, ולמרות שהעריכה הלשונית איננה מוקפדת כדבעי – ראוי הספר לעיון, ולו בשל ההתחקות הכנה של הסופר אחר התנועה למגע של האדם המודרני אל הזולת. הכמיהה אל לב רגש נוחלת בספר כישלון אחר כישלון, כי היא נתקלת בזולת מקובע. מסתבר שבני האדם אינם דומים לסין וגרז, אלא לצורות גיאומטריות שרק משיקות זו לזו, אך אינן משתלבות זו בזו.